בסופו של דבר, הסדרה "ליגה ג'" (מיום שני הקרוב בכאן 11) אינה סדרה על כדורגל. כדרכן של יצירות דוקומנטריות איכותיות על ספורט, גם כאן המשחק עצמו הוא רק תירוץ לסיפור אנושי רחב ידיים. מדובר במתלה שעליו בוחר הבמאי, רובי אלמליח, לספר את סיפורה של החברה הישראלית, תוך שהוא שם זרקור על מעגל הפריפריה שהספורט נותר אולי ההזדמנות היחידה עבור רבים לצאת ממנו.
במשך חמישה פרקים, דרך ליגת הכדורגל הנמוכה ביותר בישראל, מצליח אלמליח להפוך גם את שונאי המשחק היפה בעולם לאוהדים שרופים של קבוצות שקרוב לוודאי מעולם לא שמעתם את שמן כגון: בני מושריפה, בני ממב"ע, מכבי שדרות ועירוני אשדוד. כוכבים גדולים אין כאן, סיפורים קשים יש בשפע, אבל בעיקר נוכחת האהבה הגדולה למשחק, וגם של הבמאי לדמויות שלו, שאותן בחר בפינצטה (וכמעט כל אחת מהן שווה סרט בפני עצמה).
במשך שלוש שנים הוא ליווה את הקבוצות, את האוהדים ואפילו את כלי התקשורת שמקדישים את חייהם לכיסוי הכדורגל בליגה הזו, עם הכדורגל הנוראי ביותר אבל גם הרומנטי מכולם.
אלמליח (39) גדל בשדרות. אף שהוא מעיד על עצמו ששתי האהבות הגדולות שלו הן קולנוע וכדורגל - וכאן הוא הצליח לשלב בין השניים - הסדרה שיצר נעטפה במכוון על ידי נשות מקצוע שכדורגל, אעפס, הוא עולם זר עבורן. "זו היתה נקודה שחשובה לי, כי אתה רוצה שאנשים שלא מבינים כלום בכדורגל עדיין יצליחו להתרגש מהסיפור שאנחנו מספרים", הוא אומר.
החלום שלו היה כמובן להיות שחקן כדורגל. כיליד שדרות החל לשחק בקבוצה המקומית, וקיווה להגיע עד הקבוצה הבוגרת ששיחקה אז בליגה ג', בתקווה שיום יבוא ומישהו ממכבי חיפה, הקבוצה שאהד, יגלה אותו. אבל חלומות הכדורגל עברו בגיל הנעורים, כמו כל נער שגדל בשדרות של שנות ה־90, אל המוזיקה. וכמו בן דודו, רם אלמליח מלהקת כנסיית השכל (שחתומה על פסקול הסדרה), שימש גיטריסט בכמה להקות בסצנת הרוק של העיירה.
הכדורגל נותן לו אוויר. אבי פרץ, מאמן שדרות // צילום: באדיבות כאן 11
בסוף גם הפרק הזה חלף, ועם בגרותו החליט ללמוד קולנוע במכללת ספיר, ומאז הספיק לביים שורה של סרטי דוקו, בין היתר את "חולה ונתן" שזכה בכמה פרסים בינלאומיים ואת "בלי פחד", על מפלגת "ארץ חדשה" שרצה בבחירות 2013. הקו המשותף לכולם הוא גיבורים החיים בתוך הפער התמידי שבין חלום בלתי מושג לבין מציאות בלתי אפשרית. ממש, אגב, כמו מועדוני הכדורגל שאותם הוא מסקר, אלו שחיים בתחושה שבעוד רגע הם משנים את העולם ומגלים שאיש לא באמת מחכה להם שם בחוץ.
"סיימתי לצפות בכל הפרקים והרגשתי שעשיתי סדרה שהיא הילדות שלי והיא הכדורגל שלי, למרות שאני בכלל לא אוהד אף אחת מהקבוצות, ובזמני החופשי אני צופה בברצלונה ובריאל מדריד ולא בליגה ג'", אומר אלמליח, "אני חושב שבסופו של דבר, התחושה הראשונה שלי היתה שעבור האנשים הללו הקבוצה הזו שלהם היא ברצלונה וככה הם מתייחסים אליה.
"אז אמרתי, אם ברצלונה, אז אני אצלם אותה כמו ברצלונה. לקחתי הלוואה, ידעתי שזה נושא שאולי לא קל למכור אותו לגוף שידור, אבל אמרתי שאם אתחיל לצלם והם יראו את החומרים, גופי השידור יבינו מייד על מה מדובר".
מתחילת הסדרה יש הרגשה שעל אף התקווה הגדולה של הקבוצות שמועמדות לעלות ליגה, זה חייב להסתיים בבכי; לא רק כבחירה קולנועית אלא בשל המציאות.
"וכאן נכנס לעניין הסיפור של הכדורגל. הכדורגל תמיד נותן תקווה. העונה מתחילה ואתה בטוח שהפעם זה יהיה שונה. לשמחתי, הקבוצות שבחרנו כולן התמודדו על העלייה שלהן לליגה ב', אז יכולתי להראות את הנקודה הזו. הכדורגל עבור האנשים הללו הוא התקווה שמשהו בחיים בכל זאת יכול להשתנות. ואם הוא ישתנה, אז הכדורגל כרגע הוא האופציה הריאלית ביותר".
בוא נדבר על הקבוצות היהודיות שבחרת, שבהן הכדורגל הוא המפלט הכמעט יחיד מהחיים האפורים או הקשים שמחוץ למגרש.
"נולדתי בשדרות ואבי פרץ, שהוא המאמן של מכבי שדרות והדמות המובילה סביבה, הוא מישהו שגדל איתי והיה לי קל להתחיל ממנו. אתה יכול לראות את החיים הקשים שלו, ואת המשמעות העצומה שיש לכדורגל עבורו. כוח שנותן לו להמשיך בחיים, שנותן לו אוויר להמשיך הלאה לטפל באבא שלו, לחזור לבסטת האבטיחים שלו. הוא מאמין שיום אחד תהיה קבוצה שתיקח אותו לליגה גבוהה יותר. דרכו ודרך הדמויות האחרות הבנתי את הכוח של הכדורגל ומה הוא יכול לעשות".
דעות קדומות על הדשא
החלוקה בין הקבוצות היהודיות לאלו הערביות בסדרה טבעית, מכיוון שבליגות הנמוכות בישראל היא עדיין קיימת. בעוד שברמות הגבוהות המקצוענות היא זו שקובעת, לא משנה מי ומה אתה (לפחות ברוב המועדונים), נדמה שבליגות הנמוכות ישראל תקועה עמוק בדעות הקדומות שלה. בקבוצות הערביות יעדיפו תמיד את שלום הבית על פני הצלחת הקבוצה - גם אם הכישלון אורב עם שחרור של הכוכב היהודי למועדון אחר - זאת בעוד הרשויות עושות כל שביכולתן כדי להקשות.
האוהדים הם הסיפור. מתוך הסדרה // צילום: באדיבות כאן 11
אחת הדרישות המוזרות בליגות הללו היא שלקבוצות הערביות יהיה מגרש עם "כביש מילוט", מתוך מחשבה שהעסק חייב להסתיים באלימות. "אין ספק שנושא המגרשים הוא דוגמה לא רעה לכך, שנקודת ההנחה היא שכשאתה מגיע למשחק בכפר ערבי, אתה תצטרך להימלט בסוף המשחק", מספר אלמליח בחיוך עצוב. "זה הדימוי. בנושא הזה נדמה שיותר קלים עם הקבוצות היהודיות ולא מקשים עליהן את החיים. אבל למרות הדימוי של הליגות הללו לא נתקלתי במקרי אלימות יוצאי דופן, כאלו שאתה לא יכול למצוא גם בליגת העל".
בקבוצות הערביות מדובר בכדורגל ככלי ללגיטימציה חברתית. אם נצליח בכדורגל, זה ישנה את התדמית שלנו בעיני עצמנו אבל גם כלפי חוץ. עם זאת, בניגוד לליגת העל, הקונפליקט הערבי־יהודי עדיין פוגע בקבוצות.
"הכדורגל בקבוצות שאנחנו ליווינו הוא כלי למוביליות חברתית ולשינוי עמוק יותר בתפיסה של המקום. הכדורגל יכול להעניק לבני המקום גאווה. אמרנו ברצלונה? ראית שלבני מושריפה חשוב שיהיו מעילים עם הסמל של הקבוצה וציוד מקצועי, כי מבחינתם זה חשוב. וכשמגיע השחקן היהודי ככוכב מבחוץ, הוא אולי לא מודע לקונפליקטים ולסיבות שהקבוצה הזו הוקמה - במקרה הזה כדי להרגיע את המתח בכפר וגם לתת תעסוקה לצעירים שלא יעשו שטויות - אבל הוא יודע שבקבוצות הללו תמיד רוצים לעלות ליגה ולכן משלמים טוב".
הכוכב היהודי, חנן אלמקייס, מנצח בדרבי את מוסמוס ואומר לחברים שלו, "סידרתי אתכם מולם לחמש עונות קדימה".
"כי הוא מבין מהר מאוד שזה מה שחשוב והוא מסתובב הרבה בליגות הנמוכות. הוא דוגמה לשחקן שהשלים עם כך שהוא פספס את הרכבת, אבל מגשים את עצמו דרך הליגות הנמוכות. מבחינתו, והוא אומר את זה, הדרבי של מוסמוס והדרבי של תל אביב זה אותו דבר. ואז בסוף הוא נוחת למציאות של ליגה ג', כאשר הקבוצה נפרדת ממנו בהודעת סמס".
הפוליטיקה נשארה בחוץ
אלמליח מספר על ליאת, המופיעה בסדרה ומצהירה שחלומה הוא להיות חברת הנהלת עירוני אשדוד. המודל שלה הוא אלונה ברקת, הבעלים שזכתה עם הפועל באר שבע בשלוש אליפויות רצופות - אבל בסוף השוביניזם הבסיסי של החברה הישראלית דוחק אותה החוצה. "ונשאלת השאלה", הוא מוסיף, "אם באמת המתנגדים שלה לא רוצים אותה בגלל מי שהיא, אישה, או בגלל העובדה שבעלה הוא דמות כל כך דומיננטית שהאוהדים האחרים לא אוהבים. בסיפור על אשדוד, שמנו במרכז את העניין של האוהדים שעבורם מדובר בכל החיים, אולי בניגוד לשחקנים שמתחלפים ומסתובבים בין הקבוצות בליגות. בסופו של דבר האוהדים הם אלו שמחזיקים את הקבוצה הזו בחיים, ולא משנה כרגע מי משחק על כר הדשא. גם מבחינתם הם אוהדים את ברצלונה".
הקבוצות שהסדרה מספרת את סיפורן הן רק קמצוץ ממה שמתרחש בליגות הנמוכות. נקבל עונה שנייה שתביא גם סיפורים אחרים?
"יש בליגות האלה יותר מ־100 קבוצות. אלו שממחוז תל אביב פחות מעניינות, כי אלו קבוצות שהוקמו כדי לשמור על כושר ועבור המפגש החברתי. בדרום ובצפון הקבוצה היא מרכז החיים וכאמור לא משנה באיזו ליגה היא, יש שם תשוקה שלא תמצא במקומות אחרים וזה הרי הסיפור, להראות את הפן הזה בחברה הישראלית".
אהבתי את הבחירה שלך להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. בשדרות לא שומעים אזעקות, בבני ממב"ע, הקבוצה הסורית־ישראלית, רוב הזמן מדברים כדורגל ולא פוליטיקה.
"היה חשוב לי שהסיפור יהיה ויישאר הכדורגל. הרי הכדורגל מצליח להשאיר את הדברים הללו מחוץ למגרש. אם אתה טוב אתה מנצח, וזה לא משנה כרגע מי אתה ומה אתה. על המגרש זה הרגע הזה שכולם שווים בו למשך 90 דקות, ואין משמעות לעולם החיצוני. אני חושב שעוד משהו שמשותף שם לכולם זו האפשרות להתנתק לרגע מכל מה שקורה בחוץ, שרק הכדורגל יכול להעניק".
הקבוצות שהסדרה מספרת את סיפורן נועדו ככל הנראה לבלות את חייהן לנצח בליגות הנמוכות. ואולי מוטב שכך, כי אנחנו רואים שהמקצוענות כביכול הורסת את כל הרומנטיקה.
"ברגע שנכנס הכסף, נעלמת התשוקה הזו שהסדרה מראה אותה ועוסקת בה. לא צריך להגיע לליגת העל, מספיק שעולים לליגה ב' ומחליטים לעלות לליגה א', אז מתחילים לחלק משכורות, ואז חלק מקבלים וחלק לא, ואלו נעלבים ואז כל העסק מתפרק. וכשהוא מתפרק הקבוצה שוב בליגה ג', והחיים שמחוץ למגרש חוזרים לטפוח על הפנים של הגיבורים שממשיכים לחלום דרך הכדורגל, על חיים אחרים לגמרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו