"מצב התחבורה בישראל הינו ללא נשוא", כך זעקה כותרת של כתבת תחקיר בנושא, שפורסמה השבוע לפני 70 שנים. "נראה שאם לא ייעשה מעשה נחשוני - אנו צפויים לקריסה של מערכת הסעת הנוסעים בארצנו".
הבעיה העיקרית, כפי שנמסר בתחקיר שעורר תהודה ציבורית רחבה, קשורה למחסור גדול של אוטובוסים לשירות ציבור הנוסעים.
"אנשי משרד התחבורה חיים, כנראה, על פלנטה אחרת", נטען נחרצות בכתבה. "איך הם פעלו בזמן שהאוכלוסייה מתרחבת בצעדי ענק שלא נראו בעולם, ולרשותה עומד צי קטן של אוטובוסים שאינו תואם את צורכי הציבור? הנוסעים בתחנות 'מבלים' בהמתנה ממושכת, והאוטובוס פשוט אינו מגיע, ובמקרים רבים, כשקורה הנס והנה צץ האוטובוס בקצה הרחוב, הוא ממאן לעצור בתחנה, שכן מלא הוא עד אפס מקום בנוסעים הצמודים איש לחברו כסרדינים בקופסה".
את המצב הקשה מנצלים, לדברי הכתבה, "בעלי הטקסי (מוניות), הלהוטים אחר רווחים מהירים וקלים. הם נוסעים לאיטם ליד תחנות האוטובוס המתפקעות מנוסעים מיואשים, ותמיד יימצא נוסע שזמנו דחוק והפרוטה מצויה בכיסו, שייקח את הטקסי בנסיעת ספיישל".
במענה לטענות מסר שר התחבורה, דוד רמז, ששליח מטעמו שב ארצה עם הסכמים חתומים עם יצרנים לאספקת מאות אוטובוסים. הוא מיהר לחלוק את האשמה במצב עם משרד הביטחון ואמר ש"אם שר הביטחון לא ייענה לדרישתי לשחרר מגיוס נהגים מקצועיים - לא יהיה מי שיפעיל את האוטובוסים, כשיגיעו".
בשולי ועידה להסכם שלום: דברי נשיא המדינה עוררו זעם
מבוכה גדולה נגרמה לישראל השבוע לפני 70 שנים, בזמן ההכנות לוועידת לוזאן בשווייץ, כשהתפרסמה הידיעה שבפגישתו בלונדון עם ציר בית הנבחרים הבריטי הצהיר נשיא המדינה, חיים ויצמן, ש"ישראל מסכימה לחזרתם של 100 אלף פליטים ערבים לשטחה".
ועידת לוזאן התכנסה ביוזמת "ועדת הפיוס לארץ ישראל" שהקימה העצרת הכללית של האו"ם, מתוך ניסיון להפוך את הסכמי שביתת הנשק הזמניים שנחתמו בין ישראל לארצות ערב אחרי מלחמת העצמאות להסכם שלום כולל.
ישראל הגיעה לוועידה בעמדה מוחלשת, וזאת מכמה סיבות: ארה"ב וצרפת הפעילו מכבש לחצים בעניין החזרת הפליטים; דרישתה של ישראל שרוסיה, שנתפסה אז כמגינת ישראל, תצורף לוועידה - נדחתה; ובקשת ישראל להצטרף לאו"ם נותרה ללא מענה.
כעת נאלצה ההנהגה הישראלית לפרסם הודעה חריגה המסתייגת מדברי הנשיא ויצמן. "בעיית הפליטים הערבים צריכה להיפתר בעיקרה על ידי יישובם בארצות אחרות", הודיע בוועידה ראש המשלחת הישראלית ומנכ"ל משרד החוץ, ולטר איתן. "בכל מקרה, שאלת הפליטים כולה יכולה לבוא לדיון במסגרת משא ומתן לשלום יציב במזרח התיכון", הוסיף.
נציגי ארצות ערב, שסירבו לשבת עם נציגי ישראל באותו אולם, דחו כל ניסיון לדון בפרטי תוכנית שלום - "ללא השבה מיידית של 750 אלף פליטים". חוגים מדיניים בניו יורק העריכו שהערבים מסתפקים בהסכמי שביתת הנשק ולא מעוניינים בהסכם שלום כולל. חיזוק לכך התקבל מדברי נציג המדינות הערביות בפני העיתונאים האמריקנים שסיקרו את הוועידה (שהתפזרה לבסוף ללא כל תוצאות): "הפסדנו בסיבוב הראשון, אך אנו מתכוננים למערכה ממושכת".
התייעצות של בכירים ישראלים לקראת ועידת לוזאן. משמאל: אבא אבן
מתוק ויקר: מכה לחובבי השוקולדה
לא חלף שבוע מפרסום תוכנית הקיצוב הממשלתית, וכבר הונחתה על הציבור מכה ראשונה כואבת. משרד האספקה, בראשות השר דב יוסף, פרסם השבוע לפני 70 שנים הודעה על הנהגת "קיצוב וצנע בענף השוקולדה והממתקים".
לפי הצו הממשלתי, "יופסק באופן מיידי ייצורם של דברי מתיקה מסוג שוקולדה, שמחירם עולה על 800 מיל הק"ג לצרכן" - הוראה שמסלקת מהמדפים את רוב חטיפי השוקולד. על פי הצו, מעתה רשאים היצרנים לשווק רק ממתקי שוקולדה אחידים שאינם עולים על 480 מיל לק"ג. בנוסף נקבע שטבלאות השוקולד יהיו בגודל אחיד של 56 גרם, ומחירן לא יעלה על 45 מיל החפיסה.
"אם לא יחול שינוי מיידי בתנאים החדשים, ניאלץ לפטר לפחות 50 אחוזים מהפועלים בקווי הייצור", הגיב בזעם ג' הרשקוביץ, מזכיר סקציית יצרני השוקולדה בישראל, שהורכבה מבתי החרושות הגדולים "ליבר" ו"עלית", ועוד עשרות יצרנים קטנים. אך פקידי משרד האספקה לא התרשמו מהמחאה והודיעו שליצרנים ניתנת ארכה של שבועיים וחצי להיפטר מהמלאי שברשותם שאינו תואם את ההוראות החדשות.
עיתוני התקופה "הופצצו" במכתבי תלונות של קוראים על ש"חיינו בארץ מרירים דיים, וכעת לוקחים לנו גם את ההנאה הקטנה שהיתה לנו, בצורת חטיף השוקולד המתוק".
קנה את "מיין קאמפף" של היטלר - והצית את הספר
מחפשי מציאות רבים הגיעו למכירה פומבית של חפצים, שנערכה בחצר האכסניה הגרמנית בירושלים. מוצג מספר 131, ארון קבורה מהודר, לא זכה להתעניינות, אך לעומתו נערכה תחרות עזה בין כמה משתתפים שביקשו לזכות במקרר חשמלי.
במרכז החצר באכסניה עמדה ערימה של ספרי "מיין קאמפף" ("מלחמתי"), ספרו הנודע לשמצה של הצורר הנאצי אדולף היטלר. חייל הציע 50 מיל בעבור עותק, ולאחר שקיבל לידיו את הספר - הצית אותו בהפגנתיות והשליך את הדפים הבוערים למרכז הערימה. הנוכחים הביטו בו בהבנה.
מחיר כל עולה: 1,000 דולר
ב־28 באפריל 1949 נערך במוזיאון תל אביב כינוס של אנשי משק וכלכלה, ל"דיון בענייני דיומא". בדוברים היה מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, שסקר את ענייני הכלכלה הקשורים למפעל העלייה ואמר: "כעת אנו יודעים לומר שלסידור ראשוני של כל עולה אנו נדרשים לאלף דולר לפחות". על פי המידע שהתקבל, הובהר כי לתוכנית של העלאת 250 אלף עולים ב־1949 נדרשת ישראל לתקציב של רבע מיליארד דולר, ולא ברור מהיכן יגויס סכום עצום שכזה.
לא רוצים שעות נוספות
ב־2 במאי 1949 הודיע משרד הפנים על כוונתו להעלות הצעת חוק שתאסור העסקת עובדים בתעשייה בשעות נוספות. הסיבה: הצורך לייצר מקומות עבודה לחיילים משוחררים ולעולים. מארגון התעשיינים נמסר בתגובה שלא תהיה לו התנגדות לחוק המוצע, שכן התעשיינים מעדיפים להעסיק פועלים חדשים - במקום לשלם תוספת של 50 אחוזים בעבור שעות עבודה נוספות לפועלים הקיימים. גם ארגוני הפועלים מסרו שהם מעדיפים, מבחינתם, לוותר על קבלת תשלום על שעות נוספות, משיקולים של מס הכנסה.
צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
חג הפועלים הראשון במדינה
ציבור הפועלים בארץ ציין את חגיגות 1 במאי - יום הפועלים הבינלאומי - לראשונה במדינת ישראל העצמאית. האירועים הבולטים נערכו בתל אביב, ובראשם מצעד רב־רושם בהשתתפות כ־20 אלף איש (בצילום למעלה), בהם חברי איגודים מקצועיים, אנשי חטיבות הפועל ודגלנים, בהובלת שיירת אופנועים של פועלי נמל תל אביב. בטקס המרכזי, שנערך באצטדיון שליד שפך הירקון, השתתפו יותר מ־40 אלף חוגגים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו