בדיקת גבולות

יואב לימור

בישראל, שבה הכותרות מתחלפות בקצב היסטרי, והסיפור של אתמול הופך לידיעה שולית ביום שאחרי, שכחו כבר מזמן ממנהרות חיזבאללה בצפון. מה שהיה רק לפני חצי שנה כותרת ראשית דרמטית נדחק לשוליים, עניין צדדי שכמעט לא זוכה לתשומת לב ציבורית.

אבל במערכות המקצועיות - בישראל ובלבנון, וגם במעגלים רחבים יותר באזור ובעולם - ניכרים גלי ההדף של הפרשה. השבוע פורסם ב"ישראל היום" על ההחלטה להעניק השנה את פרס ביטחון ישראל לצוותי המודיעין וההנדסה שחשפו ונטרלו את המנהרות, וזה רק הצד הסמלי, הטקסי, של העניין, שנתן לישראל הישג דרמטי כפול: שלילת יכולת משמעותית מהאויב, והזדמנות לשינוי עמוק, יסודי, בחלק מכללי המשחק בשטח.

כך, הסכימה ממשלת לבנון להיכנס לשיחות ישירות עם ישראל, בתיווך אמריקני, בניסיון להסדיר את סוגיית הגבולות הימיים בין המדינות. על הפרק שאיפה לבנונית מוצהרת להתחיל לפתח גם את שדות הגז בתחומה; במדינה שסובלת ממשבר כלכלי קשה ומגירעון תקציבי עמוק, מדובר בבוננזה אפשרית שאיש עסקים כמו ראש הממשלה סעד אל־חרירי לא ימהר להחמיץ.

מי שבלם עד כה את ניסיונות הפשרה היה חיזבאללה, שביקש לשמר את המחלוקת כחלק מהלגיטימציה להמשך מאבקו בישראל. חשיפת המנהרות - שחשפה את שקריו, ובמשתמע סיבכה את ממשלת לבנון כמי שלא שולטת בנעשה בשטחה - חייבה אותו לסגת למדרון אחורי: בשלב הנוכחי לפחות הוא לא יכול להמשיך ולשלול ממדינת לבנון לקדם את האינטרסים שלה.

המו"מ הצפוי בסוגיית הגבולות הימיים יהיה תקדימי: לראשונה ייפגשו נציגים של המדינות באופן ישיר שלא במסגרת הדיונים הצבאיים השוטפים שמתקיימים בחסות כוח יוניפי"ל בנקורה. השליח האמריקני, עוזר מזכיר ההגנה דיוויד סאתרפילד, דילג באחרונה בין ביירות לירושלים במאמץ להבקיע רגע לפני שהוא מתמנה לשגריר ארה"ב בטורקיה. אם המהלך יצליח, הוא יותיר את חוות שבעא כסוגיה היחידה שבמחלוקת בין ישראל ולבנון (או ליתר דיוק: חיזבאללה).

בין ביטחון לבהלה

בישראל זיהו מייד את חולשתו של חיזבאללה. היא נוצלה בשטח לא רק לנטרול המנהרות, אלא גם להאצת העבודות על המכשול החדש שמוקם בגבול לבנון - כולל בנקודות שבהן היתה מחלוקת עם לבנון היכן בדיוק עובר הגבול. העבודות (שכוללות הקמת מצוקים וקירות שאמורים להקשות על מתקפה עתידית של חיזבאללה) הושהו במוקדי המחלוקת האלה כדי שלא לתת לחיזבאללה עילה להסלמה; עכשיו מרגישה ישראל בטוחה מספיק להשלים אותן בלי לחשוש מתגובה.

עדות נוספת למצוקתו של חיזבאללה ניתנה בשבת שעברה בנאומו של חסן נסראללה. כבר שנים שהוא לא נראה לחוץ כל כך: מזיע, מבוהל, מאיים. מנהיג חיזבאללה קשר בדבריו בין הלחץ האמריקני על איראן לבין מלחמה אפשרית של ארגונו בישראל. יותר מכל, זה העיד על מצוקה (מדינית, כלכלית, פוליטית ואולי גם אישית): אם נסראללה רצה להבהיל את ישראל ולגרום לה לשכנע את האמריקנים להרפות מאיראן, הוא רק סיבך את עצמו עוד יותר עם וושינגטון.

בדבריו, הזהיר נסראללה כי הרקטות המדויקות של חיזבאללה יכולות לפגוע בכל נקודה בישראל. מי שענה לו היה ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, שאמר באמצע השבוע בהרצאה בתל אביב כי ישראל לא צריכה את נסראללה כדי לדעת מה יש או אין לחיזבאללה במחסנים. היימן ביקש לומר שנסראללה משקר ומתרברב ביכולת שאין לו (וגם על הדרך להראות לו שוב שארגונו חדור מודיעינית), אבל דבריו נשמעו כשחצנות מיותרת.

טוב היה לו ראש אמ"ן התנסח אחרת, ולא רק בעניין חיזבאללה. גם דבריו על הרוסים - ש"מייצרים חיכוכים חצי יזומים כדי שיוכלו לפתור אותם" - היו מיותרים (גם אם נכונים). מוסקבה יותר מדי חשובה לישראל מכדי להסתבך איתה על שטויות; להיימן יש דרכים אחרות לנסות לשקם את מעמדו כראש אמ"ן, שנפגע אנושות בעקבות כישלון הפעולה בנובמבר האחרון בחאן יונס.

הירי לחרמון כמקרה בוחן

ההתפתחויות לא עוצרות בחזית הלבנונית. גם בזירה הסורית צפויים בקרוב מהלכים משמעותיים. המפגש המשולש שיתקיים בהמשך החודש בירושלים בין היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא אירוע תקדימי: 52 שנים אחרי מלחמת ששת הימים ייפגשו נציגי המעצמות בירושלים כדי לדון בפתרון העניין הסורי.

ישראל, בגיבוי אמריקני (או ליתר דיוק: ארה"ב, בדחיפה ישראלית), תנסה לדחוק ברוסים לסייע בהרחקת האיראנים מסוריה. לרוסים, נדמה, יש אינטרס שזה יקרה, אבל הם יבואו עם רשימת דרישות, ובראשן בקשה (שלא תיענה), שארה"ב תממן את שיקומה של סוריה.

לשיח האמריקני־רוסי הזה תהיה חשיבות שמעבר לאינטרסים הישראליים ולנעשה באזור; היחסים בין שתי המעצמות אינם מהמשובחים, והמפגש בין היועצים לביטחון לאומי - שהיה כמעט ההישג היחיד של פסגת טראמפ־פוטין בהלסינקי בשנה שעברה - נועד לשפר אותם. העובדה שמפגש כזה מתקיים בירושלים, בחסות ובהשתתפות ישראלית, היא לא פחות ממדהימה.

בינתיים, בשטח, עסקים כרגיל. בעקבות שיגור הרקטות לחרמון במוצאי שבת שעברה תקף צה"ל עמדות ואמצעי לחימה של צבא סוריה, ע"פ הדיווחים, ולמחרת גם יעדים איראניים בשדה התעופה T-4. בין שני האירועים האלה אין קשר: התקיפה הראשונה היתה תגובתית, השנייה - כך על פי הנטען, המשך לפעילות הישראלית הקבועה נגד ניסיונות ההתבססות של איראן בסוריה.

נראה כי מה שהושמד בתקיפה הזאת היו מערכי השינוע והאחסון של אמצעי לחימה שמעבירה איראן לסוריה, במטרה שישמשו את חיזבאללה או את המיליציות השיעיות שפועלות תחת חסותה. עד לאחרונה התנהלה הפעילות הזאת מתוך מתחם סגור בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק, אבל סדרת תקיפות שיוחסה לחיל האוויר חייבה את האיראנים להסיג את פעילותם לשדה אחר, פחות נוח מבחינתם, בתקווה (שנכזבה) להקשות על הפעילות הישראלית.

המהלכים האלה משמרים, לעת עתה, את העליונות הישראלית בזירה הצפונית, אבל דווקא ירי הרקטות לחרמון צריך להטריד אותה. לא רק העובדה שירי כזה, שטרם הובהרה האחריות לו, מתבצע סתם כך באמצע הלילה ללא סיבה או הקשר מיידיים, אלא הצורך למנוע ממי ששיגר להפוך את זה לדבר שבשגרה.

בגבול שמתעצב מחדש אחרי יותר משבע שנים של מלחמת אזרחים, חייבת ישראל לשמר לא רק הגנה חזקה אלא גם הרתעה משמעותית. אחרת, ינוקזו אליו כל בעיות האזור - ממצוקות חיזבאללה בלבנון, דרך כאבי הראש של איראן ועד לכל מחבל משועמם - והגולן יהפוך ברגע לאזור לחימה פעיל ולעילת חיכוך מתמדת, ומסוכנת, בין ישראל לציר הרדיקלי בצפון.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו