"בימי נעוריי הייתי ממריאה כמעט בכל לילה אל מסע סיוטים חזרה אל חדר הלידה. יום רביעי, 19 בינואר 1966. 9:30 בבוקר. תינוקת נולדה. בעיני דמיוני אני יכולה לראות אותה - קטנה, כחולה. כשיצאה לאוויר העולם לא צרחה, לא בכתה, אפילו לא ייבבה. לא נשמה.
"לפי כל הכללים, מנשימים אותה. אותי. כל כמה דקות מפסיקים למספר שניות, מקווים שאולי בכל זאת אצליח לנשום בכוחות עצמי.
"לאחר חצי שעה, סוף־סוף זה קרה. בשעה 10:00 נשמעה יבבה חרישית. 'היא ניצלה', אמר הרופא לאם הצעירה, 'מחר נביא אותה להנקה'".
(מתוך ספרה של אורית מרטון "להיות כלואה בגופי")
אורית מרטון חוזרת שוב ושוב במחשבותיה אל הלידה שלה, לפני 53 שנים, בבית החולים קפלן שברחובות, לצפרה ואמנון, זוג צעיר מקיבוץ גת, תופרת ואיש צבא. אוספת פירורי סיפורים ומשלימה בדמיון את החלקים החסרים. אולי בזכות כישורי הכתיבה שלה, תצליח לתקן במסע הדמיוני את מה שהשתבש באותו הלילה, שהתחיל בלידת עכוז קשה והסתיים בפגייה.
אורית לא הובאה להנקה למחרת הלידה. "הדעות חלוקות לגבי מה שהתרחש", היא מסבירה. "לפי הגרסה שגדלתי עליה, באחת הפעמים שבהן הפסיקו להנשים אותי, לא הגיע מספיק חמצן למוח שלי, מה שגרם לתאי מוח רבים במוח המרכזי, זה שאחראי על התנועות הרצוניות, למות.
"בשנים האחרונות נחשפתי לגרסה אחרת, שסיפר אבא שלי לפני שנפטר, ולפיה הפגיעה הזאת התרחשה כמה ימים לאחר הלידה, בפגייה של בית החולים. אני קראתי לזה 'לידתי השנייה', עצובה וכואבת.
"יכולתי לראות את עצמי כתינוקת, בשעה מאוחרת בפגייה, שוב היתה לי הפסקת נשימה, ורק אז נפגעתי קשה במוח והפכתי לנכה. בין ה'לידות' מפריד זמן קצר, ואולי מפרידים ביניהן חיים שלמים. מה שבטוח הוא, שכאשר השתחררתי מבית החולים רופא הילדים אמר להוריי: 'ראש ממשלה הבת שלכם כבר לא תהיה'".
• • •
לאחר הלידה נותר גופה של אורית משותק בצורה קשה. היא מתנייעת באמצעות כיסא גלגלים, ונעזרת במלווה אישית, שמצליחה להבין את דיבורה הכבד ולתרגם אותו במהירות לשפה קולחת. לכיסא הגלגלים שלה מוצמד טאבלט, דרכו היא יכולה לתקשר עם העולם באמצעות לחיצה על מקלדת וירטואלית עם קצה אפה. לאחרונה חלה הידרדרות בראייתה, והיא מוזנת באמצעות מכונת הזנה.
אנחנו נפגשות במעון הנכים נתניה, מעון ממשלתי של משרד העבודה והרווחה, שבו מתגוררת אורית מאז גיל 28 בחדר משלה. חדר פונקציונלי, שמאפשר לה לנוע מהמיטה לפינת העבודה שלה בכיסא הגלגלים שלה.
בימים ובלילות שבהם אורית לא מהרהרת בלידתה, לא חושבת מה היה קורה אילו היו מבצעים פעולה אחת במקום אחרת, שאולי היתה משאירה אותה תינוקת בריאה, היא רוקמת במוחה יצירות. שירים, סיפורים, תסריטים. את היצירות היא מכתיבה למלווה שלה, שמקלידה אותן עבורה.
ספר שיריה הרביעי במספר, "אישה למרות הכל", יצא לאור לאחרונה בהוצאת "פיוטית" בעריכת שושנה ויג. זהו ספר מטלטל ואמיץ, שבו היא מדברת על הכמיהה לאהבה, למערכת יחסים אמיתית עם בן זוג, ועל תשוקה נשית בוערת בגוף מוגבל. "זה שאני נכה לא אומר שאני מטומטמת", היא אומרת, "ולפני הכל ולמרות הכל, אני אישה. אני רוצה להשמיע את הזעקה הזאת, שישמעו בכל מקום. אני רוצה מיניות".
אורית בילדותה (משמאל), עם אביה אמנון ואחיותיה תמר (מימין) ויפעת
ילדותה של אורית היתה מאושרת, בדרכה. הוריה גידלו אותה במסירות, ביחד עם אחותה הגדולה יפעת, מנישואיו הראשונים של אביה, ועם אחותה הצעירה תמר, שנולדה כשלוש שנים אחריה. היא השתלבה באופן מלא בחברת הילדים של הקיבוץ ובבית הספר, ולמרות הנכות הפיזית הקשה, היכולות האינטלקטואליות שלה נשארו גבוהות.
"לפני שנולדתי, אבא השתחרר מהצבא וסיים קורס למרכזי משק, ואמא עשתה קורס לתפירה סלונית. לאחר הלידה, כשהתברר שאצטרך יותר טיפול מהרגיל, הם החליטו שאמא תתרכז בטיפול בי, ואבא ימשיך להתפתח בתחום הכלכלה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא יצא ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, ומאז מילא תפקידים בקיבוץ ומחוצה לו.
"את הגן התחלתי בבית החולים אסף הרופא, וסיימתי בקיבוץ עם גננת פרטית. את כיתה א' עשיתי בבית הספר המיוחד 'און' בתל אביב, ואחר כך עבדתי בבית. ב־1974 ההורים שלי נסעו איתי לארה"ב חמש פעמים, כל פעם לשבוע, כדי ללמוד שיטת פיזיותרפיה מיוחדת. אמא שלי עזבה את העבודה והתמסרה לטיפול בי.
"בכיתה ד' חזרתי ללמוד בכיתה רגילה, ולמדתי עם בני גילי עד סוף י"ב. סיימתי בהצלחה את מבחני הבגרות. כשהחבר'ה שלי נסעו ליוון לטיול לפני הגיוס, רציתי להצטרף אליהם ביחד עם הוריי, אבל הם סירבו.
"רק אז הבנתי עד כמה הם שנאו אותי, למרות ההישגים שלי בלימודים. לקח לי הרבה שנים להבין למה. רק היום אני קולטת שהשנאה הזאת היתה מוצדקת, כי באותה תקופה באמת הייתי אנוכית בצורה בלתי נסבלת. היו לי דרישות. פעם אפילו ביקשתי מהם לנסוע איתי לקנות נעליים בקריית גת.
"אני חושבת, בדיעבד, שהכבדתי על האחיות שלי ועל הילדים הרגילים שגדלו איתי, כי רוב תשומת הלב הלכה אלי, והם היו מקופחים, או שסבלו מהילדה שתמיד היה צריך להתחשב בה".
מתי בעצם הבנת שאת שונה מכולם?
"אני לא זוכרת רגע מסוים. גדלתי לתוך המצב, לתוך הנכות, וקיבלתי את זה כמובן מאליו. אמנם, כבר בגיל חמש בכיתי ש'אני רוצה ללכת, אני רוצה ללכת', אבל רק בעשור השני והשלישי של חיי התחלתי להתמודד באמת עם הנכות והשוני.
"בעשור הראשון עזרו לי מאוד תחליפי המשחקים, שבני משפחתי המציאו עבורי. אלה היו בעיקר משחקי דמיון, שבהם כל אחד מבני המשפחה לוקח אותי לעולם שלו ונותן לי להרגיש כאילו אני עושה באמת דברים שלא אוכל לעשות כל חיי כנכה. היו מבקשים ממני לספר איך אני מבשלת, או איך אני שוטפת את הבית של סבתא".
רק בגיל מאוחר, לקראת המעבר למעון, הבינה אורית שכבר בילדותה חשבו הוריה על מסגרת מתאימה, שבה תוכל לחיות כשהם יתבגרו. לאחר שהחליטו שלא תמשיך ללמוד בבית ספר מיוחד, הם נסעו לבית החולים "אלין" בירושלים, שעמד לפתוח מחלקה לפגועי מוח כמו אורית.
"בסוף המחלקה לא קמה, וגם התוכנית הזאת ירדה מהפרק. בגיל 28, כשההורים שלי התחילו באמת להתבגר והטיפול בי הפך לקשה יותר ויותר, הם פנו למשרד הרווחה שימצא עבורי פתרון. התיק הועבר למעון לנכים צעירים בנתניה, ושם עברתי את תהליך הקבלה ונאלצתי לחכות כמעט שנה, עד שהודיעו לנו שאני יכולה להגיע".
תהליך ההתאקלמות במעון היה קשה לה. במקביל, עברה תקופה קשה כשהוריה החליטו להתגרש.
"בעת ההיא ראיתי בזה אסון כפול. היום אני יודעת שרק בזכות הגירושים שלהם הצלחתי להישאר במעון, ולא לברוח לקן החם והאוהב של הוריי, שהיו נפלאים.
"אמא שלי פשוט הקדישה לי את חייה, ואבא הקדיש לי בהמון אהבה את זמנו הפנוי, לא פעם על חשבון שתי האחיות שלי, שסבלו מהשתלטנות שלי וברחו לבית הוריו של אבא בקיבוץ.
"גם אחרי שעברתי לחיות במעון, הוריי המשיכו לעזור לי, כל אחד בדרכו. אבא עד יומו האחרון, ואמא עד היום הזה, למרות גילה המתקדם ומחלת הפרקינסון שממנה היא סובלת".
סדר היום שלה במעון מסודר ומדויק. "אני מתעוררת עם שעון מעורר בערך ב־7 בבוקר, ועד שהמטפלת מגיעה, בסביבות 8, אני מקשיבה לשירים עבריים או לספר מוקלט, תוך כדי שאני עושה התעמלות וסדרת תרגילים שקבעתי לעצמי.
"ארבע השעות הבאות מוקדשות לפעילויות וטיפולים. בערך ב־12 אני חוזרת למיטה ומתחברת להזנה חוץ גופית, ואחר כך הזמן מתחלק בין שינה, המשך הזנה, מוזיקה, ספר, ותרגול מדיטציה, שנכנס לחיי לפני כמה חודשים. בין 3 ל־4 אחר הצהריים מגיעה המטפלת להקים אותי ולקלח אותי, ובין 4 ל־8 אני לרוב עם המלווה שלי, עובדת בכתיבה ליד המחשב".
• • •
היא משתמשת בשיריה, וגם בדיבור, בשפה גבוהה ובאוצר מילים מגוון, מתובל בביטויי סלנג. היא ספגה אותם מהספרים הרבים שהיא קוראת, או למען הדיוק, שומעת, בהקלטות שהיא מקבלת מהספרייה לעיוורים.
"לרוב אני לא מצליחה לקבוע איזה ספרים ישלחו לי. אני שומעת כל מה שבא, ומצליחה להיכנס כמעט לכל עלילה. אני אוהבת יותר ספרים עבריים מאשר מתורגמים, ספרים חדשים שמדברים על תקופתנו או על המאה הקודמת. קשה להזמין ספרים של סופרים ידועים, כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן או א.ב. יהושע, כי הם לא מוקלטים עדיין, או שיש עליהם תור ארוך. אז אני מנסה להשלים את החסר בעזרת אמא שלי, שבגיל 80 עדיין מקריאה לי דרך הטלפון".
לכתוב בעצמה היא התחילה כבר בגיל צעיר. "להכתיב", היא מדייקת. סבא שלה לא עמד מול הנכדה הקטנה, שמתקשה לתקשר עם העולם, ובימים ההם, טרום עידן הטאבלטים, המציא שיטות מקוריות כדי שאורית הפעוטה תוכל לבטא את עצמה.
"הוא עבד בנגרייה של הקיבוץ והדביק עבורי לוחות של משחק לוטו על גבי קרשים, ופתקאות של אותו משחק על קוביות קטנות יותר, כי לא יכולתי להחזיק את קלפי המשחק הרגילים. כשהבין שלא מעניין אותי לשחק מולו ומול סבתא, שתמיד נתנו לי לנצח, הוא המציא משחק אחר: הדביק תמונות על קוביות עץ חלולות וקלות, שאוכל לאחוז בהן, וכל ערב, כשהגעתי אליהם הביתה, היה מראה לי קוביית עץ שעליה תמונה ומבקש ממני להמציא סיפור לפי אותה תמונה.
"את הסיפור הוא כתב במכונת כתיבה ידנית ישנה, ואני הקפדתי לחבר את תחילת הסיפור לסוף הסיפור הקודם, כך שכעבור כמה שבועות כבר נוצרה חוברת הסיפורים הראשונה שלי, בערך בגיל חמש".
אורית אהבה את הכתיבה, אהבה לדמיין ולספר סיפורים. לכתוב שירה התחילה בגיל 12, "ניסיתי לכתוב בשפה שההורים לא יבינו", היא צוחקת.
מאביה למדה מושגים צבאיים, ובמשחקי הדמיון פיקדה, כמוהו, על גדוד שריון, ויכלה להיות הכל - גם ראש ממשלה. רק להיות עם גבר מעולם לא יכלה.
מתי גילית את המיניות שלך?
"זה היה מוזר מאוד. למרות שהיתה לי כבר חצי אחות מנישואיו הראשונים של אבא, ואחות קטנה מהוריי, וגדלתי בגן עם ילדים לא נכים שהיו להם אחים צעירים ובוגרים - עד גיל 11 לא שאלתי את עצמי איך באים ילדים לעולם, ואת המילה 'סקסית', ששמעתי מסביב, תרגמתי ל'יפה'.
"עד שיום אחד, שתי בנות מחברת הנוער בקיבוץ באו לעזור לאמא שלי לעשות איתי תרגיל פיזיותרפי מיוחד, שדרש ארבעה עוזרים. באותו יום הן היו לבושות יפה מהרגיל, ואני בטבעיות אמרתי להן, 'איזה סקסיות אתן היום'. אחר כך אמא סיפרה לי איך מתרבות החיות, ומה ההבדל בין זה לבין מין אצל בני אדם. מאותו היום נולד בי החלום להתנסות במין בעצמי".
במעון קיבלה אורית הכוונה מפסיכולוג, שהראה לה שמה שהתחיל כמשחק ילדים בבית סבא, יכול להיות בשבילה מקצוע. "הפסיכולוג של המעון התקשר ליו"ר אגודת הסופרים העבריים, הרצל חקק, וסיפר לו עלי. כעבור שנה בערך הוא קיבל טלפון מפתיע מהיו"ר, שסיפר לו שהוא מתכוון להגיע לנתניה ומעוניין לפגוש אותי. הוא גם זה שהעביר לפסיכולוג את השם של העורכת, שושנה ויג, בעלת הוצאת פיוטית.
"הגעתי לאירוע השקה של ספר שירים שהיא ערכה. הבאתי איתי את השירים שלי ונתתי לה אותם, אבל לא היו לי תקוות גדולות. למחרת, היא צלצלה למלווה שלי בהתלהבות. שלושה חודשים לאחר מכן יצא לאור ספר השירים הראשון שלי, 'להיות כלואה בגופי', שכלל 47 שירים על הנכות שלי. אמי מימנה את העלויות".
גם הספר השני, "מצלמה מגובה ישיבה", שהוציאה במימון מפעל הפיס, כלל שירים שעוסקים בנכות שלה ובמלווָה המסורה, שלה היא קוראת "אמא". "שני הספרים לא מכרו הרבה, אבל לשניהם היו ערבי השקה מפוארים ומרגשים".
את השנים שלאחר מכן הקדישה אורית לניסיון כתיבת רומן עלילתי ארוך, שהיה אמור להביע את הזעקה שלה, ושל נכים אחרים, על הצורך בזוגיות. הניסיון לא צלח, אבל ניסיון אחר לקבל הכרה - דווקא כן.
"יום אחד, לפני שנה וחצי, בסוף חזרה של מקהלת המעון שבה אני משתתפת, ניגשה אלי פתאום רכזת התרבות, ושמה בכיסא הגלגלים שלי גזיר עיתון עם הודעה על תחרות של ויצ"ו ירושלים בנושא 'נשים כותבות על נשיות'. היא שאלה אותי אם יש לי שיר מתאים לתחרות.
"היו אצלי במחשב שירים שכתבתי על הנושא הזה, ועוד כמה שכתבתי במיוחד. בסך הכל שלחתי לתחרות חמישה שירים".
אחד השירים שכתבה אורית במיוחד לתחרות, "אישה", גם העניק לה את הזכייה. היא גברה על מאות משוררות "רגילות". בערב הגמר הקריאה את השיר רכזת התרבות של המעון, והמלווה האישית של אורית צילמה ושלחה את הסרטון בקבוצת הווטסאפ של הצוות הרב־מקצועי במעון.
"כבר בדרך חזרה מירושלים לנתניה קיבלנו תגובות נרגשות מאוד לסרטון. באותו לילה הבנתי שאם אני רוצה להעביר את המסר שזועק בי שנים - שגם בעלי צרכים מיוחדים צריכים אהבה וזוגיות - אני צריכה להשתמש בנשק שבו אני טובה, שירה.
"כך נולד הרעיון לספר הרביעי, 'אישה למרות הכל', שיצא לאור כעבור חצי שנה והכיל 60 שירים".
• • •
בחיים האמיתיים, לא אלה שבהם היא מפליגה למחוזות הדמיון, היו לאורית כמה מערכות יחסים, שהותירו בה געגוע גדול ותשוקה גדולה עוד יותר, להגשים את החלום לזוגיות מלאה ושלמה עם גבר.
"את החבר הראשון שלי הכרתי בכיתה א', כשלמדנו בשתי כיתות מקבילות בבית הספר 'און'. ההורים שלי הכירו את ההורים שלו כמה שנים קודם, בקבוצה להורים לבעלי מוגבלויות בקיבוצים. במשך השנים היינו נפגשים מדי פעם כידידים, בעיקר כשהוא ואבא שלו היו במקרה באזור גת.
"כמה שבועות לפני יום ההולדת ה־24 שלי הוא בא לקיבוץ בלי הודעה מוקדמת, והזמין אותי לבקר אצלו בישיבה שבה הוא למד. התלבטתי. עד אז פנטזתי רק על גברים לא נכים, אבל נעניתי להזמנה שלו.
"הפגישה השנייה שלנו התחילה עם המלווֶה שלו והמלווָה שלי, ואחרי כמה דקות הוא עשה סימן למלווה שלו שייצא מהחדר, ואחריו יצאה גם המלווה שלי. נשארנו בפעם הראשונה לבדנו.
"אחרי כמה דקות של שיחה סתמית הוא סיפר לי שלכל החברים שלו כבר יש חברה, ורק לו אין. הצעתי לו שננסה להיות חברים. הוא ביקש זמן לחשוב על זה. למחרת הוא צלצל ושאל אם הוא יכול לבוא.
"בפגישה השלישית שלנו התחילה תקופת החברות הראשונה שלי איתו. היא נמשכה שלושה חודשים, הראשונה בין ארבע תקופות של חברות איתו, שהתפרסו לאורך 16 שנים, עד גיל 40, והסתיימו תמיד כשהפער בין החלומות שלי למציאות הלך וגבר. בגלל התסכול, גברו גם התפרצויות הזעם שלי.
"את החבר השני שלי הכרתי במעון, כשהייתי בת 47 והוא היה בן 60, דייר חדש שסובל ממחלה סופנית. הוא הגיע למעון חצי שנה אחרי שהרופאים נתנו לו שנה לחיות. בפועל הוא חי עוד שנתיים וחצי, ושנתיים מהן חיינו כזוג.
גברה על מאות משוררות "רגילות", וזכתה בתחרות בנושא "נשים כותבות על נשיות" // צילומים: אפרת אשל
"בהתחלה הוא גילה עניין בספר הראשון שלי ובהכנות לקראת הוצאת הספר השני. בהמשך גילינו תחומי עניין ועיסוק משותפים. כיוון שחיינו באותו ביתן, היה לנו קל להיפגש ולהיות ביחד במשך שעות ארוכות, או לצאת ביחד לבלות בנתניה.
"השנתיים האלה עמדו בצל ההידרדרות האיטית שלי וההידרדרות המהירה שלו. בחודשים האחרונים לחייו הוא העדיף לנסות ליצור קשר עם נשים אחרות במעון. לפני מותו הרגשתי שהוא מנסה לחדש את הקשר בינינו, אבל כעבור כמה שבועות הוא נפטר".
אורית נותרה שבורה וחולמת. בשתי מערכות היחסים היו ניסיונות שלא צלחו לממש את הקשר.
"עד לפני זמן קצר היו לי שלושה חלומות גדולים. לכתוב רומן עלילתי, לשכב עם גבר בריא, ולהדליק משואה. לצערי, לאחרונה התפכחתי גם משלושת החלומות האלה, אם כי גם היום, כשאני מעיפה מבט במראה, אני רוצה להגיד לעצמי 'בוקר טוב, נעים להכיר, את אורית, את אדם. אולי עוד היום גבר יראה בך אישה".
• • •
הספר החדש, "אישה למרות הכל", כולל שירים בוגרים, מיניים וחשופים.
"בהתחלה רציתי להוציא אותו בלי שאמא תדע, בגלל שהשירים אינטימיים. קצת התביישתי. במעון ניסו לעזור לי לקבל מימון ממקור חיצוני, אבל זה לא הצליח. בסוף דיברתי עם אמא שלי, ולמרות שהיא יותר שמרנית ממני, היא הבינה אותי ועזרה גם במימון, 6,000 שקל, וגם לעדן מעט את הספר. התייעצתי גם עם חברה שלמדה איתי כתיבה יוצרת".
ובכל זאת, השירים שהיא כותבת מזמנים לה הפתעות קטנות ומנחמות. הם גם עזרו לה לסגור מעגל עם בנות כיתתה, אלו שלא רצו את חברתה לפני שנים.
"לפני כמה חודשים שמעתי מאמא שלי שמישהי שלמדה איתי בכיתה נפטרה ממחלה, ושלחתי למשפחה שלה שיר תנחומים. ביקשתי מאחת הבנות מהכיתה להקריא אותו בעלייה לקבר בסוף השבעה.
"השיר ריגש מאוד את כל הבנות מהכיתה שלי, ואחת מהן, שעוד חיה בקיבוץ, ביקשה מאמא שלי להודיע לה מתי אני באה לבקר בקיבוץ. כשבאתי לביקור, אימא הזמינה את הבנות ובילינו ביחד שעתיים נחמדות. זה ריגש אותי מאוד.
"אחת הבנות התרגשה מהספרים שהוצאתי, והבטיחה שתבקש מהספרנית בקיבוץ להכניס אותם לספרייה, עם תיאור של החיים שלי. כנראה שיהיה לי מדף משלי בספרייה. אלה דברים שאולי נראים קטנים, אבל אותי הם מרגשים מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו