אחרי מוט: אלכס אברבוך קפץ, נפל - וקם

בתור מי שמבלה לא מעט בסביבת כדורסלנים גבוהים במיוחד, גדלתי לתוך תסביך גובה, על אף מידותיי הממוצעות. זה מה שהפך את הפגישה עם אלכס אברבוך לחוויה מסוג אחר. עבורנו, הפשוטים, האיש הזה חי את החלום: רק 1.78 מטר, לא שרירי במיוחד, ועדיין מבכירי הקופצים במוט בעולם. מדליסט כסף וארד באליפות העולם, שלוש פעמים אלוף אירופה (אחת מהן באולם), ובעל שתי הופעות בגמר האולימפי.

דיברנו על ספורט, על פוליטיקה, על משפחה, אבל היו שני רגעים שבהם נעתקו המילים מפיו, ועיניו הכחולות התמלאו דמעות. הראשון היה כששאלתי כמה אחים יש לו. "היה לי אח אחד, יבגני, גדול ממני בחמש שנים", סיפר ומייד לקח נשימה עמוקה, שלא הצליחה לעכב את הדמעות. "הוא היה יותר מקצוען ממני. רץ 800 מטר בתוצאה של 1:47.17 דקות. אבל ב־1996 הוא נהרג בתאונת דרכים, בגיל 27".

בשלב זה הוא התנצל ויצא מהחדר. כעבור כמה דקות חזר בעיניים אדומות. 23 שנים חלפו, אבל הכאב והגעגוע לא קהו. "זה קשה. עדיין. כל הזמן. קשה לי לדבר עליו, קשה לי לחשוב עליו. אם יבגני היה חי, יכול להיות שהוא היה עולה איתי לישראל. היה בינינו קשר מיוחד.

"האצנים בריצות הבינוניות הם משוגעים. חיים בעולם אחר. הוא היה קם בשש בבוקר, אוכל משהו וחוזר לישון, כדי שיוכל לצאת לריצה של 12 ק"מ בשבע וחצי. זה לא היה בשבילי. אני אהבתי לקום בעשר".

לרגע השני שבו עצרו הדמעות את שטף הדיבור של אברבוך עוד נחזור.

• • •

עשר שנים חלפו מאז תלה את נעליו, והוא עדיין יכול לטעון בקלות לכתר האתלט הגדול ביותר שהיה בישראל מאז ומעולם. מייד עם פרישתו פנה לתחום האימון, "ועד היום אני מתפתה לרוץ עם המוט ולקפוץ פעמיים או שלוש בשבוע. לא בשבילי, אלא כדי להדגים לילדים שאני מאמן", הוא אומר בקריצה, אבל לא ממש מאמין לעצמו.

בחמש השנים האחרונות עמד אברבוך (44) בראש הפרויקט לפיתוח הקפיצה במוט לנשים מטעם איגוד האתלטיקה, עד שפוטר לפני שלושה חודשים. בתקופה האחרונה עבר מסע תלאות, שכלל, לדבריו, התנהלות מקוממת, התעמרות, פגיעה בזכויותיו כעובד, זיוף מסמכים וחוסר אמינות. הסאגה בין הצדדים כבר הגיעה למשטרה, ולא מן הנמנע שתסתיים בבית המשפט.

בקפיצה למקום השני באליפות העולם באדמונטון, 2001. "הפכתי לגיבור לאומי" // צילום: אי.אף.פי

היחסים בין אברבוך למנכ"ל איגוד האתלטיקה, גל לב־רן, עלו על שרטון לפני כתשעה חודשים. אברבוך ביקש לגייס ספונסרים כדי לרכוש מחו"ל מסלול נייד לקפיצה במוט, שיאפשר קיום תחרויות ברחובות הערים ובחופי הים. הוא העריך את העלות ב־120 אלף שקלים. מנכ"ל האיגוד אמר אז בראיון עיתונאי ש"אלכס לא הציג את העלויות המדויקות שנדרשות. לא מדובר בהפרש של עשרות אלפי שקלים, אלא מאות אלפים ואולי יותר". 

בתגובה שיגר אליו אברבוך מייל חריף ב־4 באוקטובר 2018, שהועבר גם ליו"ר האיגוד ולראשי מינהל הספורט והיחידה לספורט הישגי. "על מנת להשיג את מטרותינו המשותפות לקידום הענף, כולנו חייבים לשתף פעולה ולגייס ספונסרים, ולא לסתור אחד את דברי חברו בכתבות שונות", כתב, והוסיף: "הגיעה לאוזניי ידיעה שטסת לצורכי עבודה במחלקת עסקים. אם אכן כך, ייתכן שטיסה במחלקת תיירים תחסוך הוצאות מיותרות, ואולי יהיה כסף לתמיכה בספורטאים ובפרויקטים".

• • •

לב־רן זעם על הדברים ואיים בתביעה, אבל אברבוך הבהיר כי מדובר בשמועה שהגיעה אליו מגורמים בענף וכי הוא לא הפיץ אותה ברבים, אלא רק רצה לברר את הסוגיה. יו"ר האיגוד עמי ברן פנה לאברבוך מאוחר יותר והסביר לו כי למנכ"ל לא היתה ברירה אלא לטוס במחלקת עסקים, בגלל טעות שנעשתה בהזמנת הטיסה.

בדצמבר האחרון פנה לב־רן לאברבוך. "הוא רצה שאחתום על חוזה עם שכר של 2,500 שקלים בחודש. הייתי בהלם. עד אז, במשך כל השנים שעבדתי באיגוד, קיבלתי 7,500 שקלים. התקדמנו, הגענו להישגים משמעותיים, והיום הענף פורח ונמצא במקום הרבה יותר טוב משהיה לפני כמה שנים. אני אוהב את הספורט, ולכן באתי לעבוד, אפילו לא היה לי חוזה.

"התחלתי לשאול מה קרה ולמה עושים לי את זה, והמנכ"ל הסביר לי שיש בעיות תקציב ואין מקורות מימון. לא הסכמתי. בשביל 2,500 שקלים הייתי יכול לפתוח חוג פרטי לכמה ילדים, אבל אני רוצה לעשות משהו משמעותי, להוביל את הענף קדימה.

"בעבר, בין 2009 ל־2012, ניהלתי פרויקט מקצוענות באתלטיקה, וכשהוא נסגר, פיטרו אותי. אבל כשכיר שעובד בארגון, למה שענייני תקציב ישפיעו על השכר שלי? ואם יש בעיה, למה מקצצים רק לי? ולמה שני שלישים מהשכר?

"אחרי כמה שבועות הגישו לי חוזה חדש, על 3,300 שקלים. גם עליו לא הסכמתי לחתום. בסוף הציעו לי 5,000. זה היה כמו שוּק".

אברבוך פנה לעו"ד עודד סלע כדי שייצג אותו, והם דרשו לקבל ממזכירות האיגוד את מסמך תנאי ההעסקה שלו. המסמך לא הועבר אליהם, ובאיגוד טענו כי בגלל "סיבות משרדיות פנימיות", אינם מוצאים את ההסכם. בפברואר זומן אברבוך לשימוע לפני פיטורים. הטיעונים על קשיים תקציביים הוחלפו בתלונות על טיב עבודתו.

"המנכ"ל ישב מולי ומול עורך הדין והתחיל להגיד שאני לא עושה עבודה טובה, שמינהל הספורט לא מבין למה מעסיקים אותי, ושאתנה (הפרויקט לקידום ספורט הנשים בישראל; א"ו) לא מוכנה לשלם עבור הפרויקט שלי. 

"שיחת השימוע נמשכה שעה וחצי, אבל הפרוטוקול שיצא אחרי מספר ימים כלל כמה שורות קצרות, ואחר כך פוטרתי. העבירו לי 'מסמך תנאי העסקה', אבל זה נראה כמו משהו שנכתב בשלב מאוחר".

למה?

"היה כתוב שם שכר של 4,000 שקלים בחודש, למרות שקיבלתי 7,500 שקלים לאורך השנים. התאריך שהופיע בראש המסמך לא היה נכון, והצד שבו אני הייתי אמור לחתום נשאר ריק. אפילו את הכתובת שהופיעה במכתב עזבתי לפני שבע שנים". אברבוך הגיש תלונה במשטרה נגד האיגוד על זיוף מסמך.

"אחרי הפיטורים פנינו לאיגוד וביקשנו גמר חשבון, כדי שאדע מה הזכויות שלי ומה מגיע לי. זה מסמך שכל עובד אמור לקבל במעמד הפיטורים שלו. עד היום לא שילמו לי כל מה שחייבים לי, ואפילו לא שלחו לי את המסמך. אני לא מבין את זה. אם לא מסוגלים אפילו לפטר בן אדם כמו שצריך, איך בכלל אפשר לעשות פה משהו בספורט?" 

יש לך מושג למה לא היית רצוי יותר באיגוד?

"יכול להיות שלא הייתי מספיק נחמד, אלא דרשתי שהענף שלי יקבל תמיכה כדי שיוכל להתקדם. יכול להיות שלמנכ"ל יש משהו אישי נגדי. אני לא יודע. ניסיתי לדבר עם יו"ר האיגוד, אבל הוא רק אמר: 'זה מה שיש לנו, אנחנו לא יכולים יותר'.

"באיזשהו מקום אני שמח שלא כולם מרוצים ממני. זה כנראה אומר שעשיתי משהו, שהזזתי דברים, וזה גרם לאחרים להרגיש לא נוח עם מה שהם לא עושים.

"אז הנה, כבר כמה חודשים שאני לא עובד באיגוד, וחסכתי להם הרבה כסף. אני לא יודע מה הם עושים עם זה".

זה כואב לך.

"אני רואה את מה שבניתי במשך שנים נופל, ולאנשים באיגוד לא אכפת. הם עסוקים בדברים אחרים. זה מה שמרגיז אותי. באתלטיקה הישראלית יש כישרונות, ואנחנו לא נותנים להם מה שמגיע להם. אנחנו צריכים לדעת לגדל אותם, אבל מפספסים.

"לא חשבתי שככה זה ייגמר. לא באתי מהרחוב, יש לי ידע ורצון, ניסיתי לקדם דברים. היו יכולים להזמין אותי לפגישה ולהגיד: שמע אלכס, יש לנו בעיות כסף, ואנחנו מקצצים לכולם כך וכך. היו יכולים גם לבוא ולהגיד: העבודה שלך ככה וככה, ולכן אנחנו מפטרים אותך. אבל מה שהם עשו זה חוסר כבוד".

פרקליטו של אברבוך, עו"ד סלע, אומר כי "השימוע עצמו התנהל כשיחת תוכחה. המנכ"ל היה מאוד אסרטיבי, ונדהם כשאלכס בא איתי, מה שמותר לו על פי חוק. בין השיח שהתנהל בדיון לבין הפרוטוקול שיצא בסוף היה קשר מצומצם מאוד.

"אחרי הדברים שנאמרו בשיחה, פניתי למינהל הספורט ולאתנה בבקשה לברר על מה היו הטענות נגד אלכס. באתנה אמרו שלא היו להם שום בעיות עם אלכס, ושהם מעבירים הקצבה לאיגוד לפי תחומי פעילות, ומשאירים לו להחליט היכן להשקיע את הכסף. מינהל הספורט לא הגיב לפנייה שלי.

"במהלך שיחת השימוע לב־רן הזכיר את עניין ההערה של אלכס על הטיסה שלו במחלקת עסקים, מה שמעלה חשד בנוגע לסיבה האמיתית לפיטוריו".

מאיגוד האתלטיקה נמסר בתגובה: "הנושא המדובר נמצא כרגע בדיון בין עורכי הדין, ומסיבה זו אנו מנועים מלהגיב. עם זאת, חשוב לנו לאחל לאלכס בהצלחה בהמשך הדרך, ולמסור לו תודה על תרומתו הענפה לאתלטיקה הישראלית. דלתנו תמיד תישאר פתוחה בפניו".

• • •

אברבוך עובד כמנהל המקצועי במועדון "לידר", שמאמן אתלטים בירושלים ובנתניה, ולאחרונה קיבל תפקיד כפרזנטור של חברת הפיננסים GMT. בין לבין הוא עמל, יחד עם ראש מינהל הספורט, אורי שפר, על הקמת ארגון המאמנים הישראלי, שיסייע בהסדרת תנאי העסקתם בענפים השונים.

"בשנת 2000, כשהייתי חלק מהמשלחת האולימפית לסידני, השתתפתי בכנס בטבריה. שאלתי מה קורה עם סטטוס המאמנים, כי ראיתי שיש בעיה עם השכר שלהם. לא דיברתי עברית כל כך טוב, אבל אני זוכר עד היום את התשובה שנתנו לי: 'זאת שאלה נכונה, אנחנו יודעים שיש בעיה ומטפלים בה, יש תוכנית, ועוד מעט יקרה משהו'.

"המאמנים הם נקודה חלשה בספורט הישראלי. לא בגלל שהם לא טובים, אלא בגלל שהם כל הזמן צריכים לעבוד בעוד עבודות כדי להתפרנס. חוק המאמנים בספורט נחקק ב־1988, ומאז לא השתנה בו כלום.

"אם אנחנו רוצים לעשות קפיצת מדרגה, אנחנו חייבים לשפר את העניין הזה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם ההסתדרות, השתתפנו בדיונים בכנסת, ואנחנו עדיין לומדים הכל. החזון שלי הוא שהמדינה תתקצב 100 תקנים למאמנים בענפים השונים, וככה הם יוכלו להתרכז בזה ולעבוד כמו שצריך, עם שכר בסיס של 8,000 או 10,000 שקלים. זה לא אמור לעלות הרבה למדינה".

במשך עשר שנים היה אברבוך חבר בנבחרת ישראל באתלטיקה, ושם לא קיבל משכורת. "הכל היה על בסיס מלגות. למזלי, פגשתי אנשים טובים שעזרו לי, אבל לא המדינה החזיקה אותי. 

"ביולי 2009 הודעתי על פרישה. ניסיתי להתכונן לזה, אבל אתה לא באמת יכול להיות מוכן ליום שאחרי. משרד הקליטה מייד ביטל לי את המלגה. אמרתי להם: תנו לי לפחות לסיים את השנה, אבל הם אמרו: 'אתה כבר לא ספורטאי, אז אתה לא מקבל יותר את המלגה'. זה בום.

"המשכתי בספורט, ניסיתי לאמן, ניהלתי את הפרויקט, למדתי מהחיים וצברתי הרבה ניסיון.

"אחר כך, כשסגרו לי את פרויקט המקצוענות באיגוד ב־2012, הלכתי לחתום אבטלה בלשכת התעסוקה. אנשים ראו אותי שם וביקשו להצטלם איתי, אבל לא רציתי לעשות עניין. החתמתי אצבע והלכתי הביתה. ככה זה. אתה נמצא בתוך מסגרת, מקבל משכורת, ואז זה נפסק, ואתה צריך להביא את הפרנסה ממקור אחר".

אתה לא היחיד. גל פרידמן הציע לאחרונה את מדליית הזהב שלו במכירה פומבית ועובד כצלם באירועי ספורט.

"לראות את גל זה עצוב. קודם כל, ממה שהבנתי, הסיפור סביב מכירת המדליה היה קצת אחר. שאלו אותו כמה הוא יוכל לקבל על זה, אז הוא זרם ורצה לראות כמה היא שווה.

"הייתי איתו בנבחרת לאולימפיאדה ב־2004. אלוף אולימפי זה תואר לכל החיים. זה לא כמו אלוף אירופה או מדליסט לשעבר. כשחזרנו לארץ, השתתפנו בטקס מיוחד, וצביקה פיק שר שם. אחד המנחים אמר לגל: 'נו, עכשיו אתה כוכב כמו צביקה, מבקשים ממך חתימות'.

"אם הייתי יודע אז עברית כמו שצריך, הייתי מרביץ לו, או לפחות זורק לו מילה. אלוף אולימפי הוא לא כמו זמר ולא כמו שום כוכב. זה משהו מיוחד.

"מה שגל עשה, זה משהו שנעשה פעם ב־70 שנה במדינה שלנו. הוא היה חייב לקבל פינת עבודה, מועדון על שמו עם תקציבים מכובדים, לתרום את כל הידע שיש לו. עצוב שזה לא קרה. זה זורק את כל ענף השיט אחורה".

בין לבין, הלך אברבוך לחיים הפוליטיים. במשך חמש שנים, בין 2013 ל־2018, היה חבר מועצת העיר נתניה מטעם מפלגת "למען נתניה" בראשות הרצל קרן. כעת הוא חושב על המגרש של הגדולים ומשתעשע ברעיון להתמודד לכנסת, אולי כבר בבחירות הקרובות.

"הדעות שלי הן ימניות. אני מאוד רוצה לשנות דברים, ודרך הפוליטיקה אפשר להשפיע. עכשיו אני קצת יודע איך דברים עובדים בפנים.

"אני רוצה לעזור לספורט בישראל. מדברים על מה שחסר בפסגה, אבל הכל מתחיל בחינוך של הנוער. לא רק בספורט, גם במוזיקה ובכל תחום אחר". 

הוא מתגורר עם אשתו ושלוש בנותיהם בקומה ה־22 בבניין בשכונת נוף השרון בנתניה. "זה לא כל כך פשוט למישהו שיש לו פחד גבהים", הוא מעיר כבדרך אגב.

איך יש לקופץ במוט פחד גבהים? 

"האמת היא שאין לי תשובה. אולי בגלל זה לא הצלחתי להגיע לגובה של שישה מטרים..."

אז אתה לא יושב במרפסת?

"במרפסת אין לי בעיה לשבת, אבל כשעליתי לגלגל הענק בפריז, הרגשתי לא טוב. חיכיתי רק שזה ייגמר".

הוא ואשתו נטאשה, בת גילו, חוגגים בימים אלה 30 שנות זוגיות. היא עובדת בחברת אופנה, אבל גם אותה הכיר דרך הספורט.

"נפגשנו בקולג' באירקוצק ב־1989. היא היתה מתעמלת מכשירים, אלופת רוסיה באירוביקה, וכולם ידעו שאני עומד להגיע, כי הכירו את המשפחה שלי מהאתלטיקה. נטאשה מספרת שהיא היתה בטוחה שיבוא איזה בלונדיני, חתיך, גבוה, ושהיא נדהמה לראות איזה קטנצ'יק אני.

"כמה מההישגים שאליהם הגעתי אחר כך היו בזכותה. בגלל שהיא עצמה היתה ספורטאית, היא תמיד הבינה אותי ועזרה לי".

• • •

בתו הבכורה טאניה (24) עובדת כדיילת באל על. הבת האמצעית דיאנה (15) הלכה בדרכי הוריה ופנתה לספורט. "התחילה כטניסאית, אבל עשתה שינוי כיוון. היום היא אצנית ל־100 ו־200 מטר, והמאמנת שלה דוחפת אותה גם לרוץ משוכות. בענף שלה קשה להתמודד מול הספרינטריות מארה"ב ומאפריקה, אבל היא ממש טובה. אני מקווה שאחרי הצבא היא תוכל לצאת ללימודים ולאימונים בקולג' באמריקה". 

אבל הבת המפורסמת במשפחה היא דווקא אנסטסיה, בת 9 וחצי בסך הכל, שכבר החלה בקריירת דוגמנות. היא קיבלה קמפיינים חובקי עולם בחברות הלבשה בינלאומיות מובילות כמו ארמאני, אליזבתה פרנקי ומונה ליסה, ובעמוד האינסטגרם שלה רשומים לא פחות מ־104 אלף עוקבים.

"זה מדהים לראות אותה. כשאני הייתי בגילה, הייתי לוקח תיק ויוצא לאימון עם אבא. היא כבר ביקרה בכל העולם, הופיעה ברשתות טלוויזיה בחו"ל. היא לא הבת של אלכס, אני האבא של אנסטסיה. היא יותר מוכרת ממני.

הבת אנסטסיה מדגמנת. "היא יותר מוכרת ממני" // צילום: מתוך אינסטגרם

"פעם באתי להרצאה בחטיבת ביניים בנתניה. ילדה אחת הצביעה עלי בהתלהבות וצעקה: 'אני מכירה אותך!' הייתי מבסוט כולי, ואז היא אמרה לחברות שלה: 'זה אבא של אנסטסיה!'" 

אתם לא חוששים מהמחיר שעבודה בגיל כזה עלולה לגבות? היא לא תפספס את הילדות שלה?

"אנחנו דואגים שהיא תישאר ילדה. היא הולכת לבית ספר, יש לה חברות, היא צריכה לעשות את החובות שלה בבית. מתוך כל עשר הצעות שהיא מקבלת, אנחנו פוסלים שבע. נטאשה דואגת לה, מלווה אותה ומנהלת את כל העניינים שלה".

ספגתם ביקורת על כך שהיא עובדת בגיל צעיר כל כך.

"יש כאלה ששואלים 'מה אתם עושים לה'. זה לא קל שמבקרים אותך כהורה. זה שונה מביקורת על ספורטאי, ואתה לא תמיד יודע איך להתמודד.

"חשוב לנו מאוד לשמור על מסגרת מקצועית ומסודרת. אשתי לקחה את העניין הזה על עצמה, ונוסעת איתה לכל מקום. אם היא במקרה לא יכולה לצאת בגלל העבודה, אז אני טס עם אנסטסיה. היא אף פעם לא לבד.

"שכרנו סוכן, ויש צוות שעובד סביבה. לא היתה לנו מטרה לעשות מזה 'וואו', לא חשבנו שזה יהפוך לסיפור גדול. אבל זה צבר תאוצה".

• • •

אברבוך נולד וגדל באירקוצק שבסיביר, ודרכו לעולם הספורטיבי הוכתבה מראש. אביו המנוח ולרי אימן בנבחרת האתלטיקה של רוסיה, ואמו סטאלינה ("לפי השם שלה אפשר להבין איזה חינוך טוב קיבלנו", הוא צוחק) היתה אצנית וקופצת לרוחק.

אמו בת 78, ומתגוררת עד היום באירקוצק. "היא עוד לא נכנסה לעולם התקשורת הנורמלי, שאפשר לדבר כל יום, אז יש לנו זמנים קבועים: בכל יום רביעי אני מתקשר אליה ואנחנו מדברים. פעם בשנה היא באה לארץ כדי לראות את הנכדות. היא עוקבת אחרי דיאנה, ומחכה שהיא תשבור את השיאים שלה".

הקשר שלו ליהדות היה רופף בילדותו. "סבא שלי, יוסף אברבוך, ברח מאירקוצק למוסקבה בשנות ה־50 ונטש את המשפחה. הוא לא היה בקשר איתם במשך 40 שנה. למרות הבעיות שהיו ליהודים בבריה"מ, סבתא שמרה על שם המשפחה שלו.

בילדותו, עם אחיו יבגני (משמאל), שנהרג בגיל 27 

"כשהוא החליט לחפש את הבן שלו, הוא נדהם שעדיין קוראים לו אברבוך. ב־1994 הם נפגשו, וסבא ביקש סליחה על שברח. מאז שמרנו על קשר, וכשהייתי נוסע למחנות אימון ולתחרויות במוסקבה, הייתי נפגש איתו".

גדלת כיהודי?

"לא. לא עשו לי בר מצווה, למשל. פשוט גדלתי כילד כמו כולם. ככה זה היה אצלנו בעיר. בבית הספר היו יהודים, רוסים, קזחים, טורקמנים - כולם יחד, מעורבבים. היה לי חבר שידעתי שהוא יהודי. אז אוקיי, אתה יהודי, עכשיו בוא נלך לשחק".

בגיל 9 הוא התחיל ללכת לחוג אתלטיקה. "היו תקופות שהתאמנתי אצל אבא, וזה היה הכי קשה. פעם, באחד המחנות, בקושי הצלחתי לקום מהמיטה. ממש התקשיתי ללכת לאצטדיון, כל השרירים שלי כאבו. אז מה עושים? שישה מקצי ריצה עם הפסקות, ואחר כך עוד סשן כזה מההתחלה. האימונים בכל המקצועות האלה נתנו לי את הבסיס גם לקפיצה במוט.

בשנת 1996 השתתף אברבוך בתחרות בינלאומית, שבה ייצג את רוסיה. שם קיבל פנייה מפתיעה מהמשלחת הישראלית. "לוי פסבקין מהנהלת האיגוד, שבעצמו היה אלוף ישראל בעבר, ידע על השורשים היהודיים שלי ודיבר איתי על האפשרות שאעלה לארץ.

"חשבתי על זה הרבה. כבר הייתי נשוי עם ילדה, וזו לא היתה החלטה פשוטה. ההורים עודדו אותי לעלות ואמרו, 'אם תיקלע שם לקושי כלכלי, תמיד תוכל לחזור הביתה'. אז החלטנו שקודם כל אעלה לבד, ואחר כך, אם הכל יהיה בסדר, נטאשה וטאניה יצטרפו אלי.

"באתי לישראל ב־1999. ידעתי על ישראל מהחדשות, שיש כאן מלחמות. אבל מהרגע הראשון הרגשתי כמו בבית. פסבקין קיבל אותי למכבי תל אביב ועזר לי מאוד, ומייד קיבלתי הרגשה שאני חלק ממשהו. לא הייתי אאוטסיידר. בהתחלה גרתי חודש וחצי במכון וינגייט. לא היתה לי טלוויזיה, לא היו אז טלפונים, הייתי כמו באי בודד. לא תפסתי את העברית, זה נשמע לי אז כמו זמזום. בעשר השנים הראשונות שלי בישראל לא ידעתי כל כך את השפה. כי כשאתה שורף את הגוף באימונים כל היום, גם המוח לא מסוגל ללמוד.

"אבל זה היה לטובתי. אחר כך סיפרו לי על הדברים שאמרו עלי וכתבו עלי, ואני שמח שלא הבנתי. אם הייתי מבין, הביקורות היו פוגעות בי ומשפיעות עלי".

אז עם מי דיברת?

"היו אז מיליון עולים חדשים בארץ, כך שבכל מקום היה לי עם מי לדבר. הקופץ במוט קוסטה סימיונוב היה קרוב אלי מאוד. עד היום אני מתרגש כשאני פוגש את לב ויינר, שהיה עובד אחזקה באצטדיון בהדר יוסף ותמיד עזר לי. דיאנה הכירה אותו כשהיתה ילדה קטנה, והיום היא כבר יותר גבוהה ממנו.

"האצנית אירנה לנסקי, שהיתה איתי באולימפיאדות ובאליפויות, נשארה חברה קרובה שלי. היא אפילו עברה לגור עכשיו בנתניה, אז גם הפכנו לחצי שכנים".

מה גרם לך ללמוד עברית רק אחרי עשור בארץ?

"כשהתקרבתי לפרישה היה לי יותר זמן פנוי, וגם נולדה לי פה בת. זה חיזק את החיבור שלי למדינה. כל עוד הייתי ספורטאי פעיל, התרכזתי בלעשות את העבודה שלי. הסביבה שלי היתה דוברת רוסית, אז הסתדרתי. כשהתחלתי להיפגש עם אנשים ולצאת לפעילות מחוץ לאצטדיון, העברית היתה חשובה. אני מוצא את עצמי היום כשאני כבר חולם וחושב בעברית". 

• • •

עדיין אין לו בבית ויטרינה מסודרת לאחסון המדליות והגביעים. "את המדליות הכבדות שמתי בארון בבית. חלק מהגביעים נמצאים במועדון בווינגייט שבו אני עובד, וחלק עדיין במחסן".

ב־2001, שנתיים לאחר שעלה ארצה, הגיע אברבוך להישג הטוב ביותר בקריירה: מקום שני באליפות העולם באדמונטון. אבל האירוע המכונן בחייו התרחש כעבור שנה, כשזכה במדליית הזהב באליפות אירופה במינכן. 30 שנים אחרי טבח י"א הספורטאים באצטדיון האולימפי עמד ספורטאי ישראלי על הפודיום מול 60 אלף צופים, כשההמנון הלאומי מתנגן ברקע, ומשני צידיו אתלטים גרמנים שזכו בכסף ובארד. 

אתה מעיד על עצמך שלא ממש ידעת עברית, ייצגת מדינה שהיתה עדיין חדשה עבורך, ובכל זאת עמדת שם עטוף בדגל, כשאתה חנוק מדמעות.

"אבא שלי נפטר כמה חודשים לפני האליפות, והקדשתי לו את הזכייה הזאת. הוא היה בשבילי לא רק אבא, אלא גם מנטור. הוא תמיד אמר: 'אלכס, אתה מצליח, כי בשבילך התחרות היא יום חג. יש לחץ והכל, אבל אתה בא ונהנה מזה'.

"על הטבח ב־1972 שמעתי בפעם הראשונה מאמא שלי. היא היתה אז במינכן, כצופה. לא ידעתי על זה לעומק, אבל אז ראיתי את הסרט על מה שקרה שם, והתקרבתי למשפחות החללים, ונקשרתי אליהן. באותו יום פשוט עשיתי את העבודה שלי, ויצא מה שיצא".

והפכת לגיבור לאומי.

"כן. שמעון פרס, שהיה שר החוץ, התקשר לברך אותי כשהייתי ביציאה מהאצטדיון. בתקופה ההיא עוד לא ידעתי שיש תחרות גם בין הפוליטיקאים. כמה דקות אחר כך ניגש אלי מישהו ואמר לי, 'ראש הממשלה שרון על הקו, הוא רוצה לברך אותך'.

"במקום שבו עמדנו, מתחת לטריבונה, לא היתה קליטה, אבל לא יכולתי לזוז משם כי הייתי בתור לבדיקת סמים. אמרתי לבחור שאין ברירה, ראש הממשלה יצטרך לחכות עד שאסיים. יותר מאוחר דיברנו, והוא שאל אותי ברוסית 'אלכס, קאק דילה?' (מה שלומך?; א"ו). זה היה נחמד מאוד".

עם האישה, נטאשה, והבנות טאניה, דיאנה ואנסטסיה (יושבת). "אשתי היא המלווה"

את השיא האישי שלו, 5.93 מטר, קבע אברבוך ב־2003 בתחרות גרנד פרי במדריד, והוא נותר שיא ישראל עד היום. אף שחלפו 16 שנים, רק 16 קופצים בעולם הצליחו להגיע לתוצאה גבוהה יותר מאז, ושיאו של אברבוך מדורג במקום ה־31 בכל הזמנים. "אני מחכה ליום שבו יהיה ישראלי שישבור את השיא שלי. נלחמתי בשביל לבנות את המערכת כמו שצריך, כדי שהדור הבא יצליח וישבור שיאים".

מה היה הישג השיא בקריירה שלך: הכסף העולמי באדמונטון או הזהב האירופי במינכן?

"עכשיו, כשאני מסתכל על מה שזה נתן לי ברמה האישית, אני מבין שההישג במינכן היה השיא, לא רק בגלל הניצחון, אלא גם בגלל הרקע ההיסטורי. ראש הממשלה מתקשר, מחכה לך, מדבר איתך ברוסית, אתה מבין מה זה?

"כשחזרנו לארץ, שכנה שלנו בבניין, בת 80, הרכיבה שלט ברכה ממנורות וכתבה בו 'מזל טוב' ברוסית, עם שגיאות כתיב. אין לך מושג כמה התרגשתי מזה.

"עד היום לא מפסיקים להזכיר לי את ההישג הזה. אנשים פוגשים אותי ברחוב ומספרים איפה הם היו באותו יום, איך הם בכו יחד איתי כשצפו בי בטלוויזיה".

אז ישראל יודעת לחבק ספורטאי בהישגים, אבל גם להפנות לו כתף קרה כשהוא נכשל או אחרי שהוא פורש.

"התקשורת יכולה להרים ולהפיל, ולכן אני אומר שטוב שלא ידעתי עברית בשנים הראשונות. ב־2005 רון קופמן כתב עלי שאני סוס מת, וב־2006 זכיתי באליפות אירופה בפעם השלישית. עם הזמן למדתי קצת לענות לעיתונאים. באליפות העולם האחרונה שלי, ב־2007, לקחתי מקום שביעי. זה היה הישג אדיר בשבילי. עברתי 5.81 מטר בניסיון השלישי, ואם הייתי עובר לגובה הבא, 5.86, הייתי חייב לקפוץ מייד. הייתי עייף, ידעתי שלא אצליח, אז דילגתי והחלטתי לחכות ל־5.91 מטר. לא הלך לי, ופסלתי בגובה הזה.

"אחר כך הכתבים התחילו לשאול: 'למה דילגת, מה עשית?'. אז מה, אני אתחיל לספר שהייתי עייף? עניתי 'כדי שיהיה לכם מה לכתוב'. הפכו את זה לכותרת".

לאיזה גובה אתה מסוגל להגיע היום?

"אם תארגן לי גיד אכילס חדש, אני מסוגל להגיע לחמישה מטרים. ב־2013, ארבע שנים אחרי שפרשתי, קפצתי 5.15 מטר במכביה וזכיתי במקום הראשון. הייתי בהלם שזה הספיק לניצחון. לפני שנתיים קפצתי 4.36 מטר". 

• • •

אברבוך חזר השנה לכותרות, כשהופיע בתחרות ה־VIP של נינג'ה ישראל. לפני שעלה למסלול, נשמעו מהיציע קולות על כך שבגילו "המופלג" אין לו סיכוי ללכת עד הסוף, אבל הוא זכה במקום הראשון.

"לרגע, האדרנלין שאני כל כך אוהב חזר אלי. להיות שוב בתחרות, במסגרת ספורטיבית, זה היה נפלא. אמנם זה פחות מקצועי, אבל עדיין חוויה. לא ציפיתי שיהיה לי ביצוע כזה. רציתי רק לסיים. למחרת, בסופר, כולם אמרו לי: 'אתה נינג'ה!'. ראש הממשלה לא התקשר, אבל אנשים שוב עצרו אותי ברחוב כדי לדבר איתי".

ב"נינג'ה ישראל". "לא ציפיתי לביצוע כזה"

כבר לא מזהים אותך בזכות ההישגים מפעם?

"האמת היא שמזהים, ואני לא מבין איך זה יכול להיות, הרי עברו כל כך הרבה שנים. פעם הלכתי ברגל לאירוע בתוך נתניה, ועמדה ניידת משטרה באמצע הרחוב. פתאום שני שוטרים צעקו לי 'אלכס!' והסבירו מי אני לשוטרת שהיתה איתם, שלא ידעה מי אני. דיברנו קצת, ואז ביקשתי מהם שיקפיצו אותי למקום שהייתי צריך להגיע אליו. הם הסכימו. הדברים האלה מחממים את הלב ונותנים כוח".

ייתכן שיום אחד גם דיאנה תעמוד על הפודיום, עטופה בדגל ישראל, ותשיר את "התקווה" כמוך?

"וויי וויי, אני אתרגש עוד יותר משהתרגשתי כשאני זכיתי", אומר אברבוך, קולו רועד, ועיניו מתמלאות דמעות בפעם השנייה בשיחה. "עכשיו אני כמעט בוכה, אבל כשזה יקרה, אני יודע שלא אצליח לעצור את הדמעות". 

aralos10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו