בין חושך לאור

בבית משפחת אנידג'ר בחולון אין תמונות של המשפחה המורחבת. על השטיח בסלון פזורים משחקי ילדים, וינון בן השנתיים מתרוצץ בין הברכיים של אמא חניתה ואבא דודו, מחפש מכונית משחק שראה קודם בחדרו. אחותו אליה, בת כמעט חמישה חודשים, מתעוררת לאט משנת הצהריים בעריסה בסלון, עיניה הגדולות מביטות במובייל צבעוני, שמנגן מוזיקה שקטה. 

בית מלא חיים, מלא שמחה וצחוק של ילדים, כזה שדודו וחניתה חלמו עליו מאז נישאו לפני 18 שנה. שום דבר בתמונה המשפחתית השמחה לא מרמז על הכאב הגדול שחבוי עמוק בליבם. חניתה היתה בת שנתיים כשאחיה איתן נחמן נהרג בתאונת אימונים בצבא. כשהיתה בתיכון היא התייתמה מאביה, ולפני שנה נפטרה אמה. דודו איבד את אחיו הצעיר ליאור בשנת 2006 בפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.  

אבל הקירות עירומים מתמונות הנצחה. כבר כשהחלו בני הזוג את חייהם המשותפים, חניתה הצהירה שהיא רוצה להקים בית שמח, לא פינות הנצחה. גם אחרי שליאור נהרג, השאירו את הכאב בלב. הם לא זקוקים לתמונה על הקיר כדי לזכור.  

חניתה (47) נולדה וגדלה בבת ים. בת זקונים, שנולדה 17 שנים וחצי אחרי אחיה התאומים, בני ואיתן. האם, אסתר, היתה עקרת בית, גידלה את הילדים באהבה ובמסירות. האב יהושע היה רב־פקד במשטרה ויצא לפנסיה בגיל 55. הוריה סיפרו לה שהמילה הראשונה שאמרה היתה "איתן".

ב־19 בדצמבר 1974, במהלך אימון בסיני, איתן נהרג. הוא פיקד על תותח מתנייע בגדוד 55 של התותחנים, וכשירד מהתותח בשעת לילה, נדרס בטעות על ידי התומ"ת שממנו ירד. בן 19 וחצי היה במותו. חניתה היתה בת שנתיים. 

מותו זעזע את המשפחה. ההורים ניסו למצוא את הדרך להמשיך את החיים. "אבא שלי היה שותף פעיל בהקמת אגודת 'נצח לתותחן' והאנדרטה בבית התותחן בזכרון יעקב, לאחר שמשפחת אהרונסון תרמה את השטח. אמא יצרה פינת זיכרון קטנה בחדר העבודה, שבה תלתה תעודות הצטיינות של איתן ובני, שהיו ספורטאים מצטיינים ושחקני הפועל תל אביב בכדורגל. למעט החדר הזה, לא תלו בבית תמונות נוספות של איתן. 

"אני הייתי ילדה קטנה ושימשתי מעין גלגל הצלה של הבית. אמא שלי כל הזמן אמרה שהאנשים בחוץ רוצים בית שמח, ושאנחנו צריכים להרים את הראש ולא לשקוע בכאב.

"כשבני היה בן 24, הוא התחתן ועזב את הבית, ואני נשארתי עם הוריי. הייתי בת 7, והם פינקו אותי המון, אולי יותר מדי. נסעתי לחו"ל הרבה יותר מאחרים, קיבלתי כל מה שרציתי. בן דוד שלי מצד אבא, שהיה בן יחיד, נהרג שש שנים לפני אחי, וגם המשפחה שלו אימצה אותי כאילו אני הבת שלהם. נתנו לי הכל".

האסון השני פקד את המשפחה ב־1990. אביה של חניתה, יהושע, נפטר מסרטן בגיל 64. "אני חושבת שהוא נפטר גם בגלל שיברון לב", היא אומרת בעיניים כבויות. "זו היתה תקופת בגרויות, ולמרות שהוא נפטר, ניגשתי למבחנים ואפילו עברתי אותם. אבל זה היה קשה, ומאז לקחתי את האחריות על אמא שלי". 

עד יום מותה של אמה, חניתה דאגה לה. הן גרו ביחד עד נישואיה של חניתה, ואחרי החתונה עברו חניתה ודודו לדירה בחולון, והאם עברה לגור בקומה שמעליהם.

•  •  •

דודו (46) נולד בתל אביב, שמונה שנים אחרי אחותו דליה. כשהיה בן 6, עברו למצפה רמון. באותה שנה נולד אחיו ליאור. "הוא היה הילד שעושה מה שהוא רוצה", מחייך דודו. "שטותניק כזה, מצחיק, ואני הייתי שומר עליו".

ממצפה רמון יש לו זיכרונות טובים, אבל כשהגיע לתיכון, ביקש דודו לחזור למרכז. הוא עבר לגור עם סבתו בתל אביב והחל ללמוד בתיכון עירוני ה'. אחרי כשנה, חזרו גם הוריו ואחיו לתל אביב. 

חברה של אחותו, שהכירה את משפחתה של חניתה, החליטה לשדך ביניהם ב־2001. דודו היה אז בן 28, עבד כהנדסאי תוכנה. חניתה, שגדולה ממנו בשנה, עבדה ברשות הטבע והגנים.

"הפגישה הראשונה שלנו היתה בקניון בת ים", היא מספרת. "אני זוכרת שצחקתי לעצמי שאם לא אוהָב אותו, אוכל לברוח. ישבנו בבית קפה ודיברנו ודיברנו, ולא שמנו לב איך הזמן עובר. 

"אחר כך יצאנו ביחד כמה פעמים, ואז דודו גויס לחודש מילואים. אחרי שהוא השתחרר, אני טסתי עם אמא שלי לשלושה שבועות לצרפת. אבל בכל הזמן הזה שלא נפגשנו, דיברנו שעות בטלפון. ואז גם סיפרתי לו על אח שלי ועל אבא שלי. אמרתי לו שזאת החבילה שלי, והוא לקח אותה בשתי ידיים".

"היה ספורטאי מצטיין". איתן ז"ל, אחיה של חניתה

דודו מניח את ידו בידה. "הפכתי באופן טבעי לחלק מהמשפחה. הבאתי בחשבון שאני נכנס למשפחה שעברה טראומה, והתייחסתי לשכול שלהם בצורה שחשבתי שהיא הכי רגישה שאפשר. זה היה המפגש הראשון שלי עם השכול. אני לא חושב שהייתי צריך לשנות משהו. אבל היום, כשאני בתוך זה בעצמי, אני יכול להבין יותר כל מיני דברים שהיו חשובים להם. 

"היתה פעם אחת שבה לא באתי לטקס הזיכרון לאחיה, וזה הפריע מאוד למשפחה שלה. לא ממש הבנתי למה, אבל בשנים שלאחר מכן הקפדתי להגיע. היום אני יכול להבין את הצורך הזה לקבל תמיכה מאנשים שאתה אוהב בטקסים שבהם מזכירים את אחיך".

כשחניתה חזרה מצרפת, דודו הזמין את שתי המשפחות לארוחת ערב אצל הוריו. באמצע הארוחה הוא קרא לחניתה לחדרו, הראה לה במחשב מצגת שהכין מבעוד מועד עם תמונות וחוויות משותפות - והציע לה נישואים. היא נעתרה מייד. עוד באותו ערב הוא עזב את בית הוריו והצטרף לדירה של חניתה ואמה בבת ים.

הם נישאו בפברואר 2001. "דיברנו על להזדקן ביחד, לגדל בית שמח", היא אומרת. "לי היה חלום על שישה ילדים, ודודו היה מוכן לזרום ולראות מה יהיה". 

•  •  •

פעם בשבועיים, ביום שישי בצהריים, נהגה חניתה לקחת את אמא שלה לבית העלמין קריית שאול, לקברו של איתן. גם אביה קבור שם, בחלקה המיועדת להורי החללים. "בדרך כלל הייתי נוסעת בשבילה, פחות בשבילי. אני הייתי הולכת לבית העלמין לבד, כשהרגשתי שאני צריכה לפרוק דברים. יושבת ליד הקבר של אחי, ואחר כך ליד הקבר של אבא שלי. זה התגבר כשאמא שלי התחילה להראות סימני דמנציה. היום היא קבורה לצד אבא, בחלקת ההורים.

"היא היתה אישה נעימה מאוד, אבל מסוגרת. היה לה קשה מאוד עם המוות של אחי ושל אבא שלי. היא לא נזקקה לחברה של אחרים מלבדי. לפחות פעם בשנה הייתי מזמינה לנו טיסות לחו"ל ומודיעה לה שאנחנו נוסעות, בלי לשאול אותה. אחרת היא לא היתה יוצאת לחופשה. וזה עשה לנו טוב. אחרי החתונה דודו הצטרף לטיולים האלה".

בגיל 32, שלוש שנים לאחר החתונה, נכנסה חניתה להיריון ראשון. אלא שתוצאות בדיקת סקירת המערכות הראשונה הראו שמשהו לא תקין עם הבת שברחמה, והיא נאלצה לעבור לידה שקטה בתחילת החודש השביעי. "אני חושב שזה אחד הדברים הנוראיים ביותר שאפשר לעבור", אומר דודו ומסתכל על חניתה, שמנסה להדחיק את הכאב ההוא. 

אחרי חודשיים היא נכנסה שוב להיריון, הפעם נשאה ברחמה בן. אבל גם הפעם התגלתה אותה הבעיה, והם נאלצו שוב לעבור לידה שקטה, הפעם בתחילת החודש השמיני. 18 שעות ארכה הלידה, בסופה לא נשמע בכי של תינוק, אלא רק זה של ההורים.

"הוא היה שטותניק כזה, מצחיק, הייתי שומר עליו". ליאור ז"ל, אחיו של דודו

חניתה ודודו החליטו לקחת פסק זמן מהניסיונות להרחיב את המשפחה ולהתרכז בחיים. אבל שנתיים לאחר הלידה השקטה השנייה, ב־17 באפריל 2006, נפצע אחיו של דודו, ליאור, בפיגוע התאבדות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. תשעה בני אדם נהרגו במקום, ושניים נפצעו אנושות, בהם ליאור.

"ידעתי שהוא הלך לאכול במסעדת 'ראש העיר' בתחנה המרכזית", אומר דודו. "התקשרתי אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. התקשרתי לאחותי, וגם היא לא תפסה אותו. במקרה היא היתה עם אבא שלי בבדיקות באיכילוב, וידענו שהפצועים פונו לשם ולבית החולים וולפסון, אז החלטנו שכל אחד יחפש אותו בבית חולים אחר.

"חניתה חזרה מהעבודה בירושלים כדי ללכת איתי לבית החולים. בסוף, אחותי מצאה אותו באיכילוב, כשהמשטרה העבירה תמונות של הפצועים שלא נשאו תעודות מזהות. הוא היה פצוע קשה מאוד, ספג המון רסיסים מהמטען והיה מחוסר הכרה.

"ישבנו לידו במשך ימים, התפללנו, דיברנו אליו. היה שלב שבו תפקודי הריאות שלו השתפרו, והוא התעורר לרגע וזיהה אותנו. אבל מהר מאוד הוא שוב סגר את העיניים, ולא פתח אותן שוב. היה לו זיהום ברגל, והיו צריכים לקטוע אותה. חשבנו איך נספר לו כשהוא יתעורר, ואיך הוא יגיב לזה".

שלושה שבועות נלחמו הרופאים על חייו של ליאור. הוא היה בן 26, שבועיים וחצי לאחר שהתחתן עם מאיה. "ליאור היה מאושפז בחדר לבד, ובני המשפחה המורחבת היו באים לבקר ולתמוך בנו. ערב אחד, ב־13 במאי, אמא של מאיה הסתכלה עליו, ופתאום צעקה: 'הוא מת, הוא מת'.

"בתוך רגע התעוררנו לתוך המציאות הנוראית הזו, שבה אין ליאור, שבה אנחנו משפחה שכולה". דודו עוצם את עיניו. "אני לא יודע מה טוב יותר - כשזה קורה בפתאומיות, כמו אצל המשפחה של חניתה, או כשיש לך חודש, שבמהלכו אתה נע בין תקווה לפרידה, ובמקום מסוים מכין את עצמך למוות שיגיע.

"אתה שומע פה כל כך הרבה על שכול, על אובדן, וחושב שאתה מבין מה עובר על המשפחות. הרי אני  התחתנתי לתוך משפחה שכולה, הייתי אמור לדעת איך זה מרגיש. אבל אתה לא באמת יודע עד שאתה לא שם. ואני לא מאחל לאף אחד להרגיש את הכאב הזה. 

"ליאור עבד כסוכן מכירות, הוא נסע המון והגיע ברכב של החברה לתחנה המרכזית. אני הייתי זה שצריך להחזיר את הרכב לחברה, וזה היה הזוי לנסוע ברכב שלו, כשאני יודע שהוא לא יחזור יותר. ידעתי שאני צריך להיות חזק כדי לתמוך בהורים שלי, אבל הרגשתי שבכל רגע אני יכול להתפרק.

"וכאן אני חושב שהחיים עם חניתה העניקו לי הכנה מסוימת לסיטואציות האלו. בזכות ההיכרות המוקדמת עם הסיטואציה של שכול, הבנתי שמותר לי להרגיש הכל. שאלה החיים שלי עכשיו, וכל מה שנעשה בנוגע לשכול הוא לגיטימי.

"יש מי שיעדיף למלא את הבית בתמונות, שיקיף את עצמו בזיכרון, ואנחנו בחרנו שלא, כדי לשרוד. ידעתי שהשבת הראשונה בלעדיו תהיה איומה, ושהחג הראשון בלעדיו יהיה נורא, אבל אני והמשפחה שלי היינו חייבים לעבור אותם, כדי להמשיך את החיים. לא שכחנו אותו, ממש לא. חיינו עם השכול הזה בצורה שנראית לנו הכי מתאימה".

•  •  •

חניתה, שכבר הכירה את נוהלי הביורוקרטיה ואת הארגונים המסייעים למשפחות השכול, התגייסה לעזור למשפחה. עזרה לכתוב את מודעות האבל, לארגן את ההלוויה, לבצע את הסידורים מול הביטוח הלאומי, שדואג לנפגעי פעולות איבה.

"חניתה מאוד שברירית מצד אחד, ומאוד חזקה מצד שני. היא היתה מאוד צעירה כשאחיה נהרג, אבל לאורך השנים, וגם אחרי שאבא שלה נפטר, היא התמודדה עם כל הביורוקרטיה. לכן היא יכלה לעזור לנו בהמון דברים, שבכלל לא ידענו איך להתחיל בהם. אני רק רציתי לשכב במיטה ולא לזוז. ההורים שלי היו שבורים. והיא היתה חזקה בשביל כולנו". 

אחרי הפיגוע, שכול התערבב בשכול. הכאב על ליאור של דודו התערבב בכאב על איתן של חניתה, והדאגה להורים השכולים, שנלחמו בין הרצון להמשיך את החיים לבין הכאב, הפכה משותפת לשניהם. דודו, שעד הפיגוע נהג בערב יום הזיכרון ללכת עם חניתה לטקסים של משפחתה, נאלץ בפעם הראשונה להתמודד עם יום זיכרון שמשתלב בכאב הפרטי שלו.

"היתה שם כל כך הרבה התרגשות". חניתה אחרי לידת אליה אסתר, עם מנהל בית היולדות בגאורגיה

דווקא ביום שבו הם זקוקים יותר מכל לתמיכת בן הזוג, הם נאלצים להיות בנפרד. בערב יום הזיכרון דודו הולך לטקס הזיכרון של השכונה שבה גדל בתל אביב, וחניתה הולכת לטקס בבת ים, שם גדל אחיה. למחרת בבוקר הולך דודו לבית העלמין בחולון, לחלקה של נפגעי פעולות האיבה, שם קבור ליאור, וחניתה פוקדת את קבר אחיה בקריית שאול. 

"בשנים הראשונות הייתי ממשיך מהקבר של ליאור לטקס הממלכתי בהר הרצל, שנערך בשעות הצהריים", הוא אומר. "אחרי כמה שנים זה כבר היה לי קשה מדי, אז החלטתי לחזור לבית של הוריי ולצפות בטקס בטלוויזיה.

"אף אחד מאיתנו לא רוצה לוותר על הטקסים ועל ההנצחה, על הסולידריות שיש במשך יום אחד בשנה. הרי בכל יום אחר בשנה אתה לבד בעצב שלך, ואנחנו לא רוצים את העצב הזה.

"בסוף יום הזיכרון אני וחניתה יכולים סוף סוף להיות שם אחד בשביל השני. זה חסר לנו, הביחד הזה, אבל גם מובן והגיוני שכל אחד צריך להיות עם הזיכרון של אח שלו". 

•  •  •

עם הזמן, הרצון להרחיב את המשפחה, שנזנח בעקבות האסון, החל לחלחל שוב. "אתה תופס את עצמך ואומר שזה הזוי, כמה מכות אתה יכול לחטוף", דודו מרים את ידיו לשמיים. "שתי הפלות, שני אחים, כמה אפשר. ואתה מנסה לנהל את חיי היומיום, לצאת לבלות, ללכת לעבודה, לא לחפור יותר מדי בכאב.הרי אמרנו לעצמנו שאנחנו לא רוצים להיות משפחת איוב, כי אנחנו אוהבים את החיים. אם לא היינו אוהבים את החיים, לא היינו נלחמים על המשכיות.

"החלטנו לבדוק כל מיני אפשרויות, כולל אימוץ ופונדקאות. הגעתי לשלב שבו לא היה אכפת לי לקחת אפילו ילד בן 18. הרי כולם רוצים לאמץ תינוקות, ואנחנו פשוט רצינו להיות הורים. לאט־לאט הבנו שאנחנו מתחמקים מבריתות וממסיבות לידה של חברים, כי אלו המקומות שמזכירים לנו את הנקודות הכי כואבות שלנו". 

חניתה קוטעת אותו. "לי מישהו אמר שאולי כדאי שלא אבוא לאיזו ברית מילה, כדי שלא אעשה עין הרע. מי אומר דבר כזה לאישה שכל כך רוצה ילדים ולא מצליחה?"

חברה מהתיכון, שפתאום חזרה להיות איתה בקשר, המליצה לה על "מנור מדיק", חברה לפונדקאות ישראלית בגאורגיה, עם צוות רופאים ישראלי. "נזקקנו גם לתרומת ביצית, כי כבר לא הייתי צעירה, הייתי בת 44. ועם כל הכוחות שלי, היה ברור לי שלא אעמוד בטיפולי הפריה.

"החברה דאגה לנו לתרומת ביצית באוקראינה, שם נעשתה גם ההפריה החוץ־גופית. קיבלנו נתונים בריאותיים של התורמת ופרטים על המראה שלה, כי רצינו שהיא תתאים קצת למראה שלי. צרם לי מאוד שאני צריכה לקנות ילדים בכסף, אבל הבנתי שזו האופציה היחידה שלי".

"שנינו הבנו שהחיים האמיתיים שלנו מתחילים". דודו וחניתה עם ינון איתן

אחר כך נמצאה עבורם פונדקאית, שעברה את כל האישורים של הרופאים הישראלים, והם קיבלו מהחברה פרטים מלאים ותמונה שלה. ההליך יצא לדרך.

הביציות המופרות הגיעו לאסותא בראשון לציון, ומשם הוטסו לגאורגיה, לצורך החזרתן לרחם של הפונדקאית. החזרת העוברים הראשונה לא הצליחה, ואז נאלצו חניתה ודודו למצוא פונדקאית אחרת ולעבור את התהליך מחדש. גם הפעם החזרת העוברים נכשלה, והם החליפו שוב את הפונדקאית.

בהחזרה השלישית, לאחר בקשות חוזרות ונשנות של דודו, הסכימו הרופאים להחזיר לרחמה של הפונדקאית שני עוברים, ולא אחד. הפעם, שניהם נקלטו.

דודו: "אתה יושב ומחכה לטלפון לשמוע מה קורה, ואז מתקשרים אליך ואומרים שיש היריון, ואלה תאומים. ולא רק תאומים, אלא בנים. אחרי כל מה שעברנו, זו היתה מתנה אדירה". 

אמה של חניתה החלה באותם ימים להראות סימנים של מחלת האלצהיימר, ולפרקים היתה מאבדת את המודעות לסביבתה. "ואז היה לה רגע כזה של צלילות", אומרת חניתה בעיניים דומעות, "ופתאום היא אמרה לי, 'וואו, יהיו לך תאומים, גם לי היו תאומים בנים. שני בנים'. תחשבי כמה זה מרגש. אמא שלי, למרות הקושי שלה, הבינה את גודל ההתרגשות והיתה בעננים". 

•  •  •

כשהפונדקאית היתה בשבוע ה־12 להיריון, נסעו דודו וחניתה לטיול מאורגן בגאורגיה, וכשהיו בטביליסי, החליטו ללכת אל הפונדקאית. "זה היה ממש מרגש", מספרת חניתה. "ראינו את ההיריון בפעם הראשונה. עד אז ידענו שזה קיים, אבל לא הרגשנו שזה באמת קורה, בכל זאת היה בינינו מרחק. ראינו תמונה שלה לפני, אבל רק כשנפגשנו ראינו עד כמה היא יפה. 

"הבאנו לה מתנות, בגדים וצעצועים לבן שלה, שהיה בן 7. היא היתה די מבוישת, לא ידעה בדיוק איך להתנהג איתנו. אבל היה חשוב לה שנדע שהיא בסדר, שהיא לוקחת את התרופות שמבקשים ממנה לקחת, ושההיריון מתקדם טוב. שמחנו מאוד שעשינו את זה".

הם בחרו שלא להגיע לבדיקות השגרה בגאורגיה, אלא לקבל דיווח מחברת הפונדקאות. כמה שבועות לאחר מכן, כשהפונדקאית עברה בדיקת סקירת מערכות, התברר שאחד העוברים נושא מוטציה גנטית בשם טרנסלוקציה כרומוזומלית (החלפה של מידע גנטי בין כרומוזומים). אם המוטציה אינה מאוזנת, העובר עלול לסבול מפגמים גנטיים משמעותיים, שישפיעו על התפתחותו.

לאחר שרופאים בארץ הצליבו מידע עם תוצאות הנתיחות שבוצעו בעוברים בהריונות הקודמים של חניתה, התברר שכולם נשאו את אותה תסמונת בלתי מאוזנת, ולכן לא התפתחו כראוי. מכיוון שהיה מדובר בביצית שנתרמה ונבדקה לפני כן, היה ברור שדודו הוא שנושא את התסמונת.

"לא היתה ברירה, הבנו שצריך להמית את העובר החולה", דודו משפיל את עיניו. "למזלנו, התאומים היו בשני שקי היריון שונים, ולכן לא היה צריך להפסיק את ההיריון. מכיוון שזה היה בשלב מתקדם יחסית של ההיריון לא יילדו את העובר המת, אלא חיכו שהשני יהיה מוכן ללידה. וזה כואב, לחשוב שהיו יכולים להיות לנו שני בנים". 

•  •  •

מועד הלידה הצפוי היה 6 במארס 2017. ככל שהמועד התקרב, כך גברה הדאגה, ואיתה גם ההתרגשות. חניתה ודודו התארגנו לטוס לטביליסי, תוך שהם דואגים למטפלת שתהיה צמודה לאמה בזמן היעדרותם. הם הגיעו לשם כבר באמצע פברואר והתמקמו בבית הדירות של החברה, המיועד להורים הטריים. 

"ב־27 בפברואר התקשרו אלינו להודיע שהפונדקאית אושפזה עם צירים", אומרת חניתה. "היינו בלחץ, בהתרגשות, הכל היה מעורבב. נכנסתי לחדר הלידה מפוחדת. הייתי איתה לבד, כי הנוהל שם הוא שהגברים מחכים בחוץ.

"כל הרגשות צפים לך ברגעים האלה. שמחה והתרגשות, מעורבבות בפחד. האחים שלנו, וכל מה שעברנו, הכל עובר בראש".

תחילה נולד העובר המת, וחניתה ביקשה שלא לראותו. היא חיכתה דקות ספורות, ואז נולד התאום החי. בנם הראשון.

"ואז את שומעת בכי של תינוק. התינוק שלנו. ואני הייתי בהלם. זו היתה תחושה מוזרה. מצד אחד, את מרגישה שאת פולשת לפרטיות של הפונדקאית, כי היא זו שיולדת. מצד שני, זה תינוק שלך.

"הרופאים הניחו אותו לרגע על הפונדקאית, ואז הוא עבר אלי. הוא היה קטן מאוד, שקל 2.450 ק"ג, כי היה תאום. פחדתי אפילו להחזיק אותו. לקחתי אותו, ושלחתי לדודו הודעה שנולד לנו בן. וכל זה כשאני עדיין לא קולטת מה עברנו עכשיו. 

"שם לא נותנים לגבר לקחת את התינוק אחרי הלידה, הוא רק יכול להסתכל עליו דרך החלון, בתינוקייה. אני חושבת שקלטתי שזה התינוק שלנו רק כשראיתי את דודו מסתכל עליו דרך הזכוכית. העיניים שלו דמעו.

"שנינו הבנו שהחיים האמיתיים שלנו מתחילים. המחשבות שהיו לי לפני כן, איך אוכל לאהוב אותו, התפוגגו מהר מאוד. לקח לי יומיים בערך להתאהב בו. הבנתי שהוא הילד שלי לכל דבר". 

ינון איתן, הם קראו לתינוק, שם שמתחיל ב־י', לזכר אביה של חניתה, ואיתן, על שם אחיה.

"דיברנו עוד לפני הלידה על זה שאנחנו רוצים להזכיר את האחים שלנו. אבל מכיוון שהילד לא שלי ביולוגית, ביקשתי מדודו שלפחות יהיה בשם שלו משהו משלי. הוא הסכים. אמרנו שאם בלידה הבאה יהיה לי בן, נקרא לו ליאור". 

חודש לאחר הלידה, אחרי שקיבלו דרכון ותעודת זהות ישראליים, חזרו חניתה ודודו לארץ עם ינון איתן. אמא של חניתה, אסתר, זכתה לראות את בתה חובקת תינוק, וברגעי צלילות נדירים, גם להבין את הזיכרון שהוא נושא עימו. 

•  •  •

מהרגע הראשון, ינון היה עטוף באהבה. צעצועים, בובות רכות, מאות מתנות שקיבלו מבני משפחה ומחברים, שהיו שותפים לגודל ההתרגשות והאושר, אחרי שנים של סבל.

ינון איתן גדל להיות ילד עם שיער בהיר ועיניים זורחות, שכולו רוח צחוק ושטות. כשהיה בן שנה וחצי, פנו הוריו שוב לחברת הפונדקאות כדי להתחיל הליך נוסף.

"לא רציתי שיהיה בן יחיד, משתי סיבות עיקריות", אומרת חניתה ומלטפת את שיערו הארוך של הילד, רגע לפני שהוא שוב מתרוצץ בין המשחקים. "ילדנו אותו בגיל מבוגר יותר, אני הייתי בת 45 ודודו 44, ולא רציתי שיישאר לטפל בנו לבד כשנתבגר.

"חוץ מזה, שנינו רצינו תמיד בית שמח, עם הרבה ילדים. בית של בכי וצחוק וצעקות ושמחה, הכל מהכל, כי אלה החיים. ואנחנו רוצים להמשיך את החיים".

הפעם בוצעה ההפריה בישראל, מכיוון שמייד אחריה יש לבצע בדיקה לגילוי מוקדם של תסמונות גנטיות, בהן זו שנושא דודו. חלק קטן מהעוברים שנוצרו התגלה כתקין, ובו השתמשו להיריון הפונדקאי.

שוב אותרה עבורם פונדקאית בגאורגיה, ושוב נכשלה החזרת העוברים הראשונה. הם החליפו פונדקאית, ובהחזרה השנייה, במאי 2018, ההיריון נקלט.

שבועיים אחרי שקיבלו את הבשורה המרגשת נפטרה אמה של חניתה, בגיל 83. עיניה של חניתה בורקות מדמעות כשהיא מדברת על אמא שלה, ששכלה גם בן וגם בעל, וקידשה את החיים.

"את הכוח להמשיך את החיים שאבתי ממנה, ולעיתים, היא שאבה אותו ממני. לכן, גם הכאב על היתמות התערבב בציפייה להולדת הבת. רק בדיעבד שמעתי מאחרים עד כמה אמא דאגה לי בכל השנים האלה, שאני לא מצליחה להגשים את החלום להיות אם".

ב־10 בינואר השנה, מעט לפני תאריך הלידה הצפוי של התינוקת, שוב ארזו חניתה ודודו מזוודות גדולות, הפעם גדולות יותר, כדי להכיל גם את הציוד עבור התינוקת שעתידה להיוולד וגם את הציוד של ינון, וטסו שוב לבית הדירות בטביליסי. הפעם הם כבר הכירו את ההליך והיו מוכנים לשהייה של חודש.

חמישה ימים לאחר מכן, ב־2:50 בבוקר, נולדה בתם, כשחניתה עומדת לצד הפונדקאית בחדר הלידה. אליה אסתר הם קראו לה, על שם אמה של חניתה. 

ברגע הלידה גם התברר לחניתה שאליה היא התינוקת ה־600 שנולדה ל"מנור מדיק". מחוץ לחדר חיכו לה נציגי החברה, עם שמפניות ושלטי ברכה. "היתה שם כל כך הרבה התרגשות, ואני לא ידעתי מה לעכל קודם. דאגתי לפונדקאית, כי היא היתה איתנו בקשר טוב, והנה, רגע אחרי הלידה, כולם זונחים אותה. ומצד שני, הצוות חוגג וצוהל כי זו לידה מיוחדת, ובתוך כל זה אני צריכה להודיע לדודו, שחיכה בבית עם ינון, שנולדה לנו בת. ואני רוצה להתקשר לאמא שלי, אבל יודעת שהיא לא תענה.

"התקשרתי לדודו והתרגשנו ביחד. הוא וינון לא הורשו לבוא לבית החולים עד ששחררו את התינוקת, כי שפעת החזירים השתוללה שם וביקשו להימנע מביקורים לא חיוניים. אז הם ראו אותה רק אחרי יומיים. שבועיים וחצי אחרי שהיא נולדה, קיבלנו את כל המסמכים ויכולנו לחזור לארץ".

•  •  •

עכשיו הם כולם כאן, בחולון, מתרגלים למצב החדש. דודו עובד כמנהל תחום תקשורת מחשבים בחברת yes. חניתה עדיין ברשות הטבע והגנים, עוזרת למנהל אגף הכספים.

"מרוץ החיים", הם מגדירים את המערבולות שחוו לאורך השנים, יודעים שלצד כל כאב יש גם סיכוי לשמחה גדולה. כואב להם על החברים שהתרחקו מהם לאורך השנים בשעות הקושי, "כי לא ידעו איך להתמודד עם הקשיים שלנו". אבל הם מתנחמים בילדים שמתרפקים עכשיו על ברכיהם, אליה בידיה של חניתה וינון על ברכיו של דודו. 

"סביב ימי זיכרון יש תמיד סולידריות", דודו משחק בשיערו של ינון. "אבל אחר כך, כל החברים נעלמים. אולי כי לא נעים, או כי לא יודעים איך להתנהג. וזה כואב. אנחנו באמת אוהבים את החיים, ורוצים לקדש אותם ולהמשיך אותם. הרי גם נלחמנו כל כך הרבה כדי להביא חיים לעולם".

הם הבטיחו לעצמם שיספרו לילדיהם כיצד באו לעולם. "הם נושאים את השמות של היקרים לנו, הם ישמעו את הסיפורים על האחים ועל ההורים, אבל הם לא צריכים לשאת את המרה השחורה הזאת שאנחנו חיינו איתה", מדגישה חניתה. "הם יגדלו בבית שמח, עם המון אהבה ובלי פינות זיכרון. יש לנו מספיק סיפורים כדי להזכיר".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו