רומן המתרחש במסדרונות סגל אוניברסיטאי בהכרח נושא עימו ריח של נפטלין, או לפחות עובש קל. אך לא רק זו הסיבה ששאיפתו לריאות מסוכנת; הרי בעוד בהיותך סטודנט, האקדמיה מצטיירת כמרחב של רוח חופשית ותקווה למגוון אפשרויות חיים, ממרחק הזמן והבגרות היא בעיקר מדמה תקיעות ואליטיזם ללא כיסוי. כה החמיר המצב, עד שבימינו האקדמיוּת היא בחוגים נרחבים מילת קוד לניתוק, לנוקדנות ולעיסוק בטפל.
ספרו הרביעי של מתן חרמוני, "שפילפוגל, שפילפוגל", מודע להטיה המיידית הזו, האופיינית לתקופה, ומשתמש בה בהנאה ובקיצוניות. גיבורי הרומן הם חברי הסגל של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטה בירושלים. אף על פי שהעלילה מתרחשת בימינו, הדמויות שבו נושאות שמות מופרכים באשכנזיותם (ובתנ"כיותם). בת שוע וילנסקי, צפרירה סולובייצ'יק, אבינועם שפילפוגל, וכמובן יהושע רדלר, שהופך בבוקר אחד ליהודית רדלר, הם רק חלק מהדוגמאות. דומה שכבר בבחירת שמות גיבוריו ביקש המחבר, אולי כהרגלו, להפריך, להגמיש ולעיתים אף ללעוג למרחב שבו פועל הרומן.
המספר של חרמוני ברומן הוא מאותם "פרחי אקדמיה" שהזמן, חוסר הביטחון וחרדת הקיום הטבועה בהם ניצבים כחוצץ בינם לבין תקן נכסף. הוא בן דוד מוצלח יותר של אותו סטודנט נצחי בלזאקי, גיבור של אינספור יצירות לאורך ההיסטוריה, אך בעיני עצמו, וגם בעיני סובביו, מדובר בפספוס.
למעשה, אף לא ברורה חשיבותו של המספר לקורא; אותו מספר בגוף ראשון קיים רק כדי למתוח אלכסונים בין הדמויות הרבות, שמנהלות על מפת הרומן קרבות כוח ויצרים. הקרבות הללו מתבטאים במין אקראי ובשאיפות זעיר־בורגניות שתכליתן הן סיפוק חלקי (ולעיתים רגעי) של אגו. המנגנון הביורוקרטי העצמאי של סגל האוניברסיטה רואה בעצמו מתת־אל, בעוד בפועל מדובר במוטציה. "הביורוקרטיה מתרחבת כדי לענות על הצרכים של הביורוקרטיה המתרחבת", כתב אוסקר וויילד, וכמו כיוון מראש למסדרונות הבלויים של מזכירות החוג.
לא רק המספר של חרמוני אינו מהותי לקיום היצירה; גם העלילה הנשזרת אינה בבחינת ייהרג ובל יעבור. במרכזה עומדת, לפחות על הנייר, התרחשות קיצונית: פרופסור שהופך בן לילה וללא הכנה מוקדמת, לפרופסורית. אלא שהאירוע המחולל אינו נתפס כתדהמה; אדרבה, שאר הדמויות מתייחסות לשינוי באגביות, ואפילו יהודית רדלר, שרק לפני רגע היתה יהושע, אינה זרה לעצמה, גם אם כמה חידושים פיזיולוגיים דורשים ממנה שינוי מודעות עצמית.
ודווקא בגלל ששינוי המגדר של י' רדלר מתרגש על הקוראים בלי רעש של תופים ברקע, ואולי דווקא בזכות היעדר הדומיננטיות של המספר ברומן, ואף בעקבות העלילה הפזורה שאין לה פואנטה בעצם התרחשותה - דווקא אלה הופכים את "שפילפוגל, שפילפוגל" ליצירה מהנה, מהורהרת וסאטירית. שכן, היא מבקשת לתאר מצב קיומי שבו הספרות - חומר הגלם של גיבורי הרומן - אינה אלא הערת שוליים בתוך סבך של חשיבות עצמית.
כך, למעשה, מבצע חרמוני צעד נוסף במהלך שהחל כבר בספריו הראשונים, "היברו פבלישינג קומפני" ו"ארבע ארצות" - רומנים שביקשו לתאר מטמורפוזה אמנותית שלא ניתן לגשר עליה. אם ב"ארבע ארצות" הספרות מתוארת כמי שמחזרת אחר הפתחים, כקבצנית, כמתה־מהלכת (גיבור "ארבע ארצות" הוא אותו יהושע רדלר בן הארבעים, תלוש תל־אביבי שכל מאווייו מסתכמים במרדף אחר קורת גג ראויה, בגד ללבוש ולחם לאכול), הרי ב"שפילפוגל, שפילפוגל", רדלר הוא כבר פרופסור. אלא שהתואר המכובד אינו נושא את הספרות לעליונים, אלא ההפך - היא הופכת לזניחה, כלי לניגוח יריבים ולהתפארות בפני אוהדים.
אין אהבת ספרות אצל אותם מלחכי פנכה אקדמאים. הם ממהרים לקנות ספר רק כשמדובר באוטוביוגרפיה של ראש המחלקה, ומשתמשים במושא מחקריהם רק כדי להשוות גודל מול עמיתיהם. "כל מה שסמולנסקין עשה, הורוביץ עשה ההפך, מדהים", אומר ראש המחלקה פרופ' ישראל ססובר (חוקר סמולנסקין) לרדלר, כשזו מציגה לו את מחקרה על אהרון יהודה לייב הלוי איש הורוביץ. ההיררככיה היא חזות הכל, ובחסותה כשרים גם בגידות קטנות, שקרים גדולים ומניפולציות. המציאות העקומה הזו מתערערת רק כשמישהו אוזר אומץ. למשל הדוקטורנט עשהאל רובשקין, שחוסם את דרכו של ססובר ויוצר תקדים מסוכן.
"לא צריך להסביר את המעמד", כותב חרמוני על הסיטואציה, "דוקטורנט שלא סר מדרכו של ראש המחלקה. צמית שמחציף פנים לשר... תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים. יש כאלה, בעלי כוח הרצון והאמביציה, שחוצים את השלב הזה בסערה, בדרכם לעתיד טוב יותר. יש את אלה שנשברים באמצע ונוטשים. ויש את אלה שלנצח ממשיכים לשרך רגליים ולכופף קומתם ולנוד בראשם כמו אברכים מעל דפי גמרא".
מתן חרמוני יודע ליצור אקלים פולקלוריסטי ייחודי בפרוזה שלו, ובתום הרומן הרביעי ההבנה הזו מתחדדת עוד יותר. גם ב"שפילפוגל, שפילפוגל", כמו בספריו הקודמים, הוא שומר על נימת המעשייה היהודית - אותו טון נינוח, אגבי, בעל הומור עצמי שכולל הלקאות תדירות של המספר על גבו שלו. בנימה הזו היחסים בין המספר לקוראים הם אינטימיים וחבריים, גם אם ברור שמדובר במניפולציה. באמצעות כלים פשוטים המספר מסיר מעליו (לכאורה) את האחריות האוניברסלית המוטלת עליו והופך בעיני הקוראים לחבר־סוד, על גבול הרכלן. ולרכילות, כידוע, יש לא פעם מוסר השכל משמעותי.
זו ספרות שמודעת לעצמה: מבינה שגורל היקום אינו תלוי בה, אבל לגבי היקום שבו היא עוסקת - הכל גורלי. לקראת סיום הרומן המספר נזכר בסיפור היידישאי "השלולית" של י"ל פרץ. הוא מספר על "היצורים שחיים מתחת לקרום האזוב והירוקת ומשוכנעים שאלה הם השמיים שאי אפשר לצאת אל מחוץ למרחבם. לעומתם, ישנם אלה שעוברים בעולם ומביטים אל השלולית. הם לא רואים את היצורים שחיים מתחת לירוקת. הם רואים רק מים מעופשים מכוסים בירוקת".
"שפילפוגל, שפילפוגל" הוא דוגמה נאה כיצד יש להביט בשלולית.
שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני
כתר, 207 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו