בשנת 2010 פרסם ההיסטוריון האמריקני טימותי סניידר את "ארצות דמים", ספר שתיאר את מנגנון הקטל הגדול של מלחמת העולם השנייה; לא מחנות ההשמדה העצומים - אלא דווקא מחרשת המוות שנעה בראשית המלחמה באדישות ובשיטתיות, מעיירה לעיירה, מחלקו המערבי של נהר הדנייפר ברוסיה ועד מרכז פולין.
המכונה הנאצית הזו הניעה כיתות יורים ומשאיות גז, והשמידה מיליוני יהודים, בלארוסים, אוקראינים, פולנים, רוסים ובלטים. כל זאת, בסיוע נאמן של אזרחים־רוצחים, ובחסות מפגש הרסני בין שני הרודנים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית - אדולף היטלר ויוסיף סטלין.
"ארצות דמים" של סניידר הציג מחקר מדוקדק, ונחשב לאבן דרך בספרות התעודה על אודות שואת יהודי בריה"מ. אך לצד הישגו המחקרי הוא סייע למחברו לגבש מבט תבוני ומעמיק על הקרביים הפסיכו־היסטוריים של הדיקטטורים, ולבחון את התחנות הפזורות לאורך מסילת הרודנות.
"ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת", מזהיר־מרגיע סניידר בשורה הראשונה של ספרו "על הרודנות", שראה אור ב־2017 בארה"ב ועתה התפרסם בתרגום לעברית. בספר זה נוטש סניידר את המסמך ומדבר מן הפודיום. כך זה נקרא ונשמע - כדרשות שיש בהן מן התוכחה והאזהרה. מדריך תמציתי ובהיר, שמציע "20 לקחים מהמאה ה־20". למעשה, הלקחים מנסחים עצות. העצה הראשונה היא "אל תצייתו מראש", בעוד האחרונה היא "היו אמיצים ככל שתוכלו".
למשטר רודני או סמכותני - בין אם הוא נאצי, פשיסטי או סובייטי - יש תבניות קבועות, וניתן לזהותן ככל שגולשים במדרון. אולם המשימה הקשה (ולעיתים קרובות האבודה מראש) היא לייצר מבט חיצוני אל אותן תבניות, ולחתור לאמת שעומדת בניגוד אליהן.
ואכן, האמת היא הנושא המרכזי ב"על הרודנות", דבר ההופך אותו לחיבור רלוונטי לזמן ולמקום הנוכחיים. בעצה העשירית בספר ("האמינו באמת"), נעזר סניידר ביומני המלחמה של הבלשן היהודי־גרמני ויקטור קלמפרר, שהדגימו כיצד האמת מתה בארבע דרכים: עוינות גלויה למציאות שאפשר לאמת אותה; "כישוף שמאני" (חזרה אינסופית על מושגים שמטרתם "לצייר את הבדוי כמתקבל על הדעת"); חשיבה מאגית ("תתמסר לרגשות שלך. צריך להתרכז תמיד בגדולתו של הפיהרר ולא לחשוב על אי הנוחות שאתה חש כרגע", אמר לקלמפרר תלמידו ב־1933); ואמונת שווא (שבה האמת הופכת להיות עניין של נבואה ולא של עובדות).
כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
הרגע הזה, שבו העובדות משניות לרגש, מאפיין פוליטיקה של "פוסט־אמת". סניידר מזהיר כי המצב עלול להופכנו לעדר שלא מבדיל בין פרטיו. "יכולתו של אדם להבחין בעובדות היא שעושה אותו לאינדיבידואל, והאמון הקולקטיבי שלנו בידע המשותף לכל הוא שעושה אותנו לחברה".
השפה היא נשק חשוב בקרב נגד הרודנות. בפרק התשיעי בספר סניידר מפציר: "התייחסו יפה ללשון שלנו", וחוזר אל הרומנים של אורוול וברדבורי, שבהם המסכים שולטים והספרים מדוכאים. זהו קטע מעניין, כי הוא מבהיר ששני גאוני הספרות צדקו - ה"אייטמים" שאנחנו צורכים בטלוויזיה הם דגים מורעלים, ומונעים מאיתנו לראות את האוקיינוס כולו.
"המאמץ להגדיר את חשיבותם של האירועים מצריך מילים ומושגים שחומקים מתפיסתנו כאשר אנחנו מרותקים לגירויים חזותיים", מסביר סניידר. ככלל, הוא מזרז אותנו לצאת מהטוויטר ומהשיתופים האובססיביים ברשת ולחפש בנרות מקורות כתובים, בני סמכא. "תחקיר וכתיבה הם עבודה קשה המצריכה זמן וכסף. לפני שתלעגו ל'תקשורת המיינסטרים', שימו לב שהיא כבר לא המיינסטרים".
עוד אלמנט של השפה שצץ במשטרים רודניים הוא שימוש במילים מסוכנות, דוגמת "קיצוניות" ו"טרור", שהן כידוע מטבע עובר לסוחר. כראיה לכך, בפשטות, על פני שלושה עמודים, מדגים סניידר כיצד ולדימיר פוטין ניצל אירועי טרור במשך שני עשורים, כדי להסיר מכשולים מדרכו לשלטון מוחלט ברוסיה. משורת הפיצוצים בערים רוסיות עם עלייתו ב־1999, דרך הפיגוע בבית הספר בבסלאן (שבעקבותיו ביטל פוטין את הליך הבחירות של מושלי המחוזות), ועד ההפצצות המסיביות בסוריה, שגררו גל פליטים מוסלמים שהציף את אירופה.
סניידר טוען כי מטרתו של פוטין היתה לערער את המערכת הדמוקרטית במדינות היבשת. הטרור, בתרחיש זה, היה אמור לדחוף את אירופה לעבר הפשיזם ולעבר רוסיה. הוא מבהיר כי מלחמה בטרור חייבת, עם כל הקושי, להיות מנותקת מהאינטרס הפוליטי. "אומץ פירושו לזהות את ניצול הטרור, מרגע ההתקפה, בדיוק כשנראה הכי קשה לעשות זאת", הוא כותב. עוד הוא מציע לפקפק ברודנים שמדברים על "קיצונים", שכן הרודן הוא שמגדיר את הזרם המרכזי באותו רגע מסוים.
סניידר מעודד אותנו להגביר את פרטיותנו ("זכרו כי דואר אלקטרוני הוא שלט חוצות"), ומזכיר כי כדברי חנה ארנדט - "בתיאבון שלנו לסודות צפויה סכנה פוליטית". בהקשר זה, ניתן לראות בתקרית הפריצה לסלולרי של בני גנץ - שפרטיה לא הזיזו לאזרחי ישראל כהוא זה - אירוע מחמיא לציבוריות שלנו.
זהו מניפסט שנכתב מנקודת מבט ליברלית, לאחר עליית דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, וממוען עבור קוראים אמריקנים. אך תהיה זו טעות לשפוט אותו כמעשה אופוזיציוני. להפך - גם קוראים שמרנים יראו בו משנה סדורה, כיוון שמטרתו לתקן את תפיסת הזמן שלנו. שהרי אנחנו שוכחים בקלות. הפוליטיקה של הבלתי־נמנע, אותה חשיבה מנומנמת כי משטרים אפלים חלפו מן העולם, היא לדברי סניידר "תרדמת אינטלקטואלית מתוצרת עצמית".
האבות המייסדים של אמריקה יצרו מערכת של איזונים ובלמים כהגנה מפני הרוע, אולם גם דמוקרטיה מודרנית, כפי שאמר נורמן מיילר, עשויה להיות "רודנות שגבולותיה אינם מוגדרים". סניידר, כהיסטוריון של אירופה המלמד באוניברסיטת ייל, מציג לאמריקנים את "פאר הרודנות" של היבשת הישנה, וממריץ אותם להוציא דרכון - לא כדי לברוח אלא כי הוא "מאפשר לנו לראות איך אנשים אחרים, לעיתים חכמים מאיתנו, מגיבים לבעיות דומות לשלנו".
זהו ספר כיס המיועד לנשיאה בעת מנוסה או במחבוא. כריכת המהדורה העברית שלו מעוצבת באופן זהה למקור - ואף זו בחירה פוליטית: לרודנות אין שפה ואין זהות לאומית. היא אוניברסלית, ומקננת כל העת. אין לה חומה בדמות ויסות עצמי, וכל "הפרעה" שהיא יוצרת צריכה להדאיג אותנו. הרי ההנחה היא ש"אחרי שבני הנוער עושים בלאגן, המבוגרים יבואו וינקו. אלא שאין מבוגרים, הבלאגן הזה הוא שלנו". √
על הרודנות / טימותי סניידר;
מאנגלית: אברם קנטור; הקיבוץ המאוחד, 105 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו