"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", מצטטת ורדית רוזנבלום. "לימוד תורה צריך להיות 'לשמה', לשם הלימוד בלבד, ולכן צריך להיות בצנעה ולא בכותרות בעיתונים".
מהפכות שמתחילות במטבח לא מכוונות להיות כאלה. הן עונות על צורך, באות לפתור בעיה בצורה פשוטה, ואי אפשר לעצור אותן. הקושי במהפכות האלה הוא בכך שהנשים שמובילות אותן לא מבינות על מה המהומה ולמה בכלל צריך להיחשף, ולעיתים קרובות הן אפילו נרתעות מכך.
רוזנבלום (48), נשואה ליחזקאל (50) ואם לשלוש בנות ולבן (28, 27, 23, 12), היא אישה מהפכנית. היא עורכת דין וטוענת רבנית, חברת סגל במכון מנדל למנהיגות ובתוכנית "שלוחי ציבור" מטעם האוניברסיטה העברית, שמכשירה ומפתחת מנהיגות ציבורית, חינוכית וחברתית מתוך הקהילה החרדית, ולאחרונה גם המייסדת והמנהלת של המדרשה הראשונה בארץ לנשים חרדיות - מדרשת "אותות" בירושלים.
המדרשה החדשה נפתחה בשקט־בשקט באוקטובר האחרון, בתמיכת מכללת הרצוג. היא מאפשרת, לראשונה, לנשים חרדיות ללמוד לימודי קודש וגמרא ברמה גבוהה, ועם תלמידותיה נמנות כיום כ־15 נשים חרדיות בטווח גילים רחב, רובן מגיעות מלב ליבו של ההארד־קור החרדי.
רוזנבלום מגדירה את עצמה, לפני הכל, כאישה חרדית ובעלת אמונה גדולה. היא היתה מעדיפה להמשיך בעשייה ופחות לדבר עליה, אם בכלל, אך החשיפה נחוצה לה בכל זאת, כדי להבטיח את המשך דרכה.
• • •
מאז ומעולם החינוך לנשים במגזר החרדי היה סיפור לא פשוט. בגמרא עצמה הדעות חלוקות אם מותר לנשים ללמוד. הדיון בנושא מתקיים במסכת סוטה בגמרא: רבי אליעזר ורבי יהושע התנגדו ללימוד נשים, ואילו רבי בן עזאי תמך. עם זאת, אף שלא קיים איסור גורף, הדעה המקובלת היא זו המתנגדת ללימודי קודש לנשים.
בסוף המאה ה־18 הוקמו ברחבי אירופה בתי ספר ציבוריים, שאליהם היתה חובה לשלוח את הילדים והילדות. החוגים החרדיים בגולה היו חצויים: הבנות נשלחו לבתי הספר הציבוריים, אולם את הבנים המשיכו לשלוח למוסדות פרטיים ללימוד תורה - אף שנאלצו לשלם על כך קנסות. החלוקה הזו גרמה לבעיה בהמשך: מצד אחד, הנשים היו משכילות הרבה יותר מהגברים שאליהם השתדכו. מצד אחר, החינוך הכללי הרחיק אותן מהיהדות, וההערכה היא כי מאות נשים ונערות בעת ההיא התבוללו.
אחת החלוצות בתחום לימודי הנשים היתה צעירה חרדית ותאבת דעת, שרה שנירר שמה, אשר בשנת 1918 הקימה בפולין את סמינר "בית יעקב" הראשון, שנועד להעניק השכלה יהודית לבנות במקום אותם בתי ספר ציבוריים. לאחר מסע מפרך, שכלל לא מעט התנגדויות, הצליחה שנירר לקבל את ברכתם של שניים מגדולי הדור.
מהר מאוד הפך בית הספר שהקימה לרשת, ועד היום זהו המוסד החינוכי הרווח בקרב בנות חרדיות, גם בארץ. הן לומדות לימודי קודש וחול, ורובן מוכשרות להיות מורות. לימודי הקודש נלמדים ברמה מוגבלת ואינם כוללים לימודי גמרא כמו בישיבות. מספרם של הסמינרים המגישים את התלמידות לבגרות נמצא בשנים האחרונות במגמת עלייה, אולם במרבית המוסדות הן נבחנות במבחנים מקבילים למבחני הבגרות ואינן מסיימות את הלימודים עם תעודת בגרות.
סיפורה האישי של רוזנבלום ממחיש את הצורך בהקמתה של מדרשת "אותות", ויחד איתה את השינויים שעובר המגזר החרדי. סיפורה דומה לזה שעוברות משפחות רבות, וממנו נולד הצורך לתת לנשים את כרטיס הכניסה למה שהיה שייך בעבר רק לעולם הגברים: ארון הספרים, ללב הבית היהודי.
• • •
רוזנבלום נולדה למשפחה חרדית בחיפה. כשהיתה בת 13 עברה עם משפחתה לירושלים, שם התחנכה, כמו רבות מבנות גילה, בסמינר בית יעקב.
"המשפחה שלי ואני, כמו כל החברה החרדית, הלכנו והסתגרנו", היא מספרת. "בבית היתה לי דוגמה שהערצתי: סבא שלי היה דיין וסבתא היתה עקרת בית. כשסבא יצא לפנסיה הוא נהג לשבת וללמוד, וסבתא נתנה לו את כל השקט הדרוש לכך. כילדה הייתי באה לעשות להם ספונג'ה פעם בשבוע, וכשהייתי נכנסת עם המגב לחדר שבו סבא שלי למד, הוא היה מבקש ממני בחיוך: 'תזייפי'. הוא רצה שאצא מהחדר מהר ולא אפריע לו ללמוד".
רוזנבלום אהבה את מה שראתה בבית, היתה מחוברת למסרים שקיבלה בבית יעקב, וחלמה להתחתן עם בן תורה ולאפשר לו ללמוד. בדיוק כמו סבתא שלה.
"התחתנתי בגיל 18.5 עם בחור ישיבה. אני עבדתי לפרנסתנו כמורה, ואחרי שנולדו שתי הבנות הראשונות הבנו שגם הוא צריך לצאת לעבוד. היה לנו קשה מבחינה כלכלית, וסבתא שלי, זאת שהיתה מודל לחיקוי עבורי, זאת שהחזיקה את בית סבא שלי, אמרה לי: 'בעלך צריך לצאת לעבוד'".
בעלה של רוזנבלום ויתר על מעמד "תורתו אומנותו", ויצא לשוק העבודה בלי שלמד לימודי ליבה בביה"ס וללא תעודת בגרות. התואר היחיד שהיה יכול לרכוש היה תואר בתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, ואחריו למד לתואר נוסף במשפטים במכללת אונו.
רוזנבלום לא נחה על זרי הדפנה, ובד בבד עם עבודתה כמורה ועם גידול הבנות יצאה גם היא ללימודים. כמי שגדלה בצילו של סבא דיין, הצטרפה למחזור החמישי של התוכנית להכשרת טוענות רבניות. משם המשיכה ללימודי משפטים והיתה מחלוצות הטוענות בבתי הדין הרבניים.
ורדית רוזנבלום (במרכז), ובנותיה אבישג שחר (מימין) והודיה הומינר // צילומים: מרים צחי
הצורך בטוענות הוכר מהר מאוד: עד שהמחזור הראשון של הטוענות הרבניות נכנס לשוק העבודה, בתחילת שנות ה־90, היו הנשים בבתי הדין מיוצגות על ידי גברים טוענים. כיום גדל מספרן של הנשים הטוענות (כמעט כל הנשים המגיעות לבית דין רבני מיוצגות על ידי נשים; ה"ט), והן זוכות ליחס הגון מצד הדיינים.
"תמיד אהבתי ללמוד", ממשיכה רוזנבלום. "במסלול הלימודים שלי הבנתי לראשונה שיחד עם השכלה כללית צריך ללמוד גם לימודי קודש, וההבנה הזו התחזקה כשראיתי מה עוברות הבנות שלי.
"הילדים שלנו נולדים לחרדיות סגורה יותר, זו שהדור הקודם בחר בה. הדבר הטבעי הוא שהם יעברו תהליך הפוך מזה שאנו עברנו, שירצו להציץ לעולם. לכן חייבים להרחיב את המטען התורני שהם מקבלים, כך שיספק איזון לרוחב ההשכלה שהם יוצאים לרכוש במכללות ובאוניברסיטאות.
"נוסף על כך, החברה החרדית עוברת תהליכים של שילוב בחברה הכללית - בלימודים, בצבא, בעבודה. הלימוד של הנשים יכול לסייע לתהליכים האלה לקרות בלי לוותר על הערכים מהבית".
• • •
אנחנו נפגשות במטבח ביתה של בתה השנייה של רוזנבלום, הודיה הומינר (27). בהמשך מצטרפת אלינו הבת הבכורה, שהתחתנה רק לפני כמה חודשים, אבישג שחר (28). אבישג והודיה למדו בסמינר בית יעקב כמו כולן, אבל לא המשיכו למסלול ההוראה המצופה מהן. הודיה היא עורכת דין שעובדת בשירות המדינה, וגם אבישג עשתה את התואר הראשון שלה, איך לא, במשפטים. לתואר שני בחרה במינהל עסקים וכיום היא עובדת בבנק חרדי בביתר עילית.
שלוש נשים יפות ורהוטות, לבושות בצניעות ובטוב טעם, ומנהלות שיחה קולחת המתובלת בטבעיות במושגים מעולם האקדמיה והקודש ויוצרות ממנו תבשיל חדש.
במטבח הזה, בשיחות הנשים שלהן, הבינו השלוש את הצורך בלימודי קודש לנשים והחלו להניע את רעיון המדרשה. עבודת צוות נשית־משפחתית.
"כהורים, ידענו שהדרך ארוכה וקשה והעדפנו שהבנות יתחילו מוקדם את לימודי המקצוע שלהן", מספרת רוזנבלום. "כשבנות רוצות להתחתן עם בחור ישיבה, אין טעם שיישארו בסמינר. צריך לצאת לאקדמיה, שם האפשרויות שלהן לפרנסה מתרחבות. מניסיוני, ידעתי כמה חשוב שייצאו לעולם עם מקצוע אקדמי.
"המשמעות לבת צעירה שעוזבת את הסמינר הבטוח אינה פשוטה. צריך לומר בכנות, הלימודים בסמינר, גם התורניים, הם ברמה גבוהה ומעניקים מסגרת וזהות קריטיות ביותר. אבל ברגע שיצאת - יצאת. עכשיו את מתנהלת בעולם בלי מסגרת לימודית תורנית. כל אישה שיוצאת לעולם עוברת תהליך של בחירה מחדש. היא מתבוננת מבחוץ על החברה שממנה היא באה. ניסינו למצוא פתרון שבו הן יקבלו חיזוק תורני: לימוד שמעמיק מתוך ליבון, ודרכו הדברים מוארים בזרקור אחר".
מה היתה החוויה שלכן בחוץ?
"כשהייתי סטודנטית למשפטים פגשתי בבית המשפט העליון אנשים חילונים, רציניים, אינטליגנטיים. לא מה שחינכו אותי לחשוב על חילונים", מבהירה הודיה. "הם היו אנשים ערכיים, אבל גיליתי שדברים שבעיניי היו ממש קדושים - בעיניהם היו שליליים. מי שהיה נערץ בעיניי - תלמיד חכם, שרק יושב ולומד וכמובן לא הולך לצבא - בעיניהם נחשב פרזיט או משתמט.
"אני, למשל, חונכתי שאם אדם מבקש צדקה ונותן לי דף להניח עליו את המטבע כדי שלא יהיה מגע בינינו, הוא צדיק. לא אביט בפניו. אם חרדי נותן שירות ולא מביט בפנים של האישה שמולו - הוא צדיק. בעיניהם הוא נבער. ההבדלים האלה עימתו אותי עם ההבנה שלא כולנו גדלנו עם אותם ערכים. זה היה שוק, כי מי שחשב כל כך אחרת ממני היו אנשים שהערכתי אותם.
"גם אם ידעתי שאומרים עלינו דברים כאלה, כשאמרו לי את זה באופן אישי זה נשמע אחרת. גדלנו בביתר עילית, בשבילי זו עיר של תורה וחסדים, המקום הכי טוב לגדול בו. במקום העבודה שלי גיליתי שביתר עילית נחשבת מקום עם מעמד סוציו־אקונומי בדירוג 1, אנחנו והבדואים. באמת? גדלתי כאליטה, ופתאום בעיני אחרים הייתי טעונת טיפוח, מסכנה, פריפריה חברתית. גם אם לא אומרים לך את זה ישירות, זה עובר בסאב־טקסט".
ההתמודדות עם העולם המעורב הולידה אצל הבנות לבית רוזנבלום את הצורך להעמיק את הידע היהודי שלהן. הן רצו להיות מוכנות עם תשובות עמוקות, אינטליגנטיות, שנבנות מתוך ידע וחשיבה. אבל זו רק אחת הסיבות.
"אבישג היא שסללה את הדרך", אומרת הודיה. "אחרי התיכון היא הלכה לסמינר אמריקני של בנות שמגיעות לארץ ללמוד לימודי יהדות בלבד, תנ"ך ברמה גבוהה יחסית, והתלהבה. שתינו תהינו למה צריך מוסד אמריקני בשביל זה, וחשבנו שצריך להקים דבר כזה גם אצלנו".
ממנהלת בית ספר ועד תלמידות תיכון. תלמידות במדרשת "אותות"
"למדנו שם 2-3 בנות בגיל 18, והרוב היו בנות 25 ונמצאו בשלבים שונים של לימודים אקדמיים", ממשיכה אבישג. "היתה חסרה מסגרת שהיא לא רק דתית אלא חרדית, לנשים שמגיעות מאותו הרקע".
למה חסרים לכן לימודי הקודש?
"בלימודים הצטיינתי במשפטים ובאנגלית, אבל בלימודי קודש נתקעתי בחומר שלמדתי בכיתה י"ב", מציינת אבישג סיבה נוספת, "זה היה חסר לי, להמשך ביסוס הזהות שלי".
"את לומדת ומתפתחת בהרבה תחומים, ורק בתחום היהדות, שהוא החשוב ביותר והבסיסי ביותר בזהות שלך, את לא מתפתחת", מוסיפה הודיה. "זה יוצר קושי. אין חשיבה מחודשת, אין אותו עומק".
אבישג מחדדת: "לפחות אותו עומק, אם לא יותר".
הודיה: "אנחנו רוצות שהעולם הדתי שלנו יהיה עמוק יותר מאשר לימודי המשפטים. ללמוד את כל המקורות היהודיים".
• • •
הצורך הפרטי שלהן התברר כצורך רחב של רבות מבנות דורן. חלקן למדו לימודי קודש בבית, עם האבות שלהן, אולם הן מעטות, ומעטים גם חוגי הבית שהוקמו לצורך העניין.
"אותות" הוא הפעם הראשונה שבה קם מוסד בכוונה להעביר לימודי קודש מסודרים לנשים, ומתוך מחשבה להתפתח בעתיד לאפיקים נוספים.
כיצד הגעתן לתלמידות?
"הנשים מגיעות מפה לאוזן", אומרת ורדית. "מוצאות את הדרך אלינו. המשותף לכולן הוא הצימאון להגיע בכוחות עצמן לארון הספרים היהודי, וזה חלום שהיה מכובה אצלן הרבה שנים".
"חשבנו איך לגרום לנשים להגיע אלינו, איך הן יעזבו בית וילדים", מוסיפה אבישג. "חשבנו על כל מיני מודלים, אולי לתת להן מלגה, משהו שישקיט להן את נקיפות המצפון על כך שהן יוצאות מהבית. היינו בטוחות שבלי מלגה זה לא יקרה. בסוף, לא רק שלא היה לנו כסף למלגות, אלא שאפילו נאלצנו לגבות כסף, וזה לא הבריח אף אחת. דווקא יצר תחושת מחויבות".
"כיום לומדות במדרשה 15 נשים, ממנהלת בית ספר ועד תלמידות תיכון בנות 17, נשואות ורווקות, כולן חרדיות", ממשיכה הודיה, וורדית מדגישה: "הן לומדות כבר תשעה חודשים, מתמידות".
מה לומדים?
הודיה: "החלק הראשון הוא גמרא, חלקו לימוד בחברותא. כיום אנחנו עושות חזרה שבה כל אחת מלמדת יחידת לימוד בגמרא, ולומדים גם מחשבת ישראל. בסמסטר הראשון לומדים 'עמידה בפני השם' - בחינת תפיסות של הוגים שונים דרך המקורות הכתובים ודרך ציר היסטורי־כרונולוגי. בסמסטר השני לומדים על יהדות המזרח, חסידות והלכה ברמה גבוהה יותר. בנינו את מסגרת הלימוד עם התלמידות".
מה בנוגע לנוהג האוסר על נשים ללמוד גמרא?
"כשלמדתי כנערה בסמינר בירושלים, היתה לי מורה שהתפלפלה על כל מילה ושזרה סוגיות מהגמרא", אומרת ורדית. "הבנות שאלו אותה אם מותר ללמוד כך, כי הרי כתוב 'כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות', והיא אמרה: 'אתן לומדות כל כך הרבה תפלויות, התפלות הזאת לא תזיק לכן'".
לאילו הישגים אתן מצפות?
"אנחנו לא רוצות לצאת בהצהרות בומבסטיות, אנחנו רק בתחילת הדרך", אומרת הודיה. "ההישגים ראשוניים: מישהי שלחה פרשת השבוע שהיא כתבה בעצמה ופרסמה בפייסבוק שלנו. נשים מקבלות הזדמנות ללמד נשים אחרות. אנחנו לומדות גמרא, מדרש, רש"י. יש ניצנים של הבנה, יש לנו משהו שאפשר להחזיק, אבל ההישג עוד הרבה לפנינו. אנחנו עוד לא בדרך של שגרה".
• • •
אחת התלמידות ב"אותות" היא רחל (40, שם בדוי), גרושה, אם לחמישה בנים צעירים שעובדת כמתרגלת באוניברסיטה במרכז הארץ. היא בוגרת שני תארים במדעי הרוח. את התואר הראשון עשתה במסלול נפרד לנשים, ואת השני בפקולטה מעורבת. עכשיו היא בדרך לדוקטורט.
"אני הייתי בעניין של לימוד גמרא כבר שנים, ולמדתי עם חברה שהעבירה שיעור שבועי", היא מספרת. "כשנפתחה מדרשת 'אותות', היה מתבקש שאלמד שם. זה אחרת כשלומדים עם נשים חרדיות".
מה זה נותן לך?
"שני דברים: סיפוק אינטלקטואלי וחיזוק של הקשר לדת. למדתי בסמינר בית יעקב ליטאי, במסלול הרגיל. מילדות היו לי נטיות לימודיות גבוהות. הייתי צריכה עוד ועוד. לימודי הגמרא נותנים סיפוק בלתי רגיל, סוג אחר של מחשבה, הם מאתגרים. למדתי תכנות מחשבים, למשל, וזה הרבה מעבר. לומדים סוגיה שמנסים לפתח, הגמרא מביאה הרבה זוויות על אותו נושא, כל חלקיק של מידע צריך לחלק לקטגוריות - זה מאתגר".
בעקבות לימודי הגמרא חושבת רחל לשנות את נושא הדוקטורט שלה ממדעי הרוח ליהדות: "אני חזקה מאוד מבחינה דתית, מחוברת מאוד לדת ולספרים. כיוון שאני אדם מאוד שכלי, אני פחות מתחברת לטקסטים על אמונה. קל לי להאמין או לשמור שבת כשאני לומדת לעומק ומבינה את הרציונל ולא רק את המסר הרגשי. זה מחדד את המחשבה".
כשניסתה למצוא חברותא ללימוד, הפיצה רחל בקשה בקבוצת ווטסאפ של נשים חרדיות. היא רצתה אז להיות מסוגלת לעזור לבנים שלה בשיעורי הבית. "התשובות שקיבלתי היו ברורות: נשים אמרו, 'אנחנו לא נוגעות בזה', כי לימוד גמרא נתפס כגברי. המסר שלא נאמר אבל הועבר היה שהמוח של האישה פחות מפותח, בעל יכולות לימוד נמוכות.
"אחרות לא הבינו. אמרו לי, 'תיקחי אברך שילמד אותם, יש ארגון שמממן את זה'. הן מייד רצו להפוך אותי לנזקקת. הבנתי שהן רחוקות כל כך מללמוד, שהן אפילו לא מבינות את השאלה. אותי זה הדהים וחרפן. הן אימהות מסורות, אבל התפקיד של האמא בחינוך מסתיים בכיתה ג', כשהילד מתחיל ללמוד גמרא.
"הגרוש שלי משקיע הרבה בחינוך הילדים, פוגש אותם פעמיים שבוע ולומד איתם, אני יכולה להיות רגועה שהחינוך התורני שלהם מצוין. אבל אני רוצה להבין בעצמי את המושגים שהבנים שלי לומדים ולהיות שותפה לחינוך שלהם.
"אנחנו רוצות שהעולם הדתי שלנו יהיה עמוק יותר מאשר לימודי המשפטים". הודיה ואבישג
"חלק מאותן נשים בקבוצה חזרו אלי אחרי שבוע. פתאום הן הבינו, אמרו 'למה לא, גם אנחנו יכולות'. אחרי כמה חודשים מישהי התקשרה אלי וסיפרה שהיתה לה שאלה הלכתית כשבעלה לא היה בבית. היא פתחה ספר הלכה ומצאה את הפתרון. הסתדרה בעצמה. התרגשתי איתה.
"ברור שלא כל הנשים אוהבות ללמוד, בדיוק כמו שלא כל הגברים אוהבים ללמוד. אלה שיש להן את הרצון והיכולות - צריך שיתאפשר להן".
היא מודה שכאישה גרושה, הלימוד הפך אותה לנזקקת פחות לגברים. זה אמנם לא המניע שלה ללימודים, אבל כשיש לה שאלה, היא יודעת איזה ספר לפתוח וכיצד לקבל את התשובה.
"הקמתי ארגון שכונתי לנשים גרושות, שנותן תמיכה קהילתית וחברתית, בעיקר לאימהות וגם לילדים. אנחנו עובדות עם 60 משפחות - שזה לא מעט עבור שכונה חרדית - ומעניקות תמיכה מורלית. אנחנו נפגשות פעם בחודש, בחגים, בחופש הגדול. נותנות לנשים להרגיש שהן לא לבד.
"בקבוצה הזו של הנשים הגרושות, אני רואה הרבה תלות בגברים. לא רק שהן נרתעות מללמוד לבד, הן לעיתים קרובות נספחות גם בהיבטים אחרים של החיים. זה לא נראה לי נכון. אישה צריכה שתהיה לה נגישות לארון הספרים, שלא תהיה לה רתיעה מלהגיע לשם. בציבור החרדי מרכז הכוח הוא תורה, וחלק מהנשים אוהבות לא להיות שם. זה נוח להן, העול הדתי לא עליהן. אני לא אוהבת את זה".
רחל מצטטת הלכות מהמקורות: "הרמב"ם, בהלכה הראשונה, אומר שנשים ועבדים פטורים מלימוד תורה. מעבר להשוואה הלא נעימה, אין איסור על נשים ללמוד, רק פטור. הסוגיה המדוברת בגמרא מציגה שלוש דעות. מקובל לאמץ את האיסור, אבל יש גם גישה המתירה לנשים ללמוד. אצלי הלימוד נעשה מתוך צורך עמוק".
• • •
צעירת התלמידות ב"אותות", יעל מלאך (18), לומדת בכיתה י"ב באחד התיכונים החרדיים בירושלים שכן מכינים לבגרות. במסגרת בית הספר היא לומדת לבגרות מלאה בשלוש מגמות: אלקטרוניקה, כימיה ותנ"ך, נוסף על חמש יחידות במתמטיקה וארבע באנגלית. היא מתלבטת אם להמשיך לתואר בהנדסת תוכנה או בפיזיקה, והכל בתמיכת ההורים.
עם כל עומס הלימודים בבית הספר, למה את זקוקה גם ללימודים אחר הצהריים?
"כששמעתי שבית המדרש נפתח, הייתי חייבת להגיע לשם. אחרי כל שיעור אני מרגישה שאני אדם יהודי יותר. זה מחבר אותי. עושה לי ממש טוב. הדברים שאני לומדת בבית הספר לא מספיק מעניינים אותי. לא כי אני כזאת חכמה, אלא כי אני לא מרגישה שזה שווה את כל ההשקעה".
ומה עם חברות?
"הלימודים בבית הספר תופסים את רוב הזמן שלי, ואחר הצהריים אני רוצה לעשות דברים חשובים יותר. גמרא חשובה יותר מחברות. נשאר לי זמן לחברות, אבל לא המון.
"חלק מהחברות שלי חושבות שזה מטורף. רובן צוחקות עלי, זה נשמע להן בזבוז זמן. הן אומרות לי, 'אם את לא חייבת, אז למה?' יש כמה חברות שדווקא די תומכות, אבל לא מצליחות להגיע בעצמן בגלל קוצר זמן. יש לי גם חברה שיושבת פעמיים בשבוע ולומדת דף גמרא לבד עם עצמה.
"אני מרגישה שזה התחביב שלי. כשאנשים אוהבים משהו, הם אוהבים ללמוד עליו יותר. כמו מוזיקה, למשל. או כמו שמי שאוהב לבשל יראה 'מאסטר שף'. אני חושבת שתורה היא משהו מעבר, ורציתי לדעת על זה יותר. במדרשה אני אומרת לעצמי בסוף כל שיעור, 'וואלה, הצלחתי להבין סוגיה בגמרא'. אני גאה בעצמי. משהו נוגע בי".
מה הקושי העיקרי שלך בלימוד?
"אני לא מצליחה להבין את העולם של פעם. באופן אישי, בחיים, אף פעם לא נתקלתי באפליית נשים, אבל בתורה כן נתקלתי בזה. זה מפריע, ואני מנסה להסתכל על זה בעיניים שלי, לבדוק איך אפשר להבין את זה היום. אני מנסה להפוך את זה למשהו הגיוני".
ואיך מקבלות המורות בבית הספר את לימוד הגמרא?
"המורות יודעות שאין איסור ללמוד גמרא, אלא שיש מי שחושבים שעדיף שלא. יש המון ויכוחים בכיתה על כך שהבנות לא יכולות ללמוד גמרא מבחינת היכולת השכלית. אני משתדלת לא לקחת חלק בזה. אני אומרת להן שאם אני הצלחתי, אז אי אפשר להגיד שהן לא יכולות. אומרת - ויושבת בשקט ונותנת להן להתווכח".
איך את רואה את העתיד שלך?
"בבית הספר יש שיעורים שנקראים 'בית, חינוך ומשפחה'. מדברים איתנו על המשפחה שנקים. אני לא יודעת אם זה מה שאני רוצה, לפרנס את בעלי או לנקות את הבית", היא צוחקת. "יש בנות שמתנגדות, הן חושבות שזה לא פייר, שזה שוביניסטי, ויש על זה הרבה ויכוחים. אני לא מבינה למה צריך להתווכח על דעה של מישהו".
את חושבת שאת צריכה לפרנס?
"שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אם בעלי יהיה טוב בללמוד ואני בלעבוד, אין לי בעיה. הייתי רוצה שהוא יעבוד חצי יום וילמד חצי יום, ושאני אעבוד חצי יום ובחצי השני אהיה עם הילדים".
את יוצאת לשידוכים?
"אני קטנה וההורים שלי לא מרשים. יש בכיתה שלי בחורה שהתארסה בגיל 18, כי היא רצתה. הרוב יוצאות לשידוכים סביב סיום התואר".
מה תעשי כשתסיימי את בית הספר?
"רציתי לעשות שנה של חסד (מקביל לשירות לאומי; הט"א). אם זה לא ילך, אלך ללמוד תואר במכון טל (מוסד אקדמי לנשים המעניק תואר ראשון ותואר שני במגוון תחומים; ה"ט), או אולי בשלוחה של האוניברסיטה העברית או בטכניון. שיהיה מקום נפרד שמיועד לחרדים".
• • •
בסיפורו "ינטל בחור ישיבה", כתב הסופר יצחק בשביס זינגר על הקונפליקט שעוברת בחורה צעירה שרוצה ללמוד לימודי קודש ברמה גבוהה. בסיפור - שעובד לשלל מחזות ולסרט מצליח בכיכובה של ברברה סטרייסנד - ינטל לומדת עם אביה, ולאחר מותו נאלצת להתחפש לבחור כדי שתוכל ללמוד בישיבה כאחד הבחורים. כשנשאל על כך, טען בשביס זינגר שלא מדובר בסיפור על מהפכה נשית, אלא על מקרה פרטי. סיפור שיש לספר על בחורה אחת שרצתה לדעת.
בישראל של שנות האלפיים נראה שיש יותר מינטל אחת. כולן נשים שאוהבות את הדת ואת הקהילה שלהן, ובמקביל רוצות ללמוד עוד, ולא יודעות שובע.
הפתרון שמעניקה "אותות" לצימאון של הנשים לידע ילך ויתפוס תאוצה. "הנטייה היא להגיד: 'נשים, אל תצאו החוצה'", מדגישה ורדית. "אנחנו מכוונות את הנשים, שממילא יוצאות החוצה, להיות מגדלור לכל החברה.
"החלום הוא מרכז לתורה, קמפוס עם תוכניות שונות לאוכלוסיות שונות. אני מאמינה שהלימוד התורני מהסוג הזה ייכנס גם לסמינרים ויהיה ברירת מחדל.
"הרבה נשים מתעניינות בתוכנית שלנו, ועוד משתתפות מעוניינות בלימודי המשך. אבל החלומות האלה, ועוד הרבה אחרים, תלויים בשאלה אם נצליח להבטיח את פתיחת השנה הבאה מבחינה כלכלית. לכן היה לי חשוב שיידעו על המדרשה, שייחשפו אליה ויירשמו".
ומתי תהיה מורה אישה לגמרא?
"הלוואי שתהיה. גמרא זו שפה. ים שאין בו סוף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו