"יום כזה מתרחש רק פעם אחת בתולדות אומה". כך פתח ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, את נאומו ב־4 במאי 1949, היום שבו חגגה מדינת ישראל שנה ראשונה לעצמאותה.
שנה קודם לכן, ב־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), חגגו ההמונים את הקמת המדינה, בצל החשש הגדול מפלישה צפויה של צבאות ערב. ואילו כעת חלפה שנה שאופיינה בגידול ובצמיחה, מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחון ישראלי, המוני מגויסים שבו לביתם ואוניות הביאו לישראל בכל שבוע אלפי עולים חדשים. העתיד נראה מעט טוב יותר.
"היום מלאה שנה מאז הוסר עול זרים מעל ארצנו, ותקוות דורות לחידוש מדינת ישראל קמה והתגשמה", כך נכתב במנשר לציבור שהפיצה הממשלה השבוע לפני 70 שנים. "מהרי הלבנון ועד ים סוף - חוגגים אנו היום את חירותנו", בישר אחד העיתונים בעמודו הראשי, והאחרים הציגו תיאורים מרגשים על החגיגות שנערכו ברחבי הארץ, בעיר, בכפר ובקיבוצים, ודיווחו על השמחה שחיברה את כלל האזרחים ביום הגדול.
רחובות ישראל שקקו המון אדם לבושים בבגדי חג (בתל אביב בילו, על פי דיווחי המשטרה, לא פחות מרבע מיליון חוגגים), שבירכו איש את רעהו בברכת "חג שמח" ובאמירת "שהחיינו". מעגלי ריקודים צוהלים, בהשתתפות צעירים וזקנים, משכו אליהם אוכלוסיות מגוונות - מדתיים בלבוש חסידי ועד בני נוער בחולצות כחולות - כולם רוקדים יחדיו ושרים בקול בהילולה גדולה. המונים נופפו בהתלהבות בדגלי ישראל, ותרועות רמות של שופר נשמעו מכל עבר.
התהלוכה שהסתיימה במבוכה
האירוע המרכזי ביום העצמאות הראשון היה אמור להיות מצעד צה"ל בתל אביב. מאות אלפים התייצבו לאורך הרחובות שבהם תוכנן המצעד לעבור, ועל במת הכבוד ישבו שרי הממשלה, קצינים בכירים ומכובדים רבים, בהם דיפלומטים זרים.
בשעה 16:00 יצאו יחידות הצועדים לדרכן מכיכר המושבות וצעדו בסדר מופתי במורד רחוב אלנבי. אחריהן נסעה שיירה של ג'יפים, נגמ"שים, שריוניות וטנקים, שעוררו התלהבות עצומה בקרב הצופים, שגדשו עד להתפקע את המדרכות לאורך מסלול המצעד. בהגיע המצעד לכיכר הגדולה שבחזית קולנוע "מוגרבי", נפרץ מחסום השוטרים הצבאיים והמונים גלשו לעבר הכביש, חוסמים את האפשרות להמשך הצעידה במסלול לכיוון רחוב בן־יהודה.
המהומה שנוצרה היתה גדולה. ניסיונות השוטרים להשיב את הסדר על כנו נכשלו, וכעבור זמן קצר שודרה ידיעה בקול ישראל ש"המצעד בוטל בשל חסימת המסלול על ידי ההמונים". הקהל החל לעזוב במפח נפש, דבר שגרם לפינוי חלקי של מסלול הצעידה המתוכנן. כעבור שעתיים הצליחו הצועדים לחדש את המצעד, הפעם בתהלוכה מקרטעת ומבולבלת, כשלצידם פסעו אזרחים רבים ומכוניות פרטיות חדרו למסלול הצעידה.
הבושה והמבוכה מההתנהלות הכושלת היו עצומות, לצד הזעם הרב בקרב ההנהגה והציבור הכללי. לימים כונה האירוע בשם "המצעד שלא צעד", אולם כישלונו לא פגע במסורת של מצעדים מפוארים ומוצלחים שנמשכו בשנים שאחר כך - עד 1973.
ציונות עם אביזרים נלווים: כך הנציחו את ימי העצמאות בארץ
רבים מאיתנו בטוחים שהמרצ'נדייזינג - שימוש באביזרים נלווים ככלי שיווקי - הוא המצאה של הדור החדש. אבל האמת היא שלא גילינו כלום: מצעד יום העצמאות הראשון פתח מסורת של ייצור, שיווק והפצה של אינספור אביזרים, מזכרות ומוצרים, שנועדו לרומם ולפאר את היום החשוב ביותר בשנה במדינת ישראל.
כמה ימים לפני יום העצמאות הראשון הוצגה לציבור כרזת יום העצמאות, שהודבקה על לוחות המודעות ברחבי הארץ, ועליה ציטוט מהכרזת העצמאות שנשא דוד בן־גוריון שנה קודם לכן. מאחר שבאותם ימים טרם הוקמו מוסדות שטיפלו בענייני הסברה, הטיל הרמטכ"ל הראשון, רב־אלוף יעקב דורי, את המשימה של הפקת הכרזה על "מחלקת התרבות של הצבא". לאחר מכן הפיק אגף ההסברה הממשלתי כרזה חדשה בכל שנה.
החל מיום העצמאות הראשון נהגו חברות עסקיות לעצב כרזת מודעה שהוצגה מעל דפי העיתונות העברית, ובה ברכה לעם ישראל בשילוב של רוח ציונית ומענה לצורכי פרסום עצמי. נוהג זה הלך ופחת במהלך השנים, עד שנעלם לחלוטין.
ב־1949 הופצה לראשונה גם סיכה לכבוד יום העצמאות, שעיצובה השתנה משנה לשנה. את הסיכה, הזכורה לרבים מילדותם, ענדו בגאון על דש בגדם כל תלמידי בית הספר - וכן אזרחים בוגרים רבים.
קרן קיימת לישראל הוציאה ב־1949 סדרת בולים לכבוד יום העצמאות הראשון, וגם השירות הבולאי הפיק מאותה השנה ואילך בולים לימי העצמאות, שהפכו במהלך השנים לפריטי אספנות. לצידם פעלו המוני סוחרים זריזים, שייצרו מבחר עצום של פריטים ומזכרות ליום העצמאות, אך גם נוהג זה הלך והתפוגג עם השנים. נותרנו, למרבה הצער, רק עם פטישי הפלסטיק ומכלי הקצף הטורדניים.
הצעת חוק: השימוש בסמל ובדגל - לפי כללים
ימים ספורים אחרי יום העצמאות הראשון העבירה הממשלה לכנסת הצעת חוק, שבה נאמר כי השימוש בדגל מותר רק במידות ובצורה שאושרו על ידי המדינה, ללא שינויים. כמו כן קבעה ההצעה שחל איסור מוחלט לנצל את סמל המדינה לצרכים מסחריים, "ועל הכנסת", כך נמסר, "לקבוע את העונשים שיוטלו על אלה שיעברו על החוק המתוכנן".
גם הערבים לא נשארו אדישים: חגיגות ביפו
ערביי יפו הצטרפו בחלקם לחגיגות יום העצמאות הראשון, ורבים מהם עברו לחלקה היהודי של העיר והצטרפו לשמחת התושבים היהודים. "גם אנו בעצם חוגגים היום עצמאות", אמר אחד מהם לכתב העיתון "דבר". "לפני שנה נפטרנו מהאינגליז (שלטון המנדט), היהודים הרבה יותר טובים מהם". בין החוגגים נראו גם ילדים ערבים, שהגיעו כיתות־כיתות בלבוש חגיגי ובליווי מוריהם לקולנוע "יפאור", והשתתפו עם תלמידים יהודים בחגיגת עצמאות שנערכה במקום.
אלפים ביקרו בביתן הבולאות של צה"ל
רבים הגיעו לתערוכת "תבול", שנערכה בתל אביב לכבוד יום העצמאות הראשון והציגה את בולי ישראל שיצאו לאור במהלך השנה הראשונה למדינה, לצד אוספי בולים רבים ותצוגות של מדינות שונות. עיסוק בבולים ובאיסופם נחשב באותם זמנים לעיסוק פופולרי בקרב רבים, והמונים התרכזו ליד ביתן הבולאות של צה"ל, שם הציגו אנשי צבא לבושים במדים את אוספיהם המיוחדים. "שהחיינו", אמר אחד המבקרים, "שעיסוקם בבולאות - ולא בלוחמה".
מעטפה חתומה לחג
לכבוד יום העצמאות הראשון הוציא דואר ישראל מעטפה למזכרת, שהוחתמה בחותמת התאריך החגיגי: 4 במאי 1949. על המעטפה הוצג מטבע "יהודה השבויה", שהונפק בידי הרומאים בשנת 70 לספירה ובא לציין את ניצחונם על המרד הגדול של היהודים, ולצידו סמל צה"ל עם ציון שנת ייסודו - 1948. אזרחים רבים רכשו את המעטפות בהתלהבות, ומנהיגי היישוב נהגו לחתום עליהן (בדוגמה המצורפת: ראש הממשלה דוד בן־גוריון)