"רציתי לירות בו, אבל אני לא כמוהם"

שלמה אדלר כבר מתקשה ללכת ונעזר בהליכון, אבל הוא זוכר את כל מאורעות המלחמה לפרטי פרטים ומספר את סיפורו בהתרגשות גדולה. מדי פעם, בעיקר כשהוא מדבר על הוריו ואחותו, הוא פורץ בבכי קורע לב. שנים רבות חלפו אבל הזמן לא הקהה את הכאב. הוא נולד ב־16 ביוני 1930 בעיירה הקטנה בולחוב בפולין למשפחה יהודית אמידה ושומרת מצוות בעלת מפעל לייצור עורות. ההורים, שרה ואברהם, יחד עם אחותו הגדולה ממנו בשש שנים ועוד כ־4,000 יהודי העיירה, נרצחו בשואה. אנחנו נפגשים בביתו בכפר סבא, שבו הוא מתגורר עם אשתו אסתר, גם היא ילידת פולין, שגורשה עם משפחתה לסיביר. 

"הילדות שלי היתה טובה ונעימה", מספר שלמה, "היו פה ושם קריאות אנטישמיות, אבל לא יותר מזה. ב־1939, עם פרוץ המלחמה, בולחוב נפלה לידי הרוסים. כל העשירים נשלחו לסיביר, ואבא שלי שיחד את מפקד העיר כדי שנישאר וכדי שידאג שגם משפחת יהודים פליטים מגרמניה, שגורשה משם שנתיים לפני כן וגרה במתחם הדירות שלנו, לא תגורש. בסוף נשארנו. אבא כל הזמן נתן לקומיסר הרוסי מתנות כמו מעילים ומגפיים, והקומיסר היה מבסוט". 

ביוני 1941 הצבא הגרמני תקף והפציץ את פולין המזרחית שבשליטת רוסיה. "הקומיסר קרא לאבא", נזכר שלמה, "ואמר לו: 'אדלר, קח משאית ותעמיס את מי שאתה רוצה. סע מזרחה כי הגרמנים בתוך שבעה ימים יהיו פה'. אבא ביקש שהות של שעתיים כדי להתייעץ עם המשפחה, אסף את כולנו כולל משפחת הפליטים מגרמניה, ושאל לדעתנו. השתרר שקט, אף אחד לא פתח פה. פתאום הרים את ידו היהודי הפליט ואמר: 'אדון אדלר, אתה ירדת מהפסים? אתה חושב לברוח עם הרוסים? הלא אתה בלילות מפחד שלא ידפקו בדלת כדי לקחת אותך לסיביר. אתה רוצה לחיות עם הקומוניסטים? שכחת מי אלה הגרמנים? אלה בני אדם'. הוא המשיך ואמר לאבא: 'הגרמנים יחזירו לך את בית החרושת'. האחים של אבא השתכנעו, והתקבלה החלטה להישאר ולא לברוח לרוסיה".

אנחנו לא חייבים לאלוהים 

הגרמנים אכן כבשו את בולחוב, וב־29 באוקטובר 1941 הם ביצעו את האקציה הראשונה - תפיסת יהודים. "שוטר אוקראיני וקצין גרמני הגיעו לבית של אח של אבא ואמרו לו להתלבש. אשתו התחננה שלא ייקחו אותו, ניגשה לארון והוציאה פרווה יקרה מאוד ונתנה לקצין הגרמני. הוא לקח ורצה לשחרר את הדוד, אבל האוקראיני אמר: 'לא, הוא מופיע ברשימה'. בסוף הם לקחו את הדוד ואת הפרווה וברגע שעזבו, הפועלים הגויים הנאמנים לנו לקחו את כל המשפחה והעלו אותנו לבוידעם של בית החרושת ושמרו עלינו מבחוץ. נכנסנו פנימה - אני, אחותי, אמא, סבתא, אח של אבא ואשתו. אבא היה מחוץ לעיירה בנסיעה. 

"סבתא התעקשה לצאת לבדוק מה קורה עם הבן שלקחו הגרמנים. אמרנו לה לא ללכת, אבל היא הלכה העירה - ולא חזרה. הגרמנים והאוקראינים תפסו אותה כשאספו כ־1,000 יהודים והכניסו אותם למבנה תיאטרון. היו שם 300 מקומות ישיבה. הם הוציאו את הכיסאות והכניסו לשם את היהודים, בשכיבה אחד על השני. לא אפשרו להם אפילו ללכת לשירותים. לקחו את שני הרבנים וציוו עליהם לנאום שרק האלוהים הנוצרי והכוח הגרמני הם אלה שמכתיבים את ההיסטוריה. ציוו על אישה לרקוד עירומה. הרב סירב להסתכל עליה אז הם הוציאו לו את העיניים. רצחו את הרבנים וזרקו אותם בשירותים. חלק מהאנשים נחנקו באולם למוות בגלל הצפיפות, גם הדוד שלי. את שאר היהודים, שנשארו בחיים, הובילו ליער ורצחו. ביניהם היתה גם סבתא שלי".

עוד באותו נושא:

• "שמעתי את החיילים, צעקתי 'מחבואים!' וכל אחיי היו נמלטים למסתור הקבוע"

• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ"

• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד

• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים

באביב 1942 הגרמנים עצרו את אביו של שלמה ואת דודו בחשד לסחר בעורות. אמו ניסתה לשחררם באמצעות תשלום סכום עתק למפקד האוקראיני, אך כשהיא חזרה למסתור אמרו לה שהגרמנים מבקשים לעצור אותה על שוחד, והיא הסתתרה אצל חברה. שלמה, בשלב הזה כבר בלי אמא ובלי אבא, הלך לחברים שגרו סמוך לתחנת הרכבת. "ישבתי איתם ודנו היכן להסתתר, כשפתאום דרך החלון ראיתי קבוצת אנשים עוברת וביניהם אבא שלי ואחיו. רציתי לרוץ להיפרד ממנו אבל אחד החברים עצר אותי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא".

כעבור כמה ימים אמו של שלמה הגיעה הביתה. "שאלתי אותה: 'אמא, מה את עושה פה? את לא צריכה להסתתר?' היא שאלה אותי אם אני יודע איזה יום היום, וענתה: 'היום ערב פסח'. אמרתי: 'אז מה? אבא איננו. מי יעשה לנו סדר?' האמונה שלי היתה מעורערת למרות שהייתי דתי. אני מאמין בה' והוא עושה דברים איומים כאלה. אמא הרימה אצבע למעלה ואמרה: 'אני חייבת לו', ואני השבתי לה: 'תראי מה שהוא עושה לנו. את לא חייבת'. אמא אמרה: 'אני חייבת. זו מסורת, והמסורת תשמור עלינו'. 

"אמא התחילה לנקות ולסדר ופתאום הגיעו שני שוטרים אוקראינים ולקחו אותה", ממשיך שלמה, וכשהוא מספר על רגעי הפרידה מאמו הוא לא מתאפק ופורץ בבכי קורע לב, "אחרי כמה ימים נודע לי שהיא בתחנת הרכבת. רצתי לשם וראיתי את אמא עם שוטר אוקראיני. ירדתי על הברכיים והתחננתי בפניו שייתן לי אפשרות לגשת לאמא והוא אפשר לי. היא חיבקה אותי ונישקה אותי ופתאום אמרה: 'קר בחוץ, רוץ הביתה ותביא לי כמה זוגות גרביים'. כשחזרתי עם הגרביים אמא לא היתה שם. היא כנראה ידעה ולא רצתה לראות אותי נפרד ממנה ולכן שלחה אותי הביתה. זו הפעם האחרונה שראיתי את אמא. יותר לא ראיתי אותה". 

אדלר כילד עם משפחתו

שלמה אדלר, כיום

שלמה ואחותו מרים נשארו ללא הורים. "היו לאחותי ניירות אריים, היא יכלה להינצל. אבל היא לא רצתה לעזוב אותי. כל העיר שלנו הפכה למחנות עבודה. קיבלתי עבודה בבית חרושת לחביות והיא עבדה במפעל למיחזור. במארס 1943 חיסלו את המפעל שלה, שעבדו בו יותר מ־60 יהודים, ורצחו את כולם. לקחו אותם לבית קברות, ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים". ביולי 1943 נהרס גם מחנה העבודה שבו שלמה עבד ונרצחו 80 יהודים שעבדו בו. שלמה, בסך הכל בן 13, ובן דודו, שגדול ממנו בשנה, הלכו להתחבא בביצות. 

החשבון כמעט נסגר

לאחר כמה ימים הגרמנים בנו את המחנה מחדש. "דיברנו בינינו כמה יהודים ואמרתי שהלילה נברח. בן דודי שכב בבית חולים כשהוא חולה דיזנטריה. הגעתי לשם ואמרתי לו שאנחנו בורחים. הלכנו לכיוון הכפר שבו גר גוי שהסכים להסתיר אותנו, אבל לא ידענו איפה הוא גר. ופתאום השגחה עליונה: הלכנו דרך השדות ושמענו אותו שורק מנגינה. הכרנו את השריקה הזו כי כאשר הוא היה בא מדי פעם להביא לנו אוכל למחנה, הוא היה שורק כך. הסתתרנו אצלו יותר משנה, בין שני קירות: הוא חתך חצי מטר מהמזווה ובנה קיר מזויף, שם הסתתרנו. פעם ביום הוא היה מביא לנו אוכל. פעמיים הגרמנים חיפשו יהודים בבית. שמענו אותם במזווה. זה היה מפחיד, עצרנו את הנשימה. הם היו מטר מאיתנו ולא מצאו אותנו". 

באוגוסט 1944, לאחר שהרוסים חזרו והאזור שוחרר, שלמה יצא מהמחבוא. הוא הגיע ללובין, התגייס לצבא הפולני וסיפר שהוא בן 17 וחצי כשהוא בעצם בן 14 וחצי. את יהדותו כמובן הסתיר. "התגייסתי כי הייתי צריך אוכל וביגוד ולא היה לי אף אחד בעולם, אני יתום", הוא מספר. 

כחייל השתתף בשחרור ורשה מהנאצים בידי הצבא הרוסי והפולני ולאחר המלחמה הועבר מהצבא למשטרת פולין. הוא התחבר למפקד שלו ואף עבר לגור בשכנות אליו. בהמשך גילה למפקדו שהוא יהודי ואת גילו האמיתי. באפריל 1946 החליט שלמה לנצל את הקשר המיוחד שלו עם מפקדו כדי לעצור את מי שרצח את אחותו, שתי דודותיו ושלוש בנות דודותיו - אוקראיני בשם מטובייצקי שכונה "הקצב" ורצח במו ידיו 390 יהודים. "חבר ילדות שלי סיפר לי שהרוצח חי בעיר ליד קרקוב, אבל הזהיר כי הוא חמוש", נזכר שלמה, "פניתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני רוצה לעצור אותו, שאני בטוח שיתלו אותו ואני רוצה להיות זה שישים לו את החבל על הצוואר".

ושלמה אכן יצא למבצע המעצר. "הגענו למקום לא רחוק מהכתובת ולפתע ירו עלינו מהבית", הוא מספר, "זחלנו והסתתרנו מאחורי באר בטון, והמפקד החליט שנזרוק רימונים אל תוך הבית. הוא אמר לקצין: 'יש לך רימון גם בשבילו? יש לו חשבון לסגור איתו'. זרקתי את הרימון דרך החלון ושמענו פיצוצים. נכנסנו לבית, ובחדר מצד שמאל שכבה אישה עם תינוק, שניהם מתים. מצד ימין שכב אוקראיני פצוע קשה עם רובה ציד בידו וצעק: 'תחסלו אותי'. הסתכלתי עליו אבל לא ידעתי אם זה מטובייצקי, כי לא ראיתי אותו אף פעם. מי שראה אותו - מת, אחותי ראתה אותו. הוא מלאך המוות. המפקד הוציא את האקדח שלו ואמר לי: 'תגמור איתו חשבון'. אבל ברחתי, לא יכולתי. אני לא כמוהם. ניסיתי להיות כמוהם, אבל לא יכולתי. שמעתי ירייה וחשבתי שהחשבון נגמר". 

הטעות - וההתנצלות

ברבות הימים מתברר שלא היה מדובר במטובייצקי. "קיבלתי אי־מייל מהסופר היהודי־אמריקני דניאל מנדלסון, שכתב את הספר 'האבודים' על שואת יהודי בולחוב. הוא שלח לי מכתב של מדריך תיירים שבו סיפר לו שלאחרונה הדריך את בנו של הרוצח הגדול מטובייצקי. מנדלסון סיפר שלרוצח יש שני בנים: אחד גר בקנדה והשני נוירוכירורג בדאלאס. הבן שגר בקנדה קרא את הספר וגילה על מעשי אביו. הוא טלפן לאחיו ואמר לו: 'תקרא את הספר ותבין מי היה אבא שלנו', והוסיף: 'מחקתי את שם המשפחה'. 

"לא הבנתי איך זה יכול להיות, הרי ראיתי את מטובייצקי מת. מתברר שבעיירה הזו היו עוד כמה אוקראינים, ובכל פעם מישהו אחר שמר על מטובייצקי, ובאותו היום אנחנו התקרבנו לבית של השומר הראשון. טעינו בבית, אבל גם זה שהרגנו לא היה צדיק גדול. במהלך השנים הבן של מטובייצקי הגיע לארץ ונפגשנו בבית מלון ביפו. הוא היכה על חטא. סיפר שנסע לאותה עיירה וביום ראשון, בשעה שהמתפללים יוצאים מהכנסייה, עמד בפתח ואמר להם: 'אבא שלי היה הרוצח הגדול שהרג 390 יהודים'". 

הצרות של שלמה לא נגמרו גם אחרי המלחמה. ביוני 1946 הוא נשלח להביא מכתב למפקד בסיס בעיר פוזנן, ונעצר שם על ידי הרוסים. "האשימו אותי שאני נאצי", הוא מספר, "שמו אותי בבית הסוהר והרביצו לי מכות רצח. אמרתי להם: 'אני יהודי. אתם רוצים שאוריד את המכנסיים?' ובתגובה קיבלתי מכת אגרוף איומה וזרקו אותי חזרה לתא. הייתי עצור ארבעה ימים, ובסופו של דבר לא היתה להם ברירה אלא לשחרר אותי". הוא יצא מפולין ברכבת של הצלב האדום לפריז, ומצרפת עלה על אוניית מעפילים לישראל. הספינה נעצרה על ידי הבריטים, וכל נוסעיה נלקחו למחנה מעצר בקפריסין. בספטמבר 1947, כשהוא בן 17, הגיע שלמה סוף־סוף ארצה והועבר לקיבוץ אלומות. 

שלמה התגייס לצה"ל ונלחם במלחמת העצמאות. את אשתו אסתר הכיר בישראל וב־1952 הם התחתנו. לשניים נולדו שני ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. בשנים האחרונות נעזר שלמה בעמותת "אביב לניצולי השואה", שסייעה לאשתו אסתר לקבל רנטה מגרמניה ואף פעלה להגדלת הקצבה שלו. "הם עושים מלאכת קודש", אומר שלמה, שהחליט לסייע לעמותה ומתנדב בתרגום מסמכים לפולנית ובפנייה לגורמים בפולין כשצריך. אורלי סיון, מנכ"לית עמותת "אביב", אמרה: "אנו מוקירים ומעריכים את ההתגייסות שלו למען העמותה. מחמם את הלב לראות אותו כה פעיל ומעורב בעשייה למען ניצולי השואה בגילו המתקדם". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו