מיכל אנסקי באה לפגישה שלנו במכנסיים קצרים ובנעלי אצבע, בשיער אסוף, בלי איפור. ביד היא מחזיקה כריך, שעד לפני שבועיים בקושי הצליחה לאכול. היא לועסת לאיטה, ומבלי משים גם מסתירה את צד ימין של פניה, הצד הפגוע.
בכניסה לסוכנות "ייצוג 1" היא מתקבלת בחיבוק מנחם ובמבטים סקרנים. האנשים שמלווים אותה בדרכה המקצועית בשנים האחרונות, ושהיו עדים לרגעים חשובים בקריירה שלה, פוגשים את אחת המיוצגות היפות והפוטוגניות שלהם לראשונה מאז השיתוק בפניה. היא מלווה בבן זוגה בחצי השנה האחרונה, אייל אמיר, שלא עוזב אותה לרגע.
בשבוע שעבר תכננה אנסקי לצפות עם חברים בפרק תחילת העונה של "מאסטר שף". "הייתי מאוד עייפה, ולא יכולתי לזוז", היא מספרת בקול שקט, "ב־9 בערב נכנסתי למקלחת, ואני יודעת שבעוד כמה דקות העונה מתחילה, ואז אני מבינה שאני לא מסוגלת לראות אותה.
"בחודשים האחרונים עברתי התמודדות עד שהצלחתי להסתכל על עצמי בראי, אבל לראות את עצמי מדברת וצוחקת (התוכנית צולמה בשנה שעברה; ע"ס), ולחשוב שהכל היה לפני רגע, היה קשה לי.
"אחרי כמה דקות התקשרתי לשכנים שלי שרון ואייל מתוך האמבטיה. שאלתי אותם אם הם צופים, והם אמרו שכן. הלכתי אליהם. ברגע שהתחילה התוכנית הרמנו כוסית, ואז אני רואה את עצמי כמו שהייתי לפני שנה, ופורצת בבכי".
מה את רואה?
"זה מאוד־מאוד קלישאתי להגיד שאתה מעריך משהו רק אחרי שאתה מאבד אותו, אבל היתה שם רעננות והיתה שם חופשיות שאיבדתי. זה כמו נעורים, שעד שאתה לא נפרד מהם, אתה לא מעריך אותם. אז גם את הבריאות אתה לוקח כמובן מאליו. אני מסתכלת על עצמי צוחקת שם ומדברת והכל מובן מאליו, וחושבת איך איבדתי הכל ברגע אחד. מאז הייתי צריכה ללמד את עצמי לאכול מחדש, לדבר ולחייך.
"כשראיתי את עצמי מחייכת על המסך, זה נתן לי פרספקטיבה על החודשים הקשים שעברתי. לא איבדתי את השמחה, אלא מצאתי אותה מחדש. היום אני מבינה שלא איבדתי את החיוך שלי, פשוט למדתי לחייך ממקום אחר. לא מהשפתיים, אלא מהעיניים.
"אני עדיין בתהליך של שיקום, הפנים שלי לא חזרו לתפקוד מלא, אבל אני מתקדמת. בכל יום החיוך שלי נפתח יותר".
• • •
לקראת סוף מארס טסה אנסקי (38) לארה"ב, לחופשה שתכננה עם בן זוגה בחוף המערבי. "בתקופה שלפני הנסיעה עבדתי במקביל על כמה דברים יחד. עבדתי מ־4 בבוקר עד 2 בלילה, הרבה מאוד ימי צילום, פגישות, ועידות. כל הפסקה שהיתה לי נוצלה לעוד משהו, ולא היה לי רגע אחד של מנוחה. על פניו זה היה בסדר".
ב־27 במארס עלו אנסקי ואמיר על המטוס מניו יורק לסן פרנסיסקו. "ישבנו ליד יציאת חירום, ונרדמתי על החלון. חדרה רוח קרה מכיוון הדלת, והתעוררתי קפואה, קרח. אייל חימם אותי, ולא ממש התייחסתי לזה.
"היינו יום בסן פרנסיסקו ואחר כך נסענו ברכב ללוס אנג'לס. כמה שעות אחרי שהגענו קיבלתי טלפון מהארץ. הודיעו לי שהבת שלי דניאלה שברה את היד. הייתי רחוקה ממנה, והמחשבה שילדה בת 8 עברה את הכאב הזה לבד החרידה אותי.
"שלוש דקות אחר כך כבר הרגשתי לא טוב. היו לי כמו מכות ברק באוזן. כאילו מישהו לוקח מחט ודוקר אותי בכל כמה דקות עמוק בפנים. התלבטנו אם להמשיך את הטיול או לחזור, ובסוף החלטתי שאני חוזרת הביתה. לפני הטיסה הלכתי לרופא בניו יורק. הוא ראה שיש לי דלקת באוזן, אבל אמר שאני יכולה לטוס ונתן לי כדורים נגד גודש באוזניים וטיפות".
השעות הראשונות בטיסה עברו על מי מנוחות, ואנסקי נרדמה. כשהתעוררה, היא לא הרגישה את צד ימין בפניה.
"הרגשתי שמשהו לא בסדר והיה קשה לי להזיז את הפנים, אבל חשבתי שזה קשור לדלקת באוזניים. לא הבנתי שזה שיתוק. קראתי לדיילת, היא נבהלה וקראה למנהל הטיסה. שאלו אם יש רופא בטיסה, כי חשבו שעברתי שבץ. אבל לא היה רופא".
נלחצת?
"בדרך כלל אני אישה בריאה. כשיש לי כאב בגרון אני יודעת לנתב אותו. אני יודע לצאת ממצבים, אני מאוזנת, אני עושה ספורט. אני מאוד קשובה לגוף. החיים שלי מאוד אינטנסיביים, אבל ידעתי לנהל את עצמי ואת הגוף שלי בצורה בריאה ובתפקוד מלא, ולרגע לא האמנתי שמשהו לא בסדר ברמה כזאת חמורה".
אייל: "השעה אצלי היתה 8 בערב, ופתאום היא מתקשרת אלי מהמטוס ואומרת לי, 'תשמע, חצי מהפנים שלי משותקות. לא יודעת מה קרה. תיצור קשר עם אנשים בארץ כדי שאקבל טיפול'".
• • •
שעה אחרי הנחיתה בישראל, היא כבר היתה באיכילוב. "אמא שלי פגשה אותי במיון. עשו לי בדיקות, אבחנו שזה שיתוק על שם בל ושחררו אותי עם סטרואידים למשך חמישה ימים. את הפרטים, ועד כמה זה מורכב, הבנתי אחר כך. לא דיברו איתי על תופעות לוואי, ולא הבנתי מה בדיוק קרה לי.
"אני לא מאשימה אף אחד, הרופאים עשו מה שהם היו צריכים לעשות, אבל לא יצאתי משם עם כלים, אלא רק עם מרשם. כשהגעתי הביתה עשיתי על זה גוגל ולא מצאתי הרבה חוץ ממשהו בוויקיפדיה, ושאנג'לינה ג'ולי התמודדה עם זה בעבר. קיבלתי את הרושם שבעוד יומיים זה יעבור".
מה בעצם הרגשת?
"אני טועמת את הדבש, ואין לי את הטעם שלו, רק מרקם. אני לא מצליחה לצחצח שיניים, ואני לא מצליחה למצמץ, והעין מתייבשת, והרופאים אומרים לי שהפנים שלי ב־100 אחוז שיתוק.
"באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים, לא הייתי מסוגלת לבשל. עמיחי שרפשטיין (זוכה המקום השני בעונה הקודמת של 'מאסטר שף'; ע"ס) ובן זוגו ג'ניה, שהם חברים טובים שלי, שמעו ובאו אלי הביתה עם אוכל. ואני מנסה לאכול, והכל נופל לי מהפה. כולם ישבו מולי, והיה להם קשה מאוד לראות אותי ככה".
מתי את מסתכלת במראה בפעם הראשונה?
"הפעם הראשונה שראיתי את עצמי היתה בשיחות וידאו עם אייל, אחרי שהגעתי הביתה. התביישתי להראות לו, עד שהבת שלי לקחה את הטלפון וסובבה אותו, וירדו לו דמעות, כי זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי ככה, וזה היה מפחיד. תחשוב ש־24 שעות לפני כן הייתי איתו בניו יורק עם דלקת באוזן, ופתאום אני כולי מעוותת.
"הטלפון לא הפסיק לצלצל". צילום אינסטגרם של אנסקי מהשבוע הראשון של השיתוק
"אבל לא התעסקתי בנראות שלי, אלא במנגנון ההישרדות ובהבנה שאני חייבת מייד לטפל בזה. אייל קלט מייד את חומרת המצב ועלה על מטוס לארץ".
ומה קורה בימים שאחרי?
"אני לוקחת את הכדורים של הסטרואידים ולא מצליחה לישון בלילה. מתעוררת ב־4 בבוקר מאוד אגרסיבית, כאילו מישהו הגביר לי את הרעש בראש, את המחשבות ואת החרדות למאה אחוז. הכל בתסיסה, עם הרבה פחד ופרנויות.
"אני מאמינה שיש אנשים שהסטרואידים עוזרים להם, לא מתווכחת עם זה, אבל אצלי זה היה הדבר הכי רע שהכנסתי לגוף. הרגשתי שאני צריכה לעצור רגע ולהבין מה קורה לי, אבל הכל היה בסחרור.
"רק כשהפסקתי את הכדורים באיטיות, התחילה ההתמודדות האמיתית. ההבנה שאני משותקת מאה אחוז בצד אחד של הפנים, שאני לא יודעת איך לטפל בזה, שלא יודעים למה זה קרה, ומתי זה יסתיים".
מה את אוכלת בכל הימים האלה?
"אני אוכלת את מה שאייל והבת שלי אוכלים, אבל הדבר היחיד שאני מרגישה זה טקסטורות, וקור וחום. לא טעמים. הייתי צריכה ללמוד מחדש לשתות מים. רוב הדברים שהכנסתי לפה עשו לי בחילה. השאיפה היתה לאכול פודינגים קרים וטוסטים. גלידה לא הייתי מסוגלת לאכול, זו היתה תחושה נוראית על הלשון".
היה רגע שהתפרקת?
"היו הרבה רגעי שבירה. לא עבר יום שלא בכיתי בו. בדרך כלל אני לא ממש בן אדם שבוכה, אבל בתקופה הזאת בכיתי בכל יום.
"באחד הימים היתה לי שיחה עם רופא בטלפון, והוא אבחן שהשיתוק שלי הוא ברמה 4 מתוך 6 ואמר שהזמן הוא קריטי. שאל אותי אם העין נסגרת כשאני עוצמת אותה, ואני לא ידעתי שהיא לא נסגרת, לא הרגשתי אותה. שאלתי את אייל, והוא אמר לי.
"זה היה רגע מאוד קשה. הבנתי שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שאני חושבת. זה פחד משתק".
מה עובר בראש?
"שהכל מתפורר, ועכשיו אני צריכה לחבר הכל מחדש. אני מבינה שיש לי שיעור ללמוד. שנסעתי בכביש המהיר הרבה מאוד זמן, והרימו לי אמברקס, ואני מסתחררת ושומעת את החריקה של האוטו. ובתוך כל זה אני על סטרואידים, שאני מתחרטת שלקחתי אותם, כי לא ידעתי מה הם עושים לגוף, לנשמה ולמחשבות. וזה הטריף אותי.
"בדיעבד יש לי הרבה מאוד סיבות טכניות להסביר למה קרה לי מה שקרה. הסטרס, המטוס, הלחץ והדאגה. אבל אלה תירוצים. היום אני יודעת שלא הלכתי בדרך שנכונה לי. עובדה שהיה לי עקב אכילס והרוח חדרה. אני יכולה להגיד לך שזה קרה בתקופה הכי מאושרת בחיים שלי, כשהקריירה שלי היתה בשיא וכשהכל היה במקום".
אז איך את מסבירה את זה?
"יש אמת בחיים שלנו, שהיא יותר מאמת אישית פרטית שלנו. יש סדר בטבע ובעולם, שהוא יותר גדול מהדרך שאנחנו מנהלים ומהאקסלים שלנו ומהחלומות שלנו ומהצורך שלנו לאהוב".
השיתוק הגיע דווקא במקום הכי קריטי לך, הפנים והטעם.
"מזל, אחרת הייתי ממשיכה לעבוד ושום דבר לא היה עוצר אותי. עם גפיים משותקים הייתי ממשיכה לעבוד. כל החיים היתה לי שאיפה להוציא כל הזמן 100. מבחינתי, 100 אחוז זה הדבר הכי חזק.
"תודה לאל שהבאתי את הגוף שלי למצב שהוא מנוטרל, וכלי העבודה שלי מושבתים. אני מברכת על זה. גם כשהייתי בצבא והלכתי למרפאה ומדדו לי את החום, היתה לי תקווה שזה יהיה 38, כדי שאוכל לעצור בלי שיכעסו עלי.
"לא רציתי להיות אחראית לסחורה של 15 אלף זוגות נעליים שמחכים במחסן או לעובדים שלי בשוק או לקמפיינים שחתמתי עליהם או לוועידת אוכל ענקית בז'נבה. היה לי כל כך הרבה על הכתפיים, ובמקום מסוים אתה רוצה שיהיה משהו גדול שיעצור אותך".
אמרת שאת מאוד קשובה לגוף ולבריאות שלך. לא יכולת לצפות את זה?
"לא. יש פה נסיבות שהביאו אותי למקום הזה, זה לא משהו שיכולתי לזהות. אם אתה שואל אותי אם יכולתי לשנות משהו - נניח, לא לעלות על הטיסה הזאת - עדיין הייתי עולה עליה. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל הייתי עולה כדי להגיע למקום הזה שאני נמצאת בו היום. מקום שלוקח אחריות על עצמי ועל הרבה מאוד אנשים שמרגישים אבודים.
"להתעוררות שעברתי יש ערך הרבה יותר גדול מאשר לסבל, ולתקווה שנתתי לאנשים יש ערך הרבה יותר גדול מאשר לכאב ולתופת שעברתי".
• • •
ב־4 באפריל יצאה אנסקי מהארון וחשפה באינסטגרם שלה את מה שעברה. "התמונה הזו נלקחה לפני פחות משבוע, ואני מרגישה שעברו מאז שנים. חזרתי לארץ לפני כשלושה ימים שלמה, אך לא בריאה. העיתונאים מתחילים לרחרח מדוע ולאן נעלמתי בימים האחרונים, אז בחרתי לצאת ולספר על מצבי ללא מתווכים.
"זה קרה כשעליתי על המטוס ארצה עם כאב אוזניים (בדיעבד התעקשות וטעות איומה). שמתי את הראש על החלון, והתעוררתי למציאות שבה חצי מהפנים שלי משותקות, הדיבור לקוי וחוש הטעם רדום. הובהלתי מהשדה ישר לאיכילוב. הרופאים קוראים לזה שיתוק על שם בל (Bell's Palsy), והבטיחו שזה יעבור בתוך כמה ימים. אני מחכה שהתרופות ישפיעו ושהסימפטומים ייחלשו, ומנסה להבין מי אני עכשיו בלי חיוך, מילה, טעם?
"מייד אחרי בית החולים אספתי את דניאלה מבית הספר והייתי צריכה להסביר לה למה אמא נראית ככה. זה היה כל כך קשה, אבל הבת שלי אמיצה וחכמה והיא מרפאה אותי בנוכחות הקסומה ובידיים הקטנות שלה. בינתיים אני כמעט לא יוצאת מהבית, נמנעת מלהביט בראי, לא עונה לשיחות (סליחה) ומנסה לגרש מחשבות ופחדים שזה לא יעבור לעולם.
"פתחתי את האינסטגרם כי רציתי להעלות המלצות עבורכם לקניות בארה"ב, אבל המילים האלה פשוט נשפכו ממני. מה הטעם בלקיים דיאלוג מזויף אתכם, העוקבים שלי, ולהסתיר את המציאות? אין פילטר שמסתיר שיתוק".
הצילום שליווה את הפוסט החושפני
כצפוי, הפוסט הפך לאייטם המרכזי בכל ערוצי הרכילות, וגרף יותר מ־20 אלף לייקים ועשרות אלפי תגובות. כשהיא מתארת מה קרה מאחורי הקלעים, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות.
"הטלפון לא הפסיק לצלצל מ־6:30 בבוקר. כל אחד סיפר לי מה הוא או קרוב משפחה שלו עברו עם המחלה הזאת, והבנתי עד כמה היא נפוצה.
"פתאום התחלתי לקבל הרבה מאוד מידע על המחלה. גיליתי שזה ממש כמו מגיפה. נשים סיפרו שזה קרה להן לפני לידה, אנשים אמרו שחוו את זה לפני פגישה חשובה. היום יש לי הרבה אינפורמציה יעילה שיכולה לעזור, ואני עונה לכולם".
התלבטת אם להיחשף?
"התלבטתי, כי התביישתי. כשלקחתי את דניאלה לבית הספר, הייתי שמה על עצמי צעיף וכובע. המבטים של ההורים היו מלאי חמלה, אבל עבורי הם הרגישו כמו סכינים. גם בעבר היו מסתכלים עלי ברחוב, אבל אף פעם לא כמו עכשיו, מתוך סקרנות להציץ בפנים המשותקות שלי. נעצרתם בצידי הדרך לראות את התאונה, זה טבעי, אבל זה היה נורא. אני הייתי זאת ששרועה שם על הכביש.
"ודווקא מהרגע ששמתי באינסטגרם תמונה של הפנים המשותקות שלי, זה נתן הרבה כוח להרבה מאוד אנשים, וזה נתן לי הרגשה שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי. שזאת הדרך שלי לסדר מחדש את כל תחומי החיים שלי ולהבין מה משותק אצלי, לא רק בעצב מספר 7, אלא במערך של המחשבות ושל העשייה, במהות של מי שאני. ואת כל זה לשתף ולהוציא החוצה".
היא התחילה טיפולי דיקור, נטורופתיה ועיסויים מיוחדים בפנים בקליניקה קטנה ברמת אביב. גם בבית עשתה תרגילי פיזיותרפיה עם אייל, שאותם היא מדגימה לי. הוא עושה תנועות בפניו, והיא חוזרת על כל תנועה. מרימה את הגבות, מוציאה לשון, מזיזה את הפה הצידה.
"בשבועות הראשונים לא הייתי מסוגלת להסתכל במראה. התמודדתי בין היתר עם העובדה שאיבדתי את היופי שלי. בכל פעם שהייתי מביטה במראה, הייתי רואה פרצוף שבור, חצוי, מעוות. חברים שלי היו באים אלי, וכשראו אותי היו פורצים בבכי, ואז גם אני הייתי פורצת בבכי".
במקביל, היא התחילה לכתוב יומן, ובו תיארה את מה שעובר עליה (ראו מסגרת). "הבנתי שיש פה משהו יותר גדול. שאני לא יכולה לעבור את זה לבד, אלא צריכה להתמסר למשהו יותר גדול. התחלתי לעשות עבודה פנימית".
בכל סוף שבוע היא נסעה עם אייל לקיבוץ, לחבריה עמיחי וג'ניה, "חוץ מפעם אחת, שנסענו לקרן (פלס) ונעם, והיינו בטבע וצחקנו והסתובבנו. קטפתי פרחים וטעמתי את כובע הנזיר, ופתאום הרגשתי בפה תחושה של חריפות, כמו ווסאבי. נעמדתי והתחלתי לרקוד, וזה היה רגע מדהים: הבנתי שלא משנה בתוך כמה זמן, אני אהיה בריאה".
מה הרופאים המליצו לך לאכול?
"אחרי בדיקות הדם אמרו לי שאני חייבת לאכול בשר, וכולם שכנעו אותי לעשות את זה. אבל אני לא אוכלת בשר כבר תשעה חודשים, למעט בצילומים. זה מתוך אידיאולוגיה ובריאות והרגשה שכל כך טוב לי בלי זה. זה ממש הפך להיות מסע שכנוע שאחזור לאכול קצת, ולא הבינו שזה לא מה שיעזור לי. זה לא מה שאני צריכה".
כחודש אחרי האירוע, החל שיפור במצבה. "מילאנו מים בבקבוק שהיתה בו קולה, ואז הרגשתי בפה שיש שאריות של קולה במים. אייל אמר לי: 'הנה, חוזר לך חוש הטעם'".
• • •
את אייל (36), בעלים של חברת נדל"ן בניו יורק, היא הכירה דרך חברה משותפת בנובמבר האחרון. בתחילה הוא חי על קו ניו יורק־ישראל, עד המקרה שגרם לו לארוז מזוודה ולהעתיק את מקום מושבו לארץ.
"אני לא רוצה להישמע יצור רוחני מדי, כי אני לא", הוא אומר, "אבל אני כן מקשיב לסימנים, ואני מאוד ער למה שהיקום מביא לי. ומיכל היא המתנה הכי טובה שקיבלתי. מעולם לא הייתי במערכת יחסים כזאת לפניה, ותמיד ידעתי שתהיה אישה אחת, האישה המושלמת בשבילי, וכשהיא תגיע זה יהיה ברור לי כמו השמש שזורחת בבוקר. בשנייה שהכרנו, ידעתי שזאת היא".
מתי הבנת את זה?
"בשיחת הטלפון הראשונה שלנו בנובמבר 2018. הרגשתי שהתמלאתי פתאום באנרגיה. ירדתי מהדירה והתחלתי להסתובב ברחוב ופגשתי חבר, והוא שאל אותי, 'מה אתה כל כך מבסוט?'. אמרתי לו שהיתה לי שיחת טלפון טובה עם מישהי, והוא אמר, 'הרבה זמן לא ראיתי אותך זורח ומאושר כל כך משיחה עם אישה'.
"עד אותו יום הייתי חדור מטרה לעסקים, וברגע שהיא נכנסה לתמונה, הבנתי שקפצתי מדרגה בחיים".
מיכל: "אייל הוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי. לא האמנתי שיש טוב כזה. קיבלתי משפחה, בית, אהבה. אחרי שקרה לי המקרה, הוא עלה על מטוס ועזב את החיים שלו בניו יורק ואת החברה המצליחה שלו כדי לבוא לטפל בי, ולעשות שיעורים עם דניאלה ולהחזיק אותי כשאני בוכה ב־4 בבוקר. הוא לא עוזב אותי לשנייה.
"היה רגע שהוא התקלח, ונכנסתי אליו למקלחת וחיבקתי אותו, כי ברגע אחד שהוא לא היה איתי, הרגשתי שאני לבד. ואז הבנתי כמה הנוכחות שלו מאפשרת לי להכניס חמצן לריאות. אין לי מילים להודות על הדבר הזה. אני מרגישה מבורכת".
המקרה הזה קירב ביניכם?
"היה לנו חיבור חזק מאוד לפני, אבל הטוב והמסירות והדאגה והאכפתיות של האיש הזה הם דברים שלא ידעתי שקיימים. אייל בא מניו יורק עם מזוודה ונשאר שלושה שבועות לטפל בי. כל לילה הוא היה מדביק לי את העין עם פלסטר, כי אני לא מצליחה לסגור אותה. היום זה כבר בסדר".
כשאנסקי יוצאת לרגע מהחדר, אייל שולף תמונה שלה, שבה היא נראית יושבת כשפניה מעוותות הצידה. "היא לא ראתה את התמונה הזאת עד היום", הוא אומר, "אני מחכה שתחלים לגמרי, ואז אראה לה".
"קשה מאוד להצליח עונה אחרי עונה עם משהו שאסור לגעת בו". עם החברים ב"מאסטר שף"
לפני שבועיים וחצי צעדה אנסקי על השטיח האדום בפסטיבל קאן, המקום שמקדש את החיצוניות. דווקא שם, מול 400 צלמי עיתונות מכל העולם, היא הרגישה שלמה מתמיד.
"זה נסגר קודם, והתלבטנו אם לנסוע או לא. בסופו של דבר החלטנו לנסוע, למרות הכל, והבנתי שללכת ולצעוד את הצעדים האלה, דווקא כשאני לא מסוגלת לחייך ואני בתוך תהליך של שיקום, זה הכי מיוחד. דווקא במקום הזה הרגשתי הכי שלמה והכי יפה.
"הסתכלתי על עצמי, ונראיתי לעצמי יותר יפה משהייתי בקאן בשנה שעברה, כשהייתי בריאה. אני עומדת על השטיח עם אייל, מסתכלת על הצלמים, והם רק מחכים שתעשה להם שואו. בשנה שעברה העפתי את הגלימה שלי וצחקתי, והפעם עמדנו שם והוא נישק אותי, והייתי זקופה, הרגשתי שאני לא צועדת שם לבד, אלא עם כל האנשים שעברו פגיעה בפיזיות שלהם.
"הייתי גאה בדרך שעשיתי לקאן, תרתי משמע. ונשאתי איתי מסר חשוב, שיש משמעות לדרך, ולא רק לתוצאה. שיופי זה גנים ואיפור ופוטוגניות, אבל יופי אמיתי ומהפנט זה חיבור למי שאת, זה אומץ וזה ביטחון עצמי. האומץ שנדרש ממני לעמוד ככה מול מאות צלמים, וההשפעה של זה על אנשים במצבי שחוששים לצאת החוצה, נתנו לי יופי שלא קשור לסימטריה ולאיפור ולשיער ולכל הדברים שאנחנו חושבים שיופי קשור בהם. הם נתנו לי סוג של שקט".
אייל: "זה דורש אומץ לב בלתי נתפס, כי אתה בלב הזרקורים, במקום שבו אתה נשפט רק על המראה החיצוני שלך. והיא לגמרי היתה האישה הכי יפה שם".
מיכל: "ב־2018 מכרתי תכשיטים ויופי וזוהר, והשנה זו היתה התמודדות עם משבר, ואומץ, ויופי שבא ממקום אחר, ותחושה של מהות ושליחות והתמודדות עם הלא נודע. אנחנו חיים בעידן שכל הזמן מדרגים אותך ועושים לייקים ועוקבים, וכל כך הרבה זריקות בוטוקס ופילטרים, ואתה לא מבין מה אמיתי ומה לא. ללכת שם במקום השבור זה האומץ.
"היום אני כבר לא מתאפרת בבוקר. זה לא מעניין אותי, ואני לא רוצה פילטרים. זה צריך להיות העולם שלנו. קשר בין בני אדם, מהות ותפקיד.
"אחרי קאן היה עוד גל של יותר ממיליון איש שכתבו לי. אנשים על כיסאות גלגלים, משותקים ועוד רבים במשבר".
• • •
אנסקי נחשבת לאחת מנשות הטלוויזיה והקולינריה המובילות בישראל. היא פרזנטורית של אייס קיוב, דה קוצ'ינה, טורקיז, חברת הדגים "ברמונדי ישראלי", תכשיטי JB, ועוד. וכמובן, היא מככבת בעונה החדשה של "מאסטר שף" (שני ושלישי ב־21:00, קשת 12), הריאליטי היחיד שנותר על המסך כבר תשע עונות כמעט ללא שינוי, עם נאמנות מוחלטת של הצופים.
איך זה להיות באותה תוכנית כל כך הרבה שנים?
"בעידן שבו כל הזמן מנסים להמציא את הגלגל מחדש, קשה מאוד להצליח עונה אחרי עונה עם משהו שאסור לגעת בו", היא אומרת, "זה כמו חריימה. יש את הדרך שעושים אותו, ואסור לגעת בו. אי אפשר לחדש משהו שהוא הטעם של הבית שלך.
"'מאסטר שף' הוא מדורת השבט, מקום קדוש ומקודש להרבה אנשים שמגדירים את הזהות שלהם באמצעות האוכל שלהם. אתה יודע איזה כבוד זה לבלוגרים לראות את האוכל שלהם על המסך? זה הכבוד, וזה שם את כל המערכת של התוכנית במקום כמעט מסוכן, לנסות לחדש כדי לעמוד בקצב המשתנה של הטלוויזיה".
עדיין מדובר בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה מסחרית.
"אנחנו לא באים לעשות בידור. אני בחיי הפרטיים אוכלת כשר ולא אוכלת בשר, אבל כשאני בצילומים של התוכנית, אני עושה כבוד למערכת ולאנשים שמבשלים כי יש לתוכנית הזאת תפקיד באתוס של המדינה. ראש הממשלה לא מתחלף, ו'מאסטר שף' לא משתנה, ולא במקרה שברנו שיא רייטינג בהשקה (20.9 אחוז, ההשקה הגבוהה ביותר לריאליטי אוכל מאז פיצול ערוץ 2; ע"ס). 'מאסטר שף' זו לא תוכנית של קשת, אלא תוכנית של העם".
הרמה של המתמודדים עולה מעונה לעונה?
"זאת רמה של אנשים שאתה לא מבין איפה הם היו עד עכשיו. הם מצלחתים ברמה של מסעדה. אבל יש גם אימהות שבאות ועושות אוכל ביתי. אני לא צריכה שיגלגלו לי סושי מול העיניים, זה פחות מעניין אותי. מעניין אותי אוכל שעובר מדור לדור. זה אוכל של געגועים. אני לא יודעת אם במרוקו מכינים דג כמו שאמא שלך מכינה, אבל זה הגעגוע וזה הזיכרון, ואסור למחוק אותם. זה ארכיון חי של מתכונים".
יש תחושה שהיחס כלפייך מצד השופטים השתנה. את מבינה על מה אני מדבר?
"זה לא סוד שהיו לי חילוקי דעות, בלשון המעטה, עם צלע אחת של השופטים (יונתן רושפלד; ע"ס), והוא כבר לא חלק מהשופטים. הכניסה של אהרוני היתה משב רוח רענן. אני מכירה אותו מאז שהייתי בת 4, גם באופן אישי, כי הוא חבר מאוד טוב של אמא שלי. הפתיע אותי שהוא בא עם כל כך הרבה מקצוענות וענווה.
"כשאנחנו באים לצילומים, אנחנו עובדים, וזה קשה. לא מקשיבים למוזיקה ולא מסיימים ב־6 בערב, וזה דורש הרבה מאוד אהבה למקצוע ומקצוענות. אייל, חיים ואני זה כבר מפלצת, אנחנו עובדים טוב ביחד. כשאהרוני נכנס, זה היה מאוד מרענן, כמו לשתות סודה במדבר. זה הכניס רוח חדשה וחשק, כי היה לי לא קל בדינמיקה הקודמת".
איך היחסים בינך לבין רושפלד היום?
"הוא ביקש סליחה, ואין לי כעס עליו. לא לקחתי את זה באופן אישי. היתה רוח רעה לא רק איתי, אלא עם כל ההפקה. היום הוא עושה את שלו ומבשל ומתפרנס, ונמצא במרחב שנכון לו יותר. כשאתה נמצא במרחב שלא נכון לך, אתה סובל, והסביבה שלך סובלת. אתה צריך להיות אמיץ ורגיש מספיק כדי לדעת לפנות את הדרך, ואם זה לא יקרה, יפנו את הדרך בשבילך".
בשנה האחרונה הצטרפה גם רותי ברודו לריאליטי של אוכל. איך היחסים ביניכן?
"פגשתי אותה כשהגעתי להתארח בתוכנית שלה ושל חיים כהן ואכלנו ביחד, ונתַנו ביקורת. זו היתה חוויה מדהימה, כי נוצרה הערכה הדדית. אין מסעדנית שעלתה לגדולות כמו רותי. היא אישה מאוד חזקה, דעתנית, מכירה את העולם, יודעת מהי איכות. באותו יום נדלקתי עליה ורציתי להיות חברה שלה, ביקשתי את המספר שלה".
שתיכן עובדות בעולם מאוד גברי.
"אני חושבת שנשים בעמדות מפתח צריכות לעבוד זו עם זו. כל החיים הייתי אישה בעולם של גברים, ולמדתי שכאשר נשים משלבות ידיים ביחד, אי אפשר לעמוד בפניהן. בכל פעם שאני משתפת פעולה, אני תמיד אעדיף לעבוד עם אישה".
מה השתנה ממיכל של "מאסטר שף" למיכל של היום?
"כשחטפתי את השיתוק, יכולתי להתרסק לגמרי ולהרגיש מסכנה וממורמרת ולכעוס על העולם. בחרתי לא להתייחס לזה ככה. בחרתי לעצור, להתבונן ולהרכיב את עצמי מחדש.
"היום אני אומרת תודה על הכל. מיכל שעל המסך פעמיים בשבוע זאת לא מיכל. מיכל האמיתית היא מישהי אחרת, שלא נתתי לה מספיק מקום בעשייה שלי.
// צילום: שי פרנקו
"כשאנשים עוצרים אותי ברחוב, אני משתהה לידם. אני לא אומרת 'תודה רבה' וממשיכה, אלא יושבת ומקשיבה. אין בי יותר את השריון הזה. יותר חשוב לי הבן אדם שעומד מולי, ולתת לו מהידע שצברתי ומהניסיון, יותר ממיליון דברים אחרים. היום אני יודעת שזה בסדר שהטלפון בצד. המיידיות הזאת, שהתרגלנו לחיות בה, זזה הצידה".
חזרת לעבוד?
"עוד לא. מורן מאור, הסוכנת שלי, מושכת אותי לאט־לאט לעבודה, וזה יקרה בקרוב. אני הולכת להצטלם לפרסומות, למרות שלא הגעתי להחלמה מלאה, וזה בסדר".
מה הדבר הגדול הבא שתעבדי עליו?
"פרויקט גדול של כנס על עתיד האוכל. כנס בינלאומי ראשון שייערך באיטליה, ומשם ירוץ בעולם ויעסוק בצורה שבה תיראה הצלחת שלנו בעתיד. אני אחראית לתכנים בכנס".
נראה שאף פעם לא תנוחי.
"עכשיו למדתי לנוח".
מה הדבר הבא שאת רוצה בחיים שלך?
"להיות אמא לשניים, או אפילו לשלושה. היום, יותר מתמיד, אני מבינה את התפקיד של משפחה ושל תמיכה אמיתית, וכמה זה חשוב. בעבר לא הזדקקתי לגבר ולא לקחתי כסף מהאקסים ולא מההורים, ואין לי אפילו דמי מזונות. כל דבר השגתי בשתי ידיי, והייתי גאה בזה מאוד. היה חשוב לי גם להעביר את זה לבת שלי.
"המשבר הזה, שלא הייתי עוברת בלי בן הזוג שלי, נתן לי הבנה שיותר טוב ויותר נעים ביחד. זה חשוב לי".
את רואה את עצמך מתחתנת?
"לא חושבת. בחתונה יש הצהרה לעולם, ואני חושבת שהנוכחות של אייל בחיים שלי, והעובדה שהוא בא לארץ בשבילי והחזיק לי את היד, זה הרבה יותר משמעותי מלעמוד מתחת לחופה.
"עמדנו מתחת לכוכבים ועמדנו מתחת לתהום, ואנחנו פה. הוא הגבר החדש, שלא מפחד להיות רגיש. נדירים הגברים שיבואו ויישבו ליד בת הזוג שלהם בראיונות. הוא מדהים".
את חוששת שהשיתוק יחזור?
"כמובן שיש את הפחד. השיתוק הזה לא חולף לגמרי, הוא יכול לחזור ארבע וחמש פעמים, ואני יודעת שאם לא אתנהל נכון זה יחזור. זאת מתנה, כי היום אני צריכה להיות במקום מודע לעצמי ולשמור על איזון והרמוניה. ברגע שאפר אותם, אחטוף את השיתוק שוב".
היא פותחת שוב את היומן שכתבה ומקריאה ממנו. "אני מאמינה בכל ליבי שאצא מזה, חזקה ושלמה יותר. שאהיה יפה יותר. שהשיתוק יעבור לי, והפנים יחזרו לזוז, אבל משהו יתווסף. הכאב והפחד יעברו, ובמקומם יהיו שוויון נפש, מנוחה ואור גדול. את הסדקים תמלא אהבה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו