כל כמה זמן מגיח לחיינו "אתגר" חדש, ויש לי בעיה עם זה.
הרי הקושי האמיתי באתגרים הוא המאמץ הסזיפי שנדרש כדי לעמוד בהם. האימונים המפרכים, הנחישות, ההתמדה, ההתמסרות, ההקרבות שצריך לעשות בדרך, המחירים והחיפוש המתיש אחר פתרונות יצירתיים. זה דורש דורש ימים ארוכים של השקעה אין סופית, לפעמים חודשים ושנים. רק בגלל שהדרך כל כך ארוכה ומייגעת, "לעמוד באתגר" זה הדבר הכי מספק בחיים.
"אתגר הקרח" שמבקש מאיתנו לשפוך דלי של גיהינום על הראש, או "אתגר הבקבוק" שדורש אימון של כמה דקות, הם ההפך מ"אתגר" - הם קלים לביצוע. ולכן זה זילות של הביטוי הזה, שראוי להרבה יותר כבוד ויוקרה.
אני לא נגד המשחקונים עצמם, בואו - זה כיף לאללה, ולעיתים הם אפילו משמשים ככלי להעלת מודעות בנושא חשוב, אלא רק נגד הצגתם כ"אתגר". ואסביר מדוע.
החיים מלאים אתגרים אמיתיים, קשים ומייסרים, שלפי הסטטיסטיקה רבים לא יכולים להם. קחו אותי לדוגמא - אין לי בגרות, אין לי דירה, הנישואים שלי כשלו ולא הצלחתי להכנס להריון במשך תקופה ארוכה.
כל כישלון הוא מכה לתחושת המסוגלות, לגאווה, לאומץ לנסות שוב בפעם הבאה. אבל זה בדיוק האתגר - לקום מהרצפה. להבין שאת הדברים הכי שווים משיגים בעבודה קשה, כי כשקל לך סימן שאתה בירידה. זו לא קלישאה.
לכן אני סבורה שבעולם שבו תחושת מסוגלות היא מצרך כל כך יעיל מצד אחד וכל כך נדיר מצד שני - יש רק דרך אחת לייצר אותה באמת - הדרך הקשה. לתת לילדים ונוער משימה שקל לעמוד בה ולקרוא לה "אתגר" יכול ליצור מצג שווא, שלפיו שאתגר הוא דבר שפותרים בשנייה. איך הם יתמודדו עם אתגרים אמיתיים, כאלה שדורשים סבלנות והתמדה? מי יהיה שם להסביר שליפול זה חלק מהעסקה?
התלהבתי מהביצועים המופלאים ל"אתגר הבקבוק" בארץ ובעולם, צחקתי מהאינטרפטציות שנתנו לו הסלבס והפוליטיקאים בישראל וגם הפרובוקציה של מייקל לואיס לא הותירה אותי אדישה - אבל זה כולו לפתוח פקק רופף, נשמה.
לצערי, גם החתולה שלי מצליחה.
מייקל לואיס באתגר הבקבוק
אז אני רוצה להתלהב לרגע מאתגרים אמיתיים, להריע לכל מי שעשה בגרות עם הפרעות קשב וריכוז, למי שסיים צבא למרות שסבל מכל שנייה. אני רוצה להצדיע לכל מי שגדל בלי כלום והצליח לקנות דירה, למי שהקים עסק כשהיו יותר אחוזי סיכון מהצלחה, ולספורטאים ששברו שיא בעשירית השנייה. אני רוצה למחוא כפיים לכל מי שאי פעם קם מהרצפה.
וגם לכם, שקראתם עד כאן. אתגר לא קטן...
סוף שבוע נעים.