שתי נובלות כלולות בספרה החדש של מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש". שתיהן עוסקות בפרישוּת, במחיקת זיכרון, בהסתגרות. ובשתיהן פעולת השלילה של העולם היא גם סיפור של התקרבות בין שתי נשים, הקורסות אחת אל השנייה, כחיבוק בנפילה אל תהום; סיפור של יחסים שהם בעת ובעונה אחת האינטימיים ביותר וההרסניים ביותר.
המבנה הזה, שבו החקירה של אפשרות השלילה, הפרישה מן העולם, כרוכות גם ביחסים מרימי־גבות ופורעי־גבולות בין שתי נשים, מעלה על הדעת את ספרה האחרון של יעל נאמן, "היֹה היתה", שראה אור אשתקד בהוצאת אחוזת בית. הספר תיאר מסע חקירה אובססיבי, לא לגמרי מוסבר, של המספרת בעקבות אישה שלא הכירה בחייה, והלכה לעולמה מתוך שאיפה לא להותיר עקבות, מסע שאף על פי שנולד יותר מעשור אחרי מותה של הנחקרת כאילו כותב את החברות ביניהן בדיעבד, מבעד למחסום הבלתי עביר של המוות.
אבל על אף הדמיון ביניהם אלו ספרים שונים מאוד, הכתובים מעמדות כמעט הפוכות. כי אם ספרה של נאמן סיפר את המחיקה העצמית של הגיבורה שלו דרך קולותיהם של חבריה וקרוביה - כמה מהם מהאנשים הרהוטים ביותר בתרבות הישראלית כמו שרה ברייטברג־סמל, אביגדור פלדמן ודנה אולמרט - ספרה של בן־נפתלי מתרחק מהמנהיר והמסביר. היא לא רק כותבת על פרישות, היא כותבת מתוך עמדה של פרישות; לא שואפת לסלול מסילות מהירות אל לב הקורא, להחליק ולהנגיש את אקט הפרישה, אלא כותבת מתוך גרעינו המתנכר, המסוכסך, הבלתי ניתן לפיצוח.
כריכת הספר (כתר)
הנובלה הראשונה, "בגד מאש", נפתחת בניסיון כושל להשליך זיכרונות לאשפה, כשאלבום תמונות שהוצל ברגע האחרון מלועה של משאית הזבל מחזיר את המספרת, אנא - "אנא באלף", היא מסבירה, במשחק מילים על התחינה שבשמה - אל ירושלים של סוף שנות ה־80. על רקע הסתגרותו המתמשכת, הבלתי מוסברת, של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין בביתו, מתפתחים יחסי אהבה/חניכה בין אנא הצעירה, שהיתה אז סטודנטית לתואר שני בהיסטוריה כללית, לבין ליאורה אהרונוב, בת 56, שגם היא פרשה מ"אורח חיים יצרני", לדבריה.
כעת המספרת קרובה לגילה של ליאורה בזמנו, לאחר שגם היא הלכה במסלול חיים דומה, וכמוה לא בנתה משפחה. "צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה. לא הבאתי ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה", היא כותבת. אבל הטענה הפסקנית הזאת ננעצת בלב הספר כאמת שכל־כולו קם עליה להפריכה. שכן גם אם היחסים בין שתי הנשים הם אמנם קצרי טווח ונטולי המשכיות, הם חוזרים ותוקפים את ההווה שלה במעגלים עקשניים של שיבה, לא רק ההיזכרות במה שהיה אלא החזרה עליו.
בן־נפתלי מותירה את היחסים בין אנא וליאורה לא מוגדרים דווקא כאשר היא מספקת להם שפע מעוור של הגדרות ותיאורים. ליאורה אינה רק המאהבת של אנא והמנטורית שלה, היא גם בעלת הבית שלה, ונוסף על כך גם המעבידה שלה, שכן אנא עובדת כנערת קריאה של ליאורה, שראייתה הולכת ואובדת. אל תוך קלחת התפקידים הזאת, בוזקת בן־נפתלי גם את התפיסה של האישה כמכשפה, שמתווספת לשלל ההגדרות העצמיות שלהן.
אנא כותבת את עבודת המאסטר שלה על מכשפה בשם עמנואל פנסון, דמות פרי דמיונה שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה ה־16 - עבודה שמטבע הדברים לא עומדת בתנאי סף אקדמיים של מחקר היסטורי, אבל מציפה שאלות רבות על היחסים הקונקרטיים בין אנא וליאורה ועל האפשרות לכתוב על נשים: מי מביניהן המכשפה ומי הקורבן? אילו אפשרויות גלומות בדמות המכשפה עבור נשים, והאם אפשר לראות בה "חיל חלוץ" של נשיות מודרנית? האם אפשר לכתוב על דמות דמיונית מתוך גישה מוסרית? האם דמיון ומוסר בכלל הולכים יחד? האם אפשר לכתוב את העבר בלי להמציא אותו?
הנובלה עמוסה ברפרנטים, סמלים ורעיונות - עומס פתטי, מוגזם במכוון, שאינו חותר לקריאוּת אלא נקרא כמעט ככתב חידה, המקודד לתוכו מסורת של שיח ספרותי ומגדרי, כאילו היה מתווה פרוגרמטי על אפשרויות הכתיבה של אחווה נשית. אפילו הציטוטים המשולבים בטקסט, מפסגות הספרות המודרניסטית (פרוסט, דיראס, בקט), מפציעים בו כמו צללי דמויות מזדקנות, גנדרניות ונשואות פנים, המחצינות אליטיזם פג תוקף. אף הם מהדהדים את הפניית העורף לעולם, לעכשווי ולסיפורי, תוך התקת פעולת ההתנגדות אל המדיום הלשוני עצמו.
לעומת העומס הקיצוני של הנובלה הראשונה, המאז'ורית ביומרותיה ובהרכב הלשוני שלה, הנובלה השנייה, "שולי הספר", מעמידה פני סיפור מינורי, קטן ומוטרף. אם בנובלה הראשונה בוערות להבות עזות של תשוקה ומוות, הנובלה השנייה מתחילה לאחר שהאש כבר כבתה, או מדמה עצמה לכבויה: המספרת, נדיה שמה, בוחרת לנטוש את העולם שבחוץ - שהוא בעיניה רועש ואלים - ומאשפזת את עצמה בבית אבות לצד אמה הדמנטית.
אבל דווקא כאן, בנובלה ה"קטנה" וה"שולית", נוגעת בן־נפתלי בתחתיות הכאב, נוסקת אל שיאים של יופי. בעוד האם מאבדת כמעט את כל זיכרונותיה, את עצמיותה, את המרווח האנושי בינה לבין הגוף, הולכת ונעשית רק גוף, נותרת הבת לבדה להחזיק בקרבה את אהבתן. היא עוברת לגור איתה בבית האבות לא כדי להבין אותה, אלא כדי למוסס את אפשרות ההבנה, לחזור אל הכאוס הגופני שבבסיס הדברים. כך שאם הפרישה בנובלה הראשונה היא במידה מסוימת פרישה אל הספרות, אל הבדיון ואל הרפרנסים הספרותיים, הפרישה בנובלה השנייה היא כבר נסיגה מהשפה עצמה:
"אני מתגוררת במרחק. אין שֵם לָארץ שאני מתגוררת בה. אני סך של תחושות גוף, תגובות למה שכבר היה. אין לי קצה של חוט. מחקתי מן המילון שלי ערכים כמו יעילות, בזבוז, בריאות, החלמה, שיקום. אני פה, נושמת, סומכת על הזמן שיעבור ויפוגג". √
בגד מאש / מיכל בן־נפתלי
כתר, 176 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו