חיי העברים

אחד הדברים הראשונים הניכרים בז'קלין כהנוב הוא יופייה העז. היא היתה ידועה בחוגים מסוימים, אבל לרוב נשכחה. במהלך העבודה על הסרט גילינו אלבומים משפחתיים ואפשר היה להיווכח ביופייה ובאלגנטיות שלה: יהודייה ממוצא מצרי, שגדלה בבית עשיר עם משרתים ואומנות, לומדת בארה"ב בימי מלחמת העולם השנייה ומנהלת רומן עם אחד המבריקים של האקדמיה המערבית - קלוד לוי שטראוס.

כהנוב מנסה להיות סופרת, עולה לישראל וכותבת מסות; זו כתיבה חצי עיתונאית חצי ספרותית - על דברים שהיא רואה ושאחרים לא רואים בשנים הללו - מתח עדתי, דחיית מזרחים ותרבות ערבית. היא גם כותבת על מעלות שחרור הנשים בחברות מסורתיות. ב־1979 היא מתה מסרטן. ונשכחת. 

בשנת 2013 מחליט בנק ישראל להנפיק שטרות חדשים עם דיוקנאות של סופרים ומשוררים, ובהם לאה גולדברג ורחל. והנה שערורייה - הכיצד לא נמצאו דמויות של סופרים ומשוררים ממוצא מזרחי? אחד השמות שעלה היה זה של ז'קלין כהנוב. הסרט החדש "לבנטינית", שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב ב־29 במאי בהקרנת חוצות בכיכר העירייה הישנה בתל אביב, מספר את סיפורה של כהנוב, דמות מופת פמיניסטית מזרחית, שהיתה צריכה להיות על השטר. 

איך הכל התחיל? 

לפני עשר שנים חתמתי חוזה ראשון על הסרט הראשון של "העברים". הרעיון היה ליצור סדרה של 15 סרטים - ביוגרפיות על גדולי התרבות העברית. כסטודנט לשעבר לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, התרשמתי והתרגשתי מסיפורי החיים של הכותבים והכותבות שליוו את ילדותי ואת צמיחתי - יונה וולך, לאה גולדברג, ביאליק. 

חשבתי שיש פה פוטנציאל סיפורי מרתק, אולי פוטנציאל קולנועי. ושהוא יכול להיות מרגש כאשר סיפור החיים ילווה בקטעים מתוך היצירות. כולנו גדלנו ומכירים את "סליחות", "תן לי שקט בקופסה", "נד־נד". לכולנו השירים הללו פורטים על מגירות ישנות בארון הזיכרונות שבמוח. ולמשמע השיר - יש זיק של רגש, של זיכרון מתוק. 

אחת השאלות הראשונות שהטרידו אותי היתה - מי יהיו הדמויות בסדרה? זוהי יומרה לקבוע מיהן הדמויות המשמעותיות בעולם הכתיבה העברי. חשוב שיהיו בה הדמויות החשובות ביותר, אבל לא ייתכן שלא תהיינה מספיק נשים, כלומר ייצוג נשי, ייצוג מזרחי וייצוגים נוספים. 

דמות מופת. ז'קלין כהנוב // צילום: By permission of Ms Laura d’Amade. ©

שאלת הייצוג ממשיכה להטריד אותי גם אחרי כמעט 700 הקרנות ברחבי הארץ ובעולם, עשרות הקרנות בחמישה ערוצים בישראל, מאות אלפי צפיות ביו־טיוב ו־13 פרסים. השאלה הזו חותרת ומחפשת את הקאנון המשותף לחברה הישראלית, ומתעכבת על המורשת שלנו. מהיכן הגענו? ממה מורכב הפסיפס הישראלי? 

לשמוע את ביאליק

הסרט הראשון של "העברים" עסק בלאה גולדברג. רציתי שבסרט תהיה קריינית שתספר בקולה, דרך מכתבים ויומנים, את לאה גולדברג - על לאה גולדברג. פניתי לשחקנית ידועה בעלת מבטא רוסי כבד, מאופיין ומרתק. הרי גולדברג נולדה בקובנה, ודיברה אף היא במבטא משמעותי. 

עשינו טסט - אבל זה לא עבד. זה לא נשמע נכון. בדקתי שחקנית אחרת. גם היא לא התאימה. ביקשתי משחקנית עם מבטא הונגרי - לא תפס. 

באחד הערבים הגעתי לביתה של מיכל בת אדם. שמעתי אותה מקריאה את השיר "האמנם עוד יבואו ימים" של גולדברג. ההקראה של בת אדם היתה יפהפייה. לפני שנפרדתי ממנה, היא שאלה מי מקריינת את גולדברג בסרט. אמרתי שאני לא יודע. אני אעשה את זה, אמרה לפתע. תמהתי - מה לחיתוך הדיבור הישראלי, המאופיין כל כך, של בת אדם - ללאה גולדברג? 

לאחר שניסינו את ההקלטות באולפן, זה התלבש באופן מושלם. חשבתי לעצמי עד כמה זה סמלי - לאה גולדברג, המשוררת בעלת המבטא הזר, הפכה להיות צברית בדמיון ובתפיסה שלנו. וכך היא מתחברת כה טוב לישראליות של בת אדם. 

בתחקיר לסרט השלישי של "העברים" - "מלך היהודים" על ביאליק - הבחנתי בהערת שוליים באחד המאמרים כי בשנת 1917, התבקש ביאליק לתרגם את "הדיבוק" הקאנוני מיידיש ומרוסית - לעברית. 

ביאליק אכן תרגם את המחזה, שהפך להיות הטקסט של ההצגה הקלאסית של הבימה. אבל מתברר שביאליק גם הקריא את הטקסט, ואפילו נשמרה הקלטה קולית שלו. זו היתה תגלית ענקית - ביאליק בקולו! הרי קול מלמד כל כך הרבה על אדם. 

יצרתי קשר עם הספרייה בקייב. לא ענו. יצרתי קשר שוב. דיברתי עם ספרניות ופקידים, ובסופו של דבר התברר האסון - בראשית ימי ההקלטות נהגו להקליט על סליל שעווה, פונוגרף. איכשהו, הסליל נחשף לשמש... ונמס. 

30 אלף מאמרים ב־50 דקות

אחד האתגרים הגדולים של "העברים" היה לספר סיפור של חיים שלמים ושל גוף יצירה משמעותי שכולל בין 500 עמודים ל־30 אלף מאמרים - בזמן קצוב של טלוויזיה, כלומר 55-50 דקות. 

לשם כך, דרושה זווית סיפורית. הזווית הזו צריכה להיות תולדה של חשיבה ותחקיר מדויק. למצוא את המבנה הסיפורי היעיל, המרגש והמרשים ביותר. אחד המקרים המעניינים המורכבים היה בעבודה על הסרט שעוסק ביוסף חיים ברנר. 

הסופר והמבקר הנוקב כתב על חולשות הציונות ועל הנשמה שלו, שבה היתה כלואה מיניות מעורפלת. ברנר סבל מדיכאון, היה בעל מעלות רוחניות ונרצח בגיל 40 באחת הפרעות הראשונות והמעצבות של הסכסוך היהודי־ערבי, בשנת 1921 בגבול תל אביב־יפו. 

כתלמיד לספרות עברית, היה לי מזל לגלות במקרה, במהלך שיטוט בארכיון לבון, את דו"ח החקירה של רצח ברנר. מתברר כי לאחר הרצח (ברנר נרצח עם עוד חמישה אחרים) בבית האדום ליד יפו, התחוללה סערה ציבורית, והמשטרה הבריטית הטילה על החוקר המיוחד בכור שטרית לכתוב דו"ח חקירה. 

הדו"ח נכתב באנגלית בסיסית על סטנסילים סגולים - והיה בעצם סיפור רשומון של עדים שונים משלבים שונים בפרשיית הרצח. קריאת הטקסט היתה כה אותנטית ומרתקת, כך שיכולתי להשתמש בו כמבנה סיפורי לסרט כולו. 

אתגר אחר היה בסרט על שלום שבזי. לקראת ציון 400 השנים למותו, שיחול השנה, הבמאית ישראלה שעאר מעודד יצא במסע לחיפוש הסיפור של שבזי. למרבה הצער, התברר שידועות לנו רק ארבע עובדות עליו, וכל השאר שייך לערפילי המעשיות, המיתוסים וסיפורי העם. תארו לעצמכם הכנת סרט תיעודי, המתבסס על ארבע עובדות... 

כהכנה לסרט התנהל חיפוש ארכיון מקיף - שאחד השיאים שלו היה בראש העין. מתברר ששבזי לא נלמד בחוגים לספרות, ורבים מכתבי היד שלו לא שמורים במוסדות מסודרים, אלא בידיו המסורות של בחור צעיר, שבמרתף ביתו בראש העין מחזיק אוסף ענקי של כתבי יד מקוריים של שבזי. אותו צעיר רוכש אותם מכל העולם, ומאכסן אותם אצלו. 

זו יוזמה נפלאה, חשבתי לעצמי לאחר שנחשפנו לחומר, אבל אוצר לאומי צריך להיות במוסד לאומי. מי ירים את הכפפה? 

בחיפוש אחר סינדרלה 

מעניין לראות מי נזכר ומי נשכח. מי זוכה לאהבה וממי היא נמנעת. הידעתם שהמתחרה המרכזי של ש"י עגנון במרוץ לנובל היה זלמן שניאור? מי זוכר אותו כיום? 

לאה גולדברג היא דוגמה להתחדשות מתמדת של אהבה ישראלית - היא נאהבת בכל דור מחדש מסיבות שונות. יונה וולך עדיין נתפסת כאגדה, כוכבת רוק מדהימה שאי אפשר שלא להימשך אליה. 

לפני שלוש שנים התחלנו לעבוד על הסרטים על אברהם סוצקבר ועל ז'קלין כהנוב. למרבה הצער, שני הסרטים לא זכו לתמיכה של גורמי שידור. האם זה גם בגלל שהסרטים עוסקים בגדול משוררי היידיש, איש בעל שיעור קומה בתרבות העולמית שהיה מוכר רק למעטים בארץ, ולחלופין בסרט על כותבת דגולה של ישראל השנייה?

לאחר תחילת העבודה על הסרטים הללו, ולאחר שהתברר שלא תהיה תמיכה של גורם טלוויזיה, עלתה השאלה האם לעצור את ההפקה ולבטלה. החלטתי להמשיך, ולפנות לגיוס המונים באינטרנט. הקמפיין הראשון - של כהנוב, נחל הצלחה נאה. הקמפיין של "דבש שחור", על סוצקבר, היה שאפתני יותר; במהלכו גייסנו 153 אלף שקלים מ־600 תומכים (אני לא המפיק היחיד של הסרט, יש לי עוד 600 שותפים). הסכום נוסף לתמיכה של קרנות, שבזכותן "העברים" קיימים - המיזם המשותף של קרן אבי חי וגשר, ושירות הסרטים הישראלי של משרד התרבות, יחד עם קרנות הקולנוע - החדשה, מקור ורבינוביץ'. 

פרויקט "דבש שחור" עלה על כל הציפיות: הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים באוגוסט, קטף פרס יוקרתי ויצא למסע הקרנות עולמי, שחצה כבר 150 הקרנות. זהו סיפור הצלחה יוצא דופן של סרט תרבות על משורר יידיש ששרד את השואה. אני שמח שלסוצקבר יש מקום ליד ביאליק, ושלז'קלין כהנוב יש מקום ליד לאה גולדברג. 

פרויקט "העברים" מספר סיפורים, משמר תרבות, מנציח גיבורי מורשת ומאחה פערים. "העברים" הוא זכות שנפלה בחלקי. אני מזמין את כולם להשתתף בזכות הזו, לצפות בה וליהנות ממנה.

* ב־29 במאי תיערך בכיכר העיר הישנה של תל אביב הבכורה של "לבנטינית, ז'קלין כהנוב", הסרט ה־14 במיזם "העברים"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו