בכל עת שישראל תפציץ את תל חארה יהיה אפשר להגיד בביטחון שלפחות האיראנים יודעים למה. אפשר למסגר את התקיפה שם השבוע כחלק מהמאמץ למנוע את התבססות איראן בציר היבשתי, המוביל מעיראק לחופי הים התיכון. אבל הפעם, ואולי לא רק בפעם הזאת, יש סיבה אחרת.
ביום שלישי בצהריים היה קשה לדמיין מראה פסטורלי ושלו יותר מאשר הגבול הסורי בגזרה המשקיפה לעבר קוניטרה ההרוסה והמרחב המוביל לדמשק. הבטנו לכיוון דרום, ולא יכולנו שלא להבחין בתל הבולט ביותר בשטח, תל אל־חארה. שטחים נרחבים מכוסים בחלקות ירוקות של מטעים בתוך החום־צהבהב של כל העשב היבש. עדרי בקר משוטטים סביב מאגרי מים שעדיין מלאים אחרי השנה הגשומה. הדי מלחמת האזרחים והזליגות הזכורות מהשנים האחרונות כבר הפכו לחלק מהפולקלור המקומי, השייך לעבר.
נראה שהתקיפה בין שלישי לרביעי כבר שייכת למתיחות מול איראן במפרץ הפרסי. מדינות המערב מתגברות כוחות ימיים לצורך הקמת כוח שיאבטח שיט חופשי במפרץ, שדרכו עוברת חמישית מכמות הנפט בעולם או שליש מכמות הנפט המשונע בתובלה ימית. מאחר שכל זה נובע מהלחץ על איראן בהקשר של הסכם הגרעין והסנקציות, ישראל, באיזשהו מקום, תורמת את חלקה. או בשפתו הברוטלית של צחי הנגבי - ישראל היא היחידה שהורגת איראנים.
יש הגורסים, כמו הפרשן הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", דיוויד איגנאשיוס, שארה"ב מאפשרת לאיראנים להכות באגרופיה אל האוויר הריק בגזרת מלחמת המכליות, ובאותה עת מתכננת לה מהלומת נוקאאוט. בכל אופן, ישראל היא זו שגובה מחיר אמיתי מהאיראנים. לפני כשבוע התברר, לפי פרסומים זרים, כי ישראל יודעת לחסל אנשי ביטחון איראנים ולוחמי חיזבאללה גם בעיראק. כל זאת במסגרת שלל המחירים שאיראן משלמת תחת המאמץ הכפול - למוטט את המשטר בטהרן, ולחלופין לאלץ אותו לשנות מדיניות בנושא הגרעין. שתי האופציות ניצבות במקביל, כפי שהסביר רה"מ נתניהו בראיון למוסף זה בשבוע שעבר.
פעילות ישראלית התקפית אפשרית בעיראק, נגד אויבים מוצהרים של ישראל, מאותתת גם שבתקופה הנוכחית, להבדיל מהעבר, ישראל מתואמת היטב עם ארה"ב וגורמים ערביים, והיא יכולה ברגע נתון לעשות אותו דבר בשטח איראן עצמה. אף אחד לא יעצור את ישראל הפעם.
נראה שהלחץ על איראן משפיע. בעיתונות האמריקנית דווח שהאיראנים מוכנים למגעים ולמשא ומתן. הסנטור ראנד פול נפגש עם שר החוץ זריף, שאמר לעיתונאים אמריקנים כי במסגרת משא ומתן איראן תהיה מוכנה לחתום על מה שנקרא "הפרוטוקול הנוסף" של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. זה אמור לאפשר פיקוח בינלאומי הדוק בהרבה על הפיתוח הגרעיני באיראן, כולל אמצעים שהאיראנים מתנגדים להם.
מהלך שכזה עשוי לפתור במידה מסוימת את הבעיה של סעיף ההתפוגגות של הסכם הגרעין. אבל זה לא יספק את ישראל ואת ארה"ב, שרוצות להכליל בהסכם חדש סעיפים לא פחות חשובים הנוגעים לפעילות האימפריאליסטית החבלנית של איראן באזור, פיתוח הטילים ואיומים נוספים.
האיראנים שיגרו מכתב לנשיא צרפת מקרון לצורך תיווך. ייתכן שהם מעוניינים במו"מ, לפחות כדי לשחרר מעט מהלחץ עליהם. התפיסה הנצית בממשל האמריקני גורסת שהריסון המוגזם שהפגינה ארה"ב בממד הצבאי עלול להיתפס אצל האיראנים כחולשה, שמעודדת אותם לפעילות תוקפנית נוספת. בניגוד לנשיא טראמפ, אנשים כמו ג'ון בולטון מאמינים שאין משא ומתן עם האיראנים אלא מעמדת ניצחון, ואפילו עמדת כוח אינה מספיקה כדי להשיג תוצאה.
להעיר את הענק: לבוריס ג'ונסון יש את האנרגיה, הנחישות והעומק לעצור את ההידרדרות של בריטניה
מייד לאחר שנבחר על ידי מפלגת השמרנים לראשות ממשלת בריטניה, נראה שהדימוי שהתקשורת, ובייחוד זו האמריקנית, מציגה לגבי בוריס ג'ונסון, איננו נכון, שלא לומר כוזב במכוון. ג'ונסון הוצג כליצן מגוחך שיוכל לתפקד כצמד במערכון "וודביל" יחד עם הנשיא טראמפ. אבל הוא התגלה מייד כמנצח שיודע להעביר מסרים עמוקים ומורכבים בפשטות ובבהירות. הופעותיו מאופיינות באנרגטיות ובנחישות.
שמתי לב לשלושה קטעים קלאסיים שקיבלו בנאום הניצחון של ג'ונסון ניסוח חדשני. "היום, ברגע מכריע בהיסטוריה שלנו", אמר ג'ונסון, "שוב אנו נדרשים לחבר בין שתי מערכות של אינסטינקטים, שתיהן מערכות נאצלות. בין התשוקה העמוקה לידידות ולסחר חופשי ותמיכה הדדית בתחומי הביטחון וההגנה בין בריטניה לשותפותיה האירופיות. ובו בזמן התשוקה העמוקה מעומק הלב באותה מידה לממשל־עצמי דמוקרטי בארצנו". כך העמיד ג'ונסון את נושא הברקזיט בהקשר היסטורי.
הקטע השני נגע למנהיגות, במטרה ללכד קודם את הציבור התומך בו ואחר כך את האומה. "המשימה היא לבצע את הברקזיט. לאחד את העם. ולהביס את ג'רמי קורבין. וזה מה שנעשה. אנחנו נביס את קורבין", אמר, ורמז שהוא כבר נערך לבחירות. זאת, לאחר שישלים את "יציאת אירופה" של בריטניה בטוב או ברע עד סוף אוקטובר.
המוטיב השלישי משדר את הרגש הלאומי הבסיסי שמביא איתו ג'ונסון למערכה. הוא השווה את בריטניה לענק מגושם שצריך לשחרר אותו מכבליו. זה היה אחד הדימויים של השמרנים בארה"ב בתקופת שקיעתו של הנשיא ניקסון והתבוסה בווייטנאם. רומן פוליטי קלאסי שנכתב במידה רבה כתזכיר ארוך לנשיא נקרא "להעיר את הענק". כבר אז, בשנת 1974, המליץ הכותב, סטפן פוסוני - שהפך אחר כך ליועצו של הנשיא רייגן - לפעול בצורה נמרצת למיגור האנטישמיות, כיוון שזו משמשת כלי אסטרטגי בהרס החברה המערבית על ידי אויביה. נראה שגם בוריס ג'ונסון מבין זאת.
השותפות הלא נכונה: לבקשת הסליחה של ברק מערביי ישראל אין שום קשר לכנות
ישראל זקוקה ליתר שוויון של האזרחים הערבים ולשילוב מואץ שלהם בחברה ובכלכלה. בכך אין ספק. היא לא זקוקה להתנצלויות. בוודאי לא לבקשות סליחה - ובוודאי לא על מה שמכונה אירועי אוקטובר 2000, שהיו למעשה חלק בלתי נפרד במעין התגייסות "ערביי הפנים" למתקפת הטרור של האינתיפאדה השנייה.
אני מאמין שיש אנשים בשמאל ששרויים בתחושת אשמה עמוקה וכנה כלפי הפלשתינים, בייחוד על תוצאותיה של מלחמת העצמאות. כמו הערבים, גם מבחינתם זו כבר איננה מלחמת העצמאות, וגם לא "מלחמת 48'". זו הנכבה. הם היו רוצים ליצור תהליך של סליחה ומחילה מול הפלשתינים.
גם מי ששולל את זה לחלוטין, לא יכול שלא לכבד את הרגש ואת הנכונות לבטא במעשים ובמילים את הצורך הזה, כאקט מכונן בדרך לפיוס סופי ושלם. יש רק בעיה אחת - אין דבר כזה "פיוס סופי ושלם".
בקשת הסליחה של אהוד ברק השבוע איננה כזאת, ולכן אינה מעוררת כבוד. ובנוסף, היא איננה במקומה משום ש־13 האזרחים שנהרגו בירי של משטרת ישראל בימים הראשונים של אוקטובר 2000 הם קורבנות של מלחמה שפרצה כמה ימים קודם לכן, והתפשטה כתבערה גדולה בעקבות מותו של הילד מוחמד א־דורה ב־30 בספטמבר.
גם על מותו של הילד נחפז אהוד ברק לקבל אחריות ואשמה, ואת זה עשה בשבתו כראש ממשלה ושר ביטחון בפועל. זו היתה אמירה בעייתית ומזיקה, והיא שימשה להצתת גל השנאה האנטי־ישראלית בעולם המוסלמי ועידוד השנאה האנטישמית במערב, ובייחוד בצרפת.
צובע את גוש ה"אנטי-ביבי". אהוד ברק // צילום: מרקו
אלמלא פעולתם המהירה והנחרצת של מפקד מחוז הצפון דאז אליק רון ואנשיו, ישראל היתה מאבדת בימים ההם את הצפון. פשוטו כמשמעו. דו"ח ועדת אור תיאר היטב את תהליך החיזבאלליזציה שהובילה באותן שנים הנהגת ערביי ישראל.
הכרזת ברק חשפה שוב את השותפות הלא נכונה שמציע השמאל לערביי ישראל, וממשיכה את נוסח ההסכמות בין בני גנץ לאיימן עודה בפגישתם בחודש מאי שעבר, לפני ההפגנה להצלת הדמוקרטיה במוזיאון תל אביב. בניגוד לגנץ, אהוד ברק הוא מוקד הגרביטציה של כוחות האנטי־ביבי. לפיד ובוגי יעלון מרכזים את מירב קולות השמאל, אבל זהו ברק שצובע את כל הגוש. רק לפני חמש או שש שנים דובר על כך שברק יקבל שריון ברשימת הליכוד, והנה, האיש שהוביל את מתקפת העליהום של בכירי הביטחון בדימוס נגד נתניהו מצטרף למרצ. לא להאמין.
רק תמול־שלשום אמר והוכיח יאיר גולן, מספר 2 ב"ישראל דמוקרטית", שאין למעשה הבדלים בין הליכוד לכחול לבן, ולכן מתבקש היה להקים ממשלת אחדות של 70 חברי כנסת. עכשיו, בדרכו למרצ, אולי יגיד שאין הבדל גדול בין מפלגת גנץ־לפיד למפלגת מרצ של ניצן הורוביץ.
יש פוגרומים לגיטימיים: מהטבח בכיכר טיאננמן ועד הדה־לגיטימציה לאב"א אחימאיר - הנרטיב של השמאל הקומוניסטי עדיין מנותק מהעובדות
"המתיחות בפקין... הסתיימה בשבת האחרונה בהשתלטות אלימה של יחידות הצבא על כיכר טיאננמן ועל הצמתים המרכזיים בעיר. לפי דיווחים של סוכנויות הידיעות, ירה הצבא ללא הבחנה בקהל... כתוצאה מכך, מאות רבות נהרגו... הטלוויזיה הסינית דיווחה על כאלף נפגעים מבין החיילים, וביניהם כמה עשרות הרוגים... הצער והכאב על מותם ופציעתם של אזרחים וחיילים כה רבים מלווה בתקווה, שמעורבותם הפעילה של בני העם הסיני ושיתוף הפעולה בינם לבין הממשלה יאפשרו לארץ הגדולה להמשיך הלאה בדרך הרפורמות הכלכליות והעמקת אופיו הדמוקרטי של המשטר הסוציאליסטי".
זו היתה העמדה הרשמית של חד"ש, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ביוני 1989 כלפי הטבח הנורא שבו ירו חיילי המשטר הקומוניסטי הסיני למוות בכ־10,000 מפגינים, באקט הסיום של הפגנות המחאה המפורסמות. העיקר שגם בין החיילים היו כאלף נפגעים. לא משנה שגם לאחר הדיכוי הרצחני היו עוד עשרות רבות של הוצאות להורג.
ליד מאמר המערכת, שהופיע בשבועון "זו הדרך", פורסמה מודעה של חד"ש, שבה היא תוקפת את המתנחלים: "נתייצב יחד מול מבצעי הפוגרומים של כנופיות המתנחלים בשטחים הכבושים". במודעה כבר מרגישים את המשקל המוסרי של הגינוי. הקומוניסטים קוראים ל"תקציבים לשכונות ולא להתנחלויות" ול"משא ומתן לשלום עם אש"ף". קשה שלא לראות כי העמדה הקומוניסטית התקבלה במלואה על ידי השמאל כולו, עד פרס ורבין. כדאי לזכור שמנהיגי השמאל הקומוניסטי בישראל, כמו בעולם כולו, תמכו בדיקטטורות שאותן החשיבו כמתקדמות. לא רק ב־1989 אלא גם בעשור האחרון (תודה לד"ר חזי עמיאור מארכיון הספרייה הלאומית על החומר שאיתר).
אינטלקטואלים כמו דן תמיר ימצאו תמיד דרך להזכיר את הקשר בין הימין לפשיזם. עכשיו התזכורת מתבטאת באמצעות מאמר ב"הארץ" על "הקשר" בין אב"א אחימאיר וברית הבריונים לבין הפשיזם ומוסוליני. מוסוליני והנאציזם כבר מזמן לא רלוונטיים; מה שכן רלוונטי אלו הם המשטרים הפשיסטיים הפוסט־מלחמתיים, של פידל קסטרו בקובה ושל הוגו צ'אבס ומאדורו בוונצואלה, בעלי בריתם של האסלאמו־פשיסטים מטהרן. אלה נתמכו לאורך כל הדרך על ידי השמאל הישראלי, שלא מפסיק להשריץ "חוקרים" בעלי תארים שיודעים להפך משמעויות בהיסטוריה.
המהות של אב"א אחימאיר וארגונו הקטן היתה להצית ניצוץ שיחולל ביישוב היהודי האדיש והאטום תנועה מהפכנית לשחרור לאומי, ולהביא למרד נגד השלטון הבריטי. התמיכה הזמנית (משך שנים ספורות בלבד) שהביע אחימאיר בפשיזם, כפי שהוכר בעשור הראשון לשלטון מוסוליני, היתה עניין צדדי אם לא ממש שולי. אבל תמיד יחפרו וייתנו סימנים גם בתהליכי הפשיזם הנגלים בהווה.
כפי שהשמאל הרדיקלי הזדהה לפני 30 שנה עם הרוע וגם לפני 65 ו־80 שנה, כך גם היום ראוי לעקוב תמיד במה השמאל תומך, עם מי הוא מזדהה. צריך להביט ולהבין שהצדק הוא הפוך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו