סא"ל ענבל מן לא ראתה מעולם את פניו של אביה. אפילו לא בתמונות. האב נפרד מאמה לפני שנים ועזב את הבית כשהיתה פעוטה בת חודשים אחדים.
בכיתה ג', כשהיתה בת 9, היא אזרה לראשונה אומץ ופתחה ספר טלפונים של בזק. בחושים תמימים של ילדה, ואולי בנחישות וביוזמה שמאפיינות אותה עד היום, החליטה להתקשר לאביה וליצור מגע עם האיש שנטש את חייה.
"אמא הרשתה לי לעשות את זה", היא מספרת, וההתרגשות ניכרת בפניה. "הלם לי הלב. ענתה לי אישה, ואני נקבתי בשמו של אבא שלי, שאלתי אם הוא נמצא. לא אמרתי מי אני. האישה אמרה לי שהוא לא נמצא, ושהגעתי למקום הלא נכון".
מן, כיום בת 37, נאלצה לוותר בכאב על הקשר עם אביה, אבל באותה נשימה החליטה לטרוף את החיים ולמצות אותם ככל האפשר. בחלוף השנים הפכה לפייטרית גדולה, כהגדרתה, ולקצינה בצה"ל, אף שהחיים המשיכו לזמן לה כאב לצד שמחות והצלחות מרשימות.
הטרגדיה הגדולה נחתה בשנת 2005, כשבן זוגה במשך שבע שנים, סרן שרון אלמקיאס ז"ל, נהרג בפעילות מבצעית בהר דב והותיר אותה כואבת, המומה ומתמודדת עם משבר אישי גדול. "עולמי חרב עלי, הייתי רגע לפני התהום", היא נזכרת.
אבל למרות האובדן הקשה, היא הצליחה לקום מהשבר, להשתקם ולהקים משפחה - ולפני חצי שנה מונתה למפקדת גדוד האיסוף הקרבי "איתם", גדוד הנשים הקרבי הראשון בצה"ל.
"לא ככה דמיינתי שחיי יתגלגלו. הילדה שחיפשה את אבא שלה, שאיבדה את החבר האהוב שלה, שלא האמינה שהיא תפקד יום אחד על גדוד של 600 חיילים.
"אבל אני כאן, בדרום, במקום מצוין בחיים שלי. עם בעל מדהים ותומך, שלושה ילדים קטנים, מפקדת על מאות לוחמות ותצפיתניות שמסכלות חדירות לישראל, מגינות על הגבולות ומהוות את מוקד הידע של הגיזרה. אני נרגשת שהצלחתי להגשים את עצמי אחרי כל המהלומות שספגתי".
• • •
הדרך לצלע ההר, עמוק במדבר, מפותלת וחולית, מלאת סלעים. במדי ב', אחרי יום ארוך בשטח, יורדת ענבל מהג'יפ הצבאי שלה. בצעדים בוטחים היא מגיחה מהעלטה ובוחנת מקרוב את המארב הלילי המוסווה היטב, שהקימו הלוחמות שלה בשטח. משם הן מתצפתות על האזור באמצעים תרמיים וטכנולוגיים מיוחדים.
חמש לוחמות, פניהן מרוחות בצבעי הסוואה, מצטופפות עם ציודן הכבד, הכולל מערכות לתצפית מדויקת למרחק רב בעומק השטח, מערכת קשר, נשקים ואפודים, שמיכות, אוכל ומים. כל אלה נדחסים לתוך עמדה מאולתרת בגודל מטר על חצי מטר, שאותה הן בנו במשך שעה וחצי בחפירה בחול ובאבנים.
מבחוץ משתלבת העמדה, שעשויה חומר מיוחד, היטב בתנאי השטח המדברי. גם ממרחק שני מטרים אי אפשר לזהות אותה.
החשיכה לא מצליחה להסתיר את פניה הקורנות של מפקדת הגדוד. "תראה איזו עמדה מדוגמת", היא לוחשת בהתרגשות, כורעת ברך ומציצה פנימה. הלוחמות בעמדה רציניות מאוד, חדורות מטרה. הן ישהו כאן שעות ארוכות (12, 24, ואפילו 48 שעות ברצף), יצטופפו זו על זו, לא ייצאו החוצה אפילו לשנייה אחת. אמצעים מתכלים מיוחדים משמשים אותן לעשיית צרכים.
סגן שחף מלכה מכפר סבא היא מפקדת המארב. "אנחנו מורעלות, זה ברור", היא לוחשת. "זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל בשביל זה התגייסתי ורציתי להיות לוחמת ומפקדת. אני בכלל לא רוצה שיהיה שקט במארב. מבחינתי, יאללה אקשן, וכמה שיותר. אנחנו דרוכות כמו קפיץ, ואם יגיע לכאן מישהו - נסתער עליו".
יצא לך להסתער? לירות?
"לא יצא לי לירות או להיות ממש בקרב, אבל כן יצא לי לכוון כוחות אל מבריחי סמים או אל מסתננים שביקשו לחצות את הגבול משטח ירדן לישראל, וזיהינו אותם כשהיינו במארב. היה מלא אקשן.
"יש לנו בצוות בנאית, שעברה קורס מיוחד של הסוואה ובניית עמדות; יש אחראית מודיעין, שתפקידה להכיר את השטח; ויש נהגת, שמביאה אותנו לשטח בג'יפ האמר. במארב אנחנו עושות תורנות: יש לוחמת שמתצפתת, יש שאחראית על הקשר, ואנחנו ישנות בתורנות.
"פיתחנו שפה ותקשורת מיוחדות למארבים. בלי מילים, עם פרצופים, בעיניים, עם ליטופים מיוחדים. אם חייבים, אנחנו ממש לוחשות, כדי שאיש מבחוץ לא יעלה עלינו. זאת שגרה מתקתקת, כל ההכשרה שלנו חיכינו למארבים האלה".
נשמע שוחק. וזה בכלל גבול של שלום, לא?
"ממש לא שקט כאן כל הזמן. אנחנו העיניים של כל הגיזרה, ויש הרבה אירועים. אנחנו רואות תוצאות בזכות הפעילות המבצעית של הגדוד. לפעמים יש שגרה שוחקת, יש רגעי משבר וימים פחות טובים. זה נורמלי. אבל אנחנו כאן מבחירה".
• • •
השעות נוקפות. כבר אמצע הלילה. השקט מוחלט, רוח מדברית קרירה מנשבת בהר. נראה שאפילו בעלי החיים שבין הסלעים והצמחייה תופסים תנומה. סגן מלכה עדיין ערה, על המשמר, ובמצב רוח קרבי.
"זה מדהים לשרת בגדוד של בנות לוחמות. האווירה אחרת, בלי בנים, ואנחנו עושות הכל בעצמנו. יש לנו דרייב ויש לנו אמביציה גדולה להצליח, לסכל. אנחנו מאוחדות מאוד".
אני שואל את ענבל אם לא מתסכל לשרת במקום פסטורלי ורגוע כל כך, ואולי בכוונה תחילה מציבים את הלוחמות שלה באזור רגוע יחסית, ולא בגבול עזה או בגבול לבנון, למשל.
סא"ל מן בשטח. "לפעמים בעלי מתלונן למה אני נשארת בגדוד בלילה, למרות שהבית נמצא במרחק של עשר דקות"
היא קופצת מייד. "מה? שָקט? לא ממש, ובטח לא פסטורלי. הגדוד שלי כאן לא רק כדי לעשות רושם. רק בשבועיים האחרונים הלוחמות והתצפיתניות שלי סיכלו שלוש פעמים הברחות סמים גדולות וניסיון הסתננות.
"במקרה אחד, הלוחמות זיהו את המבריחים מגיעים לגדר וזורקים את תיקי הסמים לסוחרי סמים, שקלטו את הסחורה מהצד הישראלי של הגבול. הן הזעיקו מייד את יחידת מג"ן של המשטרה (יחידת מודיעין גבולות נגב), והתחיל מרדף משוגע אחרי המבריחים, שטסו על טרקטורונים. הלוחמות השתתפו במרדף וסייעו לתפוס אותם. אחד המבריחים נפצע אחרי שהתהפך עם הטרקטורון שלו.
"בעבר, הלוחמות שלנו לא היו מצטרפות למרדף כזה, אלא רק מזעיקות כוחות ומסייעות באמצעות הפעלת רחפנים. אני מאוד גאה בהן על הפעולה הזאת, ובכלל.
"לפני שבועות אחדים סיכלה קצינה בגדוד, סגן קיילה סוודלו, הסתננות של חמישה אנשים לישראל. "היא היתה עם הצוות שלה במארב וזיהתה את החוליה מתקרבת לגדר. היא פעלה מייד, הקפיצה את הכוחות בשטח, והם הגיעו במהירות ולכדו אותם. זה מרתיע גם אחרים מלהגיע לגדר".
גדוד "איתם", השייך לאוגדה 80, הוקם לפני שבע שנים בעקבות הפיגוע שאירע שנה לפני כן, באוגוסט 2011, ליד הגבול עם מצרים. מחבלים פתחו אז באש על אוטובוס בכביש 12, ובהמשך ירו לעבר אוטובוס נוסף, שיגרו טיל נ"ט וירו על מכוניות של ישראלים. חייל צה"ל, לוחם ימ"מ ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע. 40 איש נפצעו.
בעקבות המקרה, חלחלה בצה"ל ההבנה כי יש הכרח באיסוף מידע ובתצפיות לאורך הגבולות, בשילוב עם פעילות של הכוחות הלוחמים, מארבים, סיורים ופעילויות מבצעיות נוספות לאורך הגבול.
גדוד "איתם" פועל בגיזרה הארוכה ביותר של צה"ל, ולאורך גבול ירדן. הוא מורכב מארבע פלוגות מבצעיות, שתי פלוגות תצפיתניות ושתי פלוגות לוחמות, בכל פלוגה כ־70 לוחמות. נוסף על כך, יש שתי פלוגות מעטפת, של מפקדה ואחזקה.
ענבל: "הגדוד אוסף מידע במטרה לסייע בהגנת הגבולות (מצרים וירדן), לאתר ניסיונות חדירה ולהיערך לאירועי פח"ע. כל אדם שנצפה בשטח מתועד, ואנחנו השלב הראשון שחוקר, מציף מידע ואוסף מודיעין. מבחינה עובדתית, פעילות הגדוד חיזקה את ההגנה בגיזרה הענקית שלנו, וזה סגר את כל ההסתננות לישראל.
"ברור שהוקמה כאן גם גדר לאורך הגבול, שהיא מכשול גדול להסתננות, לחדירה ולפעילות טרור נגד ישראל. המלחמה הגדולה שלנו היא בעיקר מול מבריחי סמים. לא פעם הלוחמות שלי נקלעו לקרב יריות מעבר לגבול, שהיה ממש מעל הראש שלהן, כשהן במארב. יש הרבה אלימות ומאבקים וירי בין מבריחי הסמים, והלוחמות מוצאות את עצמן לא פעם צמודות לאש".
לא היית רוצה לפקד עליהן גם בגבול עם יותר אקשן? שיביאו לשם את היכולות שלהן?
"הייתי בתפקידים שונים בכל הגבולות. הגדוד שלי הוא מוקד הידע של כל האוגדה. אם היינו במקום אחר, היינו מאבדים את כל היתרון וההתמקצעות שלנו בשטח הזה.
"ומה קרה לך, מאוד מעניין כאן ותוסס. אין כמעט יום שהתצפיתניות והלוחמות שלי לא מתמודדות עם חמושים ועם אחרים שמתקרבים לגדר".
"בקיץ, כשאחרוני הלוחמים הגברים ישתחררו מגדוד 'איתם', הוא יהפוך לגדוד הלוחמות הקרביות הראשון בצה"ל, כולו על טהרת הנשים.
"גדוד נשים קרבי הוא כוח אורגני שיכול להתעסק רק בפעילות המבצעית, בלי המתח שנלווה לפעילות משותפת בין גברים לנשים", אומרת ענבל. "זה מאפשר לנו להתעסק בפעילות הליבה שלנו ולא בדברים אחרים.
"ברור שהיה כאן שילוב ראוי בין לוחמים ללוחמות. לא חווינו הטרדות מיניות, ואני לא מעוניינת להיכנס לזה, אבל העובדה שאנחנו הופכות לגדוד של נשים בלבד לא פוגעת בעומק המבצעי. יש כאן לוחמות מהשורה הראשונה, מפקדות וחיילות, והמקצועיות שלנו בגיזרה גבוהה מאוד".
לדבריה, יש יתרון במצב שבו אישה היא המפקדת על נשים. "בשיחות האישיות הן משתפות אותי בתחושות וברגשות שלהן, וכאישה אני יכולה להבין אותן טוב יותר.
"אנחנו גדוד מאוד מגובש, כולן פייטריות מצוינות, ובגלל זה הן כאן. פעם, גדוד קרבי כמונו, שמורכב רק מנשים, לא היה יכול להתקיים בצבא. השינוי הזה מצוין".
• • •
ענבל מן נולדה בחיפה, בת לזהבה (63) ואחות למחצה ליחיאל, שמבוגר ממנה בשמונה שנים. אמא שלה היתה נשואה פעמיים.
על אבא שלה לא קל לה לדבר. "לא זכיתי להכיר אותו. הכרתי רק את שמו, וידעתי שיש לו משפחה חדשה ושהוא גר בקריות. כילדה הרגשתי שהוא נטש אותי, והיתה בי סקרנות לדעת מי האדם הזה. למה הוא לא רוצה לראות אותי? מאמא שלי הבנתי שזאת החלטה שבאה ממנו. הוא לא רצה להיות בקשר. אחרי שהתעסקתי בזה לא מעט בילדותי, הרפיתי. חשבתי שאוותר וזהו".
היא מחייכת במבוכה, עוצרת לקחת נשימה. "אני כל כך אוהבת את אמא שלי, אישה מופלאה שידעה להתמודד עם החיים לבד, כאם יחידנית. היא עטפה אותי בחום ובאהבה גדולה.
"ברור שבתמונת המשפחה המושלמת, חסרה לי חתיכה בפאזל. הילדים האחרים בבית הספר שאלו אותי שאלות על אבא שלי, וזה היה מביך ולא נעים. הייתי מאוד רגישה לזה. אבל ככל שהתבגרתי, הייתי עסוקה בלימודים ובחוגים ובחברות, והפסקתי להתעסק בזה. הייתי תלמידה מצוינת, אהבתי ספורט והצטיינתי בריצה".
היית בכל זאת רוצה להגיד לו משהו, אם הוא קורא את הכתבה הזאת?
"וואו", היא נאנחת. "לא, האמת שלא. הוא בוודאות לא יודע מי אני, לא מכיר אותי, לא התעניין בי כל השנים האלה".
אם הוא יזהה שאת בתו וייצור קשר, איך תגיבי?
"אתרגש מאוד. יהיה לי גם קשה להכיל את זה, התרגלתי לחיים שלי בלעדיו. אבל אין ספק שזה יפתיע אותי".
היא למדה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב־1998, בכיתה י', הכירה את שרון אלמקיאס, בן גילה, שלמד בפנימייה הצבאית של הריאלי.
"מאוד רציתי להיות בפנימייה הצבאית, אבל בתקופה ההיא עדיין לא קיבלו לשם בנות. רק אחרי שנתיים נכנסו הבנות הראשונות לפנימייה, והרגשתי החמצה גדולה שאני לא זכיתי לכך. אבל זכיתי לחבר אמיתי ולבן זוג משם. זכיתי בשרון".
היא עוצרת את דיבורה, והדמעות חונקות אותה. מתנצלת במבוכה על כך שהיא נרגשת.
"בכיתה י' הפכנו לזוג, ומשם גדלנו ביחד והיתה לנו זוגיות מדהימה. שרון התגייס לגולני, ואני לגדוד איסוף, כתצפיתנית. רציתי מאוד להיות לוחמת ולהתקדם בצבא. זה בער בי".
במשך שבע שנים הם רקמו חלומות משותפים, תכננו להקים ביחד משפחה. שניהם התקדמו בצבא והפכו לקצינים. "היינו מכוונים את היציאות שלנו הביתה כדי להיות ביחד בסוף השבוע. שנינו היינו כבר עמוק בתוך קריירה צבאית".
סרן שרון אלמקיאס ז"ל // צילום: דובר צה"ל
ב־2005, אלמקיאס היה סמ"פ בפלוגה המסייעת של גולני. מפקד הפלוגה שלו, אגב, היה שי סימן טוב (שלימים נפצע אנושות בצוק איתן וידליק משואה ביום העצמאות). ענבל עברה קורס מ"פ. "עמדנו לצאת ביחד לחופשה בחו"ל, כדי לחשוב על חתונה", היא אומרת בשקט.
ב־9 בינואר 2005 פיקד אלמקיאס על שיירה שהיתה בפעילות מבצעית באזור הר דב. השיירה עלתה על שורה של מטעני חבלה שהניח חיזבאללה, והוא נהרג במקום. בן 23 היה בנופלו.
"המוות שלו היה טרגדיה גדולה בשבילי, שבר תהומי. הרגשתי שהתרסקו לי החיים. שאני עומדת על צוק, ובעוד רגע אני נופלת לתהום ומתרסקת.
"האמת היא שתמיד פחדתי שיקרה משהו לשרון. פחדתי עליו במבצע חומת מגן, במעצרים בג'נין, בחברון, ופתאום, זה קרה. חרב עלי עולמי. וכמה כאב לי עליו. איש כל כך מוכשר, כל כך ערכי. כמה עצוב שהוא פספס את החיים.
"כמה שעות אחרי המוות של שרון, אמא שלו, חנה, אישה מופלאה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'ענבל, החיים ממשיכים'. איזו עוצמה באמא, שהרגע הודיעו לה את הנורא מכל. היא מצאה את העוז לתמוך בי, ואני הייתי מרוסקת.
"בכלל, בלי התמיכה ממשפחתו של שרון, מהמשפחה שלי ומהצבא, אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להמשיך. למזלי, כולם עטפו אותי ולא נתנו לי ליפול עמוק יותר".
היא עוצרת ולוגמת מכוס המים שלידה. "הייתי לבד שש שנים. ניסו להכיר לי גברים, שאצא לדייטים, אבל הרגשתי שאני לא שם. המשפחה של שרון עצמה ניסתה להכיר לי, באצילות נפש גדולה, אבל הייתי צריכה הרבה מאוד זמן כדי להתאושש מהמכה".
• • •
ב־2011 הכירה את כפיר מן, שהיה אז בן 30. "חברים הכירו בינינו", עיניה חוזרות לזרוח. "הוא היה סטודנט לתואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט, ואני סיימתי תפקיד מ"פ בעזה ולמדתי לתואר ראשון במינהל עסקים במרכז הבינתחומי.
"התאהבתי בו מייד. בדייט הראשון שלנו, בבית קפה בהרצליה, ישבנו שעות ולא יכולנו להפסיק לדבר, עד שסגרו ואמרו לנו ללכת.
"למחרת הוא התקשר אלי, ושמחתי מאוד. הרגשתי שיש בינינו כימיה נהדרת. נפגשנו שוב בבית קפה בהרצליה, ושוב, דיברנו ודיברנו וזה לא נגמר.
"הרגשתי שאני בשלה לקשר זוגי אמיתי איתו. הבנתי שהחיים חזקים יותר מהשבר שבו הייתי מאז ששרון נהרג, וידעתי שמצאתי בחור מקסים. ראיתי את הרגישות הגדולה שלו.
"כבר בהתחלה סיפרתי לו מי אני ועם מה התמודדתי בחיים, והוא הכיל את זה בצורה מדהימה. קלט את הצד האנושי שלי, התחבר לסיפור הקשה שלי עם שרון, ואפילו שאל איך אני לא מנסה שוב לפגוש את אבא שלי, ואמר שאולי כדאי לי לנסות.
"הרגשתי שיש לו מספיק ביטחון עצמי להכיל גם את הדברים העמוקים שחוויתי בחיי, ולהיות שותף מלא להם. ממש, ממש, ממש התאהבתי".
עם הבעל כפיר והילדים אורָן, אילון והתינוק בארי
אחרי חודשיים עברו לגור ביחד ברעננה. אחרי עשרה חודשים נוספים נישאו. "הייתי בשנה האחרונה של התואר שלי, והייתי צריכה לחשוב לאן אני חוזרת בצבא ואיך זה יסתדר מבחינה משפחתית. לפני שש שנים וחצי נולד הילד הראשון שלנו, אורָן, והיו לנו שיחות נפש איך הצבא והתפקידים שלי יסתדרו עם הבית.
"חזרתי לצבא ב־2012 כראש מדור באיסוף הקרבי הנייח ושירתי בצריפין. הייתי חוזרת הביתה בכל יום, ובמקביל, כפיר התחיל ללמד חינוך גופני בתיכון במעגן מיכאל ואחר כך גם בתיכון בזכרון יעקב, והיה מרוצה מאוד.
"כפיר אוהב ספורט ומאתגר את עצמו בדברים מיוחדים. למשל, הוא רץ מהצפון לדרום, 600 ק"מ, בעשרה ימים. הוא גם אוהב מאוד את הים ומתעסק בזה. הוא הקים בקיבוץ נחשולים מועדון סאפ עם מאמן השיט גור שטיינברג. זה נתן לו רוגע גדול שאנחנו גרים קרוב לים".
• • •
אחרי לידת בנם השני, אילון (5), הם עמדו שוב בפני דילמה מקצועית ומשפחתית. "היה ברור לנו שאם אני רוצה להתקדם בצבא, זה יהיה כרוך במעבר גיאוגרפי לדרום ובשינוי אורח החיים שלנו. כפיר מאוד חשש מזה.
"היו רגעים שבהם חשבתי לוותר על ההתקדמות שלי בצבא, כי זה לא יסתדר לנו. הלכתי למפקד שלי (מפקד מערך הגנת הגבולות; ע"נ) ואמרתי לו: 'מאוד קשה לי. יש לנו הרבה חילוקי דעות במשפחה, וקשה לי לדמיין איך זה יעבוד'. הוא מאוד תמך בי ועודד אותי להמשיך ולא לוותר".
בתום כל הלבטים, ובעידודו של כפיר, החליטה ענבל להתמודד על תפקידי הליבה של הגדוד. לפני שלוש שנים מונתה לקצינת האג"ם של הגדוד ועברה עם כפיר והילדים לשיכון עובדה שבדרום. כפיר עזב את בתי הספר שבהם לימד ועבר ללמד בבית הספר ביטבתה.
כעבור שנה החליטה ענבל שהיא הולכת עד הסוף: מתמודדת על תפקיד המג"ד. באוגוסט 2017, כשהיא בהיריון עם בנה השלישי, בארי (כיום בן 10 חודשים), היא יצאה לקורס פיקוד ומטה, דבר שאילץ אותם לנדוד שוב צפונה. הם שכרו דירה במושבה בת שלמה שליד זכרון יעקב. חודשיים לאחר תחילת הקורס, היא קיבלה את הטלפון המיוחל ממפקד מערך הגנת הגבולות דאז, תא"ל מרדכי כהנא.
"הוציאו אותי מהכיתה באמצע השיעור. המפקד אמר לי: 'קיבלת את הגדוד'.
"התרגשתי כל כך. מייד צלצלתי לכפיר, אמרתי לו: 'סוכמתי. קיבלתי את הגדוד'. הוא מאוד שמח בשבילי, ומייד אמר: 'אוקיי, עכשיו צריכים לתכנן הלאה'.
"ידעתי שהתפקיד מחייב אותנו לחזור לדרום, ואין מצב שהכל ייפול על כפיר. צלצלתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לעזור, למרות שהיא גרה בחיפה. והיא הסכימה. אחרי 30 שנה שבהן היא עבדה כסייעת בגני ילדים, היא החליטה לצאת לפנסיה כדי לבוא להיות איתנו בדרום, כמה ימים בשבוע. זה הרגיע אותנו וידענו שנוכל לעשות את זה".
לוחמות הגדוד בשטח. "אנחנו גדוד מאוד מגובש, כולן פייטריות מצוינות, ובגלל זה הן כאן"
וכך, עם תינוק בן שלושה חודשים, הגיעה ענבל לחפיפה עם מפקד הגדוד היוצא במחנה חיון, מרחק עשר דקות נסיעה מעובדה. "זה היה מיוחד", היא מחייכת. "בארי שכב בעגלה עם בקבוק חלב, ואני עשיתי חפיפה..."
לפני שבעה חודשים נכנסה לתפקיד. המשפחה עברה שוב, מהצפון לבית בשיכון עובדה. "זה לא היה פשוט. לכפיר היה קשה לוותר שוב על בתי הספר שבהם לימד, לעבור לדרום ולהיות רחוק ממועדון הסאפ שלו.
"יצרנו לוח זמנים שבועי קבוע. אמא שלי באה אלינו בטיסה מחיפה בכל יום ראשון ונשארת עד יום שלישי. כולם קוראים לה 'הסבתא של השיכון'. כפיר עולה לצפון ביום ראשון, מדריך במועדון הסאפ, וחוזר בשני בערב.
"אני משתדלת להיות בבית לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים גונבת עם הילדים איזה בוקר או ערב. כשאני מצליחה לקפוץ הביתה, ובסופי שבוע שאני איתם בבית, אני מסניפה אותם לגמרי.
"אני יודעת שאני רואה אותם מעט מדי. זה הפסד שלי, וכואב לי עליו, אבל התפקיד מחייב אותי. בכל סוף שבוע שני אני סוגרת שבת בבסיס, ואז הם באים אלי לכאן לארוחת שבת, משחקים עם החיילות ונהנים מאוד.
"זה הוסיף קשיים לזוגיות שלנו. וגם אורן מתלונן לעיתים שאני לא בבית.
"אני חושבת שאם כפיר לא היה מי שהוא, עם הפרגון האדיר שלו אלי, ולולא התמיכה של האמא המדהימה שלי, לא הייתי פנויה לתפקיד בצורה כזאת".
• • •
השחר עולה והשמש מחממת את המדבר המתעורר לבוקר חדש. הלוחמות יוצאות מהמארב הלילי ומקפלות את העמדה שלהן בזריזות. הן נמתחות, חלקן מפזרות את השיער. בעוד רגע לא יהיה בשטח זכר ללילה הארוך שהעבירו בעמדה. סרן שירה כוכבי, מפקדת פלוגה א', מספרת שיש גם מארבים שבהם הן מתמודדות לא רק עם מסתננים ומבריחי סמים, אלא גם עם "הפתעות בתוך העמדה עצמה".
ספרי.
"לילה אחד הקמנו מארב. שחף היתה אז הקשרית שלי. שכבנו בשקט מופתי, שלא ניחשף. פתאום הרגשנו שמשהו זז בין כולנו, מתרוצץ בטירוף מצד לצד. בתוך שנייה קלטנו שזה נחש צפע.
"היו שם צרחות עולם. פחד אלוהים. כל המארב התבלגן לנו".
ואיך זה נגמר?
"הנחש הסתובב בינינו, הסתובב והסתובב, ובסוף אפילו הוא ברח מאיתנו".
erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו