ממרום ניסיונה ומעמדה, הסופרת ג'וליה דונלדסון לא אמורה להיות מוטרדת מאיבוד קוראים או יצירת סערות בשל דעות פוליטיות חריגות - את הספרים שלה כבר לא יחרימו בגלגול הזה.
אולי בשל כך, מי שאחראית להצלחה הפנומנלית של ספר הילדים "The Gruffalo", הלוא הוא "טרופותי" (כנרת), שחוגג כעת 20 שנים לצאתו, תורגם ל־81 שפות ומכר כ־13 מיליון עותקים, התבטאה בתחנת הרדיו של ה"טיימס" בחריפות יחסית בנוגע ל"דור המסכים", והביעה צער על כמות הזמן שמבוגרים בוהים בסמארטפונים שלהם, במקום לדבר ולבלות עם הילדים שלהם. "אני די פסימית לגבי המצב עם מבוגרים והאופן שבו הם כל הזמן מחוברים לטלפונים הניידים שלהם. שואלים אותי הרבה אם אני חושבת שילדים מבלים יותר מדי זמן מול מסכים, אבל כשאני רואה הורים זה הרבה יותר מדכדך אותי". כשאני שואלת אותה על הסוגיה ממרחק של חצי שנה בלבד, היא כבר מסויגת יותר. "אני לא מומחית בנושא התמכרות של אנשים לסמארטפונים שלהם, למרות שזה עדיין מרגיז ומדכא אותי".
כשאני שואלת את המלכה הבלתי מעורערת של ספרות הילדים בבריטניה כיצד הכתיבה שלה השתנתה לאורך השנים, בייחוד לאור העובדה שנוספו פלטפורמות לקריאת ספרים, היא משיבה: "לא ניסיתי להתאים את עצמי לעידן הדיגיטלי. סיפור הוא סיפור".
ובכל זאת, כיצד ספרות מתעלה מעל אמנויות סיפוריות אחרות דוגמת קולנוע או טלוויזיה?
"זאת פשוט חוויה אחרת. זה בדיוק כמו ספרות למבוגרים בהשוואה לסרטים - שניהם יכולים להיות שווים את הזמן - אבל בדרכים שונות. לספר יש את היתרון שהוא יכול להכניס אותך לראש ולמחשבות של היוצר שלו, וליצור קצב ריתמי או שפה שנעדרים לעיתים מסרטים או מסדרות טלוויזיה".
"אין לי דחף פמיניסטי"
דונלדסון, בת 70, חברת מסדר האימפריה הבריטית, שחקנית ותסריטאית, ניצחה את הזמן. את ספריה, שאותם היא גם אוהבת להמחיז, מכיר גם מי שאינו זוכר את שמה, רבות בזכות שיתוף הפעולה המוצלח עם המאייר אקסל שפלר, שנהיה בעצמו סלב ומאייר מוערך, שהניב שפה ויזואלית משובבת נפש. יחד הם יצרו יותר מ־20 ספרים, בין השאר את "טרופותי", "טרופותי הבת", "זוג", "טרמפ על מטאטא", "לקוף יש בעיה", "הענק הכי גנדרן בעולם" (כולם ראו אור בעברית בהוצאת כנרת) ועוד ועוד. ספריה זכו להכרה יוצאת דופן בדמות סרטים והצגות, והיא זכתה בשלל פרסים על תרומתה לספרות הילדים.
"את אקסל הכרתי דרך המוציא לאור של הספר הראשון שלי, 'מר לי וצר לי'. למעשה, נפגשנו במסיבה בביתו של המו"ל רק אחרי שהספר הראשון שלנו יחד ראה אור. מאז נשארנו חברים ואנחנו נפגשים לא מעט בהשקות ובפסטיבלים. למרות שזה נראה אחרת, כל אחד מאיתנו עובד לבד: לאקסל אין מושג על מה אני כותבת, הוא מגלה רק כשהמו"ל שולח לו את הטקסט, ואני די מאפשרת לו לאייר את הטקסט איך שהוא רואה לנכון".
סוד ההצלחה של ספריה טמון בין השאר בחזרתיות המשעשעת שמאפיינת אותם, בתושייה ובאהבת החיים של הדמויות, רבות מהן בעלי חיים שלא מתנהגים כמו שמצופה מהם, ובעיקר באינדיבידואליות הבריאה שלהן.
כזה הוא גם ספרה האחרון שראה אור בעברית, "קורילולה" (מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, איורים: סבסטיאן בראון), בעל איכויות אינטראקטיביות, שמצליח להיות כיפי ומשעשע, ועל הדרך גם עוסק בחשיבות הידע והמספרים. אם כך, לא מפתיע שדונלדסון נוהגת להמחיז ולהלחין את ספריה ולהופיע בבתי ספר ובספריות. לרוב, הטקסטים ישעשעו מאוד גם את המבוגרים המקריאים.
כשהיא נשאלת על סוגיות פמיניסטיות מובהקות הקיימות בספריה הפופולריים דוגמת "זוג והרופאים המעופפים" או "הנסיכה והקוסם", שבהם הדמויות הנשיות נכלאות כי לא צייתו לחוקים, היא מסרבת להודות באג'נדה מכוונת. "הבחירה לכלוא נסיכות סוררות קשורה יותר לאהבה הגדולה שאני רוחשת לאגדות. בכלל, סיפורי בריחה וחילוץ הם האהובים עלי מבין הז'אנרים. כל כך כיף לבנות איתם סיפורים. אין בי דחף לשתול מסרים פמיניסטיים בספרים שלי. כתבתי גם דמויות גבריות שנתפסו או נכלאו".
גם "נחשה בחופשה" ראה אור אצלנו לאחרונה, והוא מיועד לראשית קריאה. מהם ההבדלים בין כתיבה לילדים קטנים לגדולים?
"הייתי אומרת שרוב ספריי לילדים קטנים מתאימים גם לראשית קריאה. למעשה, אני פשוט זורמת אחרי רעיון שניצת אצלי ואחר כך בודקת לאיזו שכבת גיל הוא מתאים. אני לא מוצאת הבדל גדול בין כתיבה לפעוטות או לילדים גדולים יותר".
ספרות למען סובלנות
מה מעניק לך את הכוח להמשיך וליצור בזמנים קשים, בייחוד בכתיבת ספרי ילדים, שלעיתים קרובות נושאת בחובה מסר אופטימי?
"תקווה ואידיאלים חשובים לכולנו. הם מעניקים לילדים את התחושה שיש להם לאן לשאוף ואיך הם רוצים לראות את העולם, גם אם הם לא יצליחו להגיע לשלמות. ללא ספרות, אני נהיה יותר אנוכיים, חסרי דמיון ולא סובלניים לדעות של אחרים. באשר למה שגורם לי להמשיך ליצור, אני מניחה שחדוות הכתיבה חזקה ממני, אני אוהבת ליצור".
יש תחושת אמינות נוגעת ללב בדבריה של דונלדסון, שהתמודדה בחייה עם טרגדיה בדמות התאבדותו של בנה האמיש, כשהיה בן 25, לפני 16 שנה. הבן, שסבל מסכיזופרניה, שימש השראה לספר שכתבה לבני נוער ולספרי ילדים נוספים. בניגוד למצופה, דונלדסון דווקא הרבתה לשוחח על החיים לצד מחלת בנה, בתקווה שסיפור ההתמודדות שלה יעזור לאנשים נוספים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו