את ההשראה לשם של העמותה שהקים, "ביחד - ערבים זה לזה", שאב יוסף חדאד מרס"ן רועי קליין ז"ל, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, שהפך לסמל לגבורה במלחמת לבנון השנייה כשזינק על רימון כדי להציל את חייליו ולאחר מותו קיבל את עיטור העוז.
חדאד פגש את קליין בשנת 2003, כשהגדוד עשה קו ברג'ר, על גבול לבנון. האחד - מפקד יהודי מההתנחלות עלי, השני - מפקד צוות ערבי־נוצרי מנצרת. חדאד שיתף את קליין בסיפור האישי שלו, על כך שהתנדב לצה"ל ועל התמיכה הגדולה שקיבל מהמשפחה, לצד הביקורת הקשה והכתף הקרה שהפנו כלפיו חלק מחבריו. קליין חיזק אותו, והשיחה התגלגלה לערך של חברות וערבות הדדית.
"הוא הבין שיש צדדים אחרים לחברה הערבית, והופתע לשמוע שיש לי חברים שהיו שמחים גם הם להתגייס, אם לא היתה לכך התנגדות גדולה כל כך", אומר חדאד. "זה היה בלתי נתפס בעיניו. הוא אמר שעבורו, המשפט 'כל ישראל ערבים' מסמל משמעות שבין אדם לחברו ובין חייל לחברו".
בשבוע הבא, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יקיים חדאד בבניין בית העם בכפר סמיע ערב יוצא דופן של "זיכרון בסלון", שבו יפגיש צעירים מוסלמים, דרוזים ונוצרים בני 19-17 עם ניצול שואה.
"נושא השואה חשוב וקרוב לליבי, ואני חושב שהמגזר צריך להיחשף אליו", הוא אומר. "העם היהודי איבד שישה מיליון איש, וזה אינטרס אנושי שנזכור ולא נשכח את האירוע הזה לעולם. אני חושב שדווקא מפגש בלתי אמצעי עם אדם שחווה את השואה ממקור ראשון יכול לגרום לצעירים להבין את עומק הסיפור ולהכיל אותו".
• • •
סיפור חייו של חדאד (34) יוצא דופן כמעט מהרגע הראשון. הוא נולד בחיפה למשפחה ערבית־נוצרית דתית. אביו כומר, ואמו מורה בבית ספר יסודי. יש לו שתי אחיות, בנות 36 ו־25, ואח צעיר בן 20.
אחרי כמה שנים עברה המשפחה לנצרת, אבל לא מעט מזמנו בילה חדאד עם המשפחה המורחבת בחיפה. "שיחקתי כדורגל בשכונת קריית אליעזר עם כל הילדים שם - יהודים, מוסלמים, נוצרים. הכל התחיל מכדורגל, זה מה שחיבר בינינו. אף פעם לא הרגשתי זר או שונה בחברתם של יהודים. ברור שכל אחד גדל במשפחה שונה ובמסגרת שונה, אבל בשעות הרבות שבילינו ביחד, השוני לא עניין אף אחד".
כשחברי הילדות שלו קיבלו צו ראשון, החליט גם הוא להתגייס. "הבנתי למה אני לא מקבל צו ראשון באופן טבעי, כי במגזר הערבי לא חייבים להתגייס, אבל הרגשתי לגמרי ישראלי, ועל זה גם גדלתי בבית. ההורים שלי לימדו אותי לחשוב ככה. אני מגדיר את עצמי כחילוני מאמין - כלומר, מאמין באלוהים, אבל מאמין שצריך לעשות טוב בעולם הזה ולכבד בני אדם באשר הם לפני הכל. כל המשפחה שלי כזאת.
"בזמנו, לא היה מובן מאליו שערבי־ישראלי מתנדב לצה"ל, ואחוז ההתנדבות במגזר היה נמוך מאוד. היום זה כבר יותר מקובל.
"התקשרתי ללשכת הגיוס בטבריה ואמרתי שאני רוצה להתגייס לגולני. אמרו לי: 'צבא זה לא תוכנית כבקשתך'. אמרתי להם: 'אם אתם לא מבטיחים לי גולני, אני טס לדרום אמריקה'. מבחינתי, וגם מבחינת החברים שלי - כולנו היינו מורעלים על גולני, זו החטיבה שנלחמים להתגייס אליה, ומבחינתי, זו היתה החטיבה שסימלה עבורי ששווה להילחם למען המדינה שלי".
הוא התגייס בשנת 2003 וזומן לטרום־טירונות של גולני, שבועיים שבמהלכם עוברים החיילים תהליך של הכרת מושגים בסיסיים שקשורים לצבא וליהדות.
"בחיים לא אשכח את עצמי במסדר הראשון בסוף הטרום־טירונות, כשמחלקים אותנו ליחידה ואני מקבל את הכינוי חדאד", הוא אומר בעיניים נוצצות. "לא אשכח את הפעם הראשונה שאנחנו באוהל, ואני מספר שאני ערבי־ישראלי שהתנדב לצבא. בגולני 'אחי' זה לא 'אחי' של הרחוב - זה באמת אח, עם כל המשמעויות הנלוות.
"אני זוכר את הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה באוקטובר 2003, כשמחבלת נכנסה ופוצצה את עצמה, ו־19 אזרחים נרצחו, מתוכם ארבעה ערבים־ישראלים. זה חידד לי כמה ההחלטה שלי היתה נכונה, ונתן עוד חותמת למעשה שלי. גם כשהייתי בעומק לבנון, וטילים נחתו על עיר מגוריי, נצרת, והרגו שני תינוקות, חשבתי על זה שכשחיזבאללה תוקפים, לא באמת מעניין אותם אם הם פוגעים בערבי או ביהודי".
"הטיל העיף אותי באוויר". חדאד במלחמת לבנון השנייה, 24 שעות לפני שנפצע
אבל הסביבה שלו לא היתה תומכת כמו החבר'ה בגולני. כששב הביתה עם מדים ונשק, חטף יריקות, קללות וקריאות "בוגד". חלק מחבריו ניתקו איתו את הקשר.
הוא סיים טירונות, אימון מתקדם ומסלול, ואחריהם יצא לקורס מ"כים, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שובץ בגדוד 51. במהלך השירות הצבאי נטל חלק במבצעים מורכבים בגוש קטיף ובעזה, תפס קו בצפון, וביולי 2006, בתחילת מלחמת לבנון השנייה, נכנס עם הגדוד שלו לעומק לבנון.
בשבוע השלישי של המלחמה החליטו בצה"ל לכבוש את העיירה בינת ג'ביל, שהיתה מוכרת כבירת חיזבאללה. בקרבות ספג גדוד 51 אבידות קשות, ובהן הסמג"ד רס"ן רועי קליין, שני מפקדי פלוגה וחמישה לוחמים. 16 ממשתתפי הקרב קיבלו צל"שים.
אחרי הקרב יצאו הלוחמים מלבנון לכמה ימים. הם שהו יומיים במלון בנהריה, חזרו לגינוסר להתארגנות, ונכנסו שוב. כעבור 48 שעות, ארבעה ימים לפני הפסקת האש, נפצע יוסף חדאד באורח אנוש.
"בשעה 5 בבוקר, כשהיינו באחד הבתים, טנק שעמד בסמוך חטף טיל, וכל אנשי הצוות שלו נפגעו. קיבלנו הוראה לחלץ אותם. מפקד הטנק נכווה קשות, אני זוכר היטב את הצעקות שלו. באותם רגעים עלה השחר, שמנו אותו בטנק, אבל חיזבאללה זיהו אותנו וירו עלינו טיל. המזל הוא שהספקנו לפתוח פער בין החיילים, ולכן רק אני נפצעתי.
"הטיל פגע בקיר שלידי והעיף אותי באוויר. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא מה לעזאזל אני הולך להגיד לאמא שלי. בזמן שאני נלחם על החיים שלי, חשבתי כמה אמא שלי תכעס עלי.
"שמו אותי על אלונקה, העבירו אותי למחסה וטיפלו בי, עד שהגיע מסוק ופינה אותי לרמב"ם, בזמן שיורים עלינו טילי אר.פי.ג'י".
מפגיעת הטיל נקטעה לחדאד כף הרגל הימנית. כדור פגע בירך שמאל שלו ויצא מהצד השני, ורסיסים פגעו בלחיו השמאלית. עד היום מעטרת צלקת מכובדת את הלחי השמאלית בפניו. "היא מעניקה לי מראה ייחודי", הוא צוחק.
"עד שהגעתי לבית החולים ודיברתי עם אבא שלי, נשארתי בהכרה. אני זוכר את הרופא שואל אותי מה המספר של אבא שלי, אני אומר לו, והוא מחייג. אבא שלי עונה, אני אומר לו: 'אני בסדר' - ומאז אני כבר לא זוכר כלום, התעלפתי.
"אמי סיפרה לי מאוחר יותר שברגע שאבא שלי הרים את הטלפון, הוא איבד את כל הצבע בפנים, והיא מייד ידעה שקרה משהו נורא. כולם התחילו לבכות, בלי שהוא הספיק לספר מה קרה. עברתי כמה ניתוחים, ושכבתי כמה ימים מחוסר הכרה. כשהתעוררתי, השאלה הראשונה ששאלתי היתה 'איפה אמא?'"
רגלו של חדאד חוברה מחדש, ואחרי תקופה ארוכה של אשפוז, הוא עבר שיקום של שנה בבית החולים בני ציון. "הרופא שטיפל בי אמר לי שאני כבר לא אוכל לשחק כדורגל או ללכת כמו אדם רגיל, ואני הבטחתי לו שאחזור לשחק כדורגל", הוא מחייך. "בפגישה האחרונה שלנו באתי עם כדור והקפצתי לו מול העיניים. הוא אמר שהיה חשוב לו להחדיר בי מוטיבציה כדי שאחלים".
• • •
אבל כמו לוחמים רבים שחזרו מהמלחמה, גם הוא התמודד עם פוסט־טראומה. "הכאב הפיזי היה קשה מאוד, אבל ההיבט הנפשי הוא קשה בהרבה. הפוסט־ טראומה היא חלק ממני, ותישאר תמיד חלק ממני. אחת התופעות שלה היא שאני לא מסוגל לזכור את החברים שלי למחלקה, או חלקים שלמים מהשירות הצבאי, ומצד שני יש אירועים שאני כאילו חי מחדש שוב ושוב - למשל, אחרי שהטיל פוגע בי ואני יורק דם.
"עד היום אני חווה פלאשבקים או מתעורר עם סיוטים. אבל עשיתי תהליך נפשי, שכלל התנתקות מוחלטת מהחברים מהיחידה, והצלחתי לייצב את עצמי למצב שבו אני מנהל חיים תקינים. עד היום, כשחבר פוגש אותי במקרה ושואל לאן נעלמתי, אני מתקשה לזכור את שמו. כאילו מחקתי את התקופה הכי חשובה בחיים שלי - השירות הצבאי, למעט כמה אירועים בודדים.
"לא הייתי רחוק ממוות, ושאלתי את עצמי לא פעם למה חברים שלי מתו ואני לא. המסקנה היחידה היא שנשארתי כדי לדבר על זה. אמרו לי שאני גיבור, אבל אני לא. הגיבורים האמיתיים הם אלה שאתה ניגש לטפל בהם אחרי שנפצעו ואומרים לך - 'לך לטפל בחברים האחרים'".
כשיצא מבית החולים, כחלק מהשיקום, עבד חדאד במשך חצי שנה בצוות בידור במלון בטבריה. "הפסיכולוג שלי אמר שילדים יעשו לי טוב, כי הם היחידים שלא יכולים לזייף רגשות ולהעמיד פנים. הם יחייכו כי הם אוהבים אותי, ולא כי הם מרחמים עלי. הוא צדק. כל כך התחברתי אליהם".
לאחר מכן נסע לקנדה ופתח עסק לעגלות ממכר בקניונים. במשך שלוש שנים מכר שם גאדג'טים, צעצועים ומוצרי ים המלח.
בד בבד, החל לפעול בתחום ההסברה ויצא למסעות הסברה ברחבי אמריקה ואירופה, כדי לפעול נגד ה־BDS ונגד תופעות של אנטישמיות חדשה בקמפוסים. הופיע בפני סטודנטים והציג את תפיסת עולמו על החיים בישראל כאדם שאינו יהודי, שגדל בשוויון ובאופן חופשי.
"שירתתי את המדינה בצה"ל. כשאתה נפצע, המדינה לא עוזבת אותך, ובאמת נתנו לי כל מה שהייתי צריך - הטיפולים הכי טובים, והטיפול הנפשי הכי מקיף. אני יודע שיש הרבה חיילים שחזרו מהקרב ובאים בטענות למדינה, שלא העניקה להם את הטיפול שהיו צריכים, אבל במקרה שלי זה היה שונה.
"לכן, כישראלי אני לא יכול להישאר בצד כשתוקפים את המדינה. זה התחיל בדיבורים על ישראל במהלך טיולים שעשיתי, או במשלחת של ארגון נכי צה"ל ועמותת מילואימניקים בחזית. אבל בהדרגה זה הלך וגדל.
"אני חושב ש'שוברים שתיקה' הם חבורה של שקרנים, והמטרה שלי היא לחשוף את השקרים שלהם. ברור לי שיש עשבים שוטים, אבל הרוח של צה"ל היא רחוקה מאוד מהדרך שבה מציירים אותנו בעולם ובתקשורת הזרה. מבחינתי, ברור לי שזה צבא מוסרי.
"אין ספק שבגלל שאני מדבר כערבי, יש לזה השפעה גבוהה. לאחרונה הייתי בהרצאה בחו"ל, וסטודנטים אמרו לי, 'אתה ישראלי, אז ברור שתגן על ישראל'. ואז אמרתי, במבטא הכי ערבי שלי, שאני ערבי־ישראלי. בהתחלה השתרר שקט מוחלט של הלם, ומייד אחר כך - המולה, כשקלטו מה אמרתי.
"יש יהודים בישראל שלא פגשו ערבי־ישראלי, אז דמייני מה קורה לאנשים בארה"ב ובאירופה. פתאום הם פוגשים מישהו שהוא גם ערבי, גם שירת בצבא וגם מעמת אותם עם העובדות. הם היו בשוק".
• • •
חדאד עשה תואר ראשון במדעי המדינה והחל לעבוד בחברה למחקרי שוק, שבה התקדם עד לתפקיד של מנהל תפעול. הוא הצליח לחסוך סכום כסף, ובמאי 2018 הקים עמותה בשם "ביחד - ערבים זה לזה", שמטרתה קירוב המגזר הערבי לחברה הישראלית.
חדאד מגדיר שורה של ערכים שעומדים לנגד עיני מקימיה, ובהם בניית גשר בין המגזרים, חיבור צעירים לזהות הישראלית, עידוד התנדבות לשירות הלאומי, עידוד מעורבות במדינה ובעשייה חברתית, ויוזמות לשיתופי פעולה ושיח משותף בין יהודים וערבים.
"אני רואה לאן החברה הישראלית הולכת, ואני חייב לומר שאני מודאג. לא רק הפער שהולך וגדל בין ערבים ליהודים, אלא גם הפערים בין יהודים לבין עצמם ובין ערבים לבין עצמם. החלטתי להקדיש את הזמן ואת הכסף שלי לקירוב לבבות.
"אני אישית לא מעודד גיוס לצבא, אלא דווקא את נושא השירות הלאומי. המוטו שלנו הוא לשרת את המדינה ואת הקהילה בו בזמן. כיום יש במערך השירות הלאומי כ־18 אלף מתנדבים, מהם כ־4,400 מהמגזר הערבי - מוסלמים, בדואים, נוצרים ודרוזים. מבין אלה, 43 אחוזים הם מוסלמים. אלה מספרים משמעותיים שלא מדברים עליהם, כי תמיד יש תפיסה שהדרוזים הם אלה שמתנדבים. אף אחד לא ציפה לכאלה מספרים.
"העמותה שלנו מעלה את המודעות לבעיות רבות בתוך המגזר הערבי - ובהן אלימות נגד נשים, נשק לא חוקי, חינוך, תשתיות, ועוד. אנחנו נעשה את מה שהפוליטיקאים שלנו לא עושים. הוועד של העמותה מורכב מנשים ומגברים - נוצרים, מוסלמים, יהודים ודרוזים, ואני בטוח שאין ועד כדוגמתו בשום מקום בארץ.
"בין הפעילים שלנו אפשר למצוא את לורנה חטיב - דרוזית ופעילה חברתית שמשמשת מנהלת פרויקטים של העמותה, אליאס עובייד - מג"בניק לשעבר ומהנדס בהווה, תאמר אבו חתום - ערבי־נוצרי שעובד כספר, וגם פקידה מוסלמית ופעיל יהודי".
נראה שחדאד נהנה לייצג עמדה אופוזיציונית כערבי־ישראלי בכל במה אפשרית. לאחר שהגיעו תמונות האזרחים מעזה, שמוחים נגד שלטון חמאס ונורים מנשק חי, הוא כתב בטוויטר: "אם אתם חושבים שהתמונות האלה יגררו דיונים באו"ם או באיחוד האירופי כדי לגנות את חמאס, או שהח"כים הערבים יפי הנפש יגנו את חמאס - אתם טועים בגדול. כמה שאני גאה להיות אזרח ערבי־ישראלי במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון!"
"פועלים בכל הכוח כדי לשים סוף לשנאה כלפי האחר על רקע מוצאו או אמונתו". חדאד נואם באירוע נגד אנטישמיות
הוא לא חוסך את ביקורתו כלפי המפלגות הערביות, "שאינן מייצגות את החברה הערבית". בין השאר, התבטא נגד ח"כ איימן עודה, שיצא נגד ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בגולן, ונגד ח"כ טלב אבו עראר מרע"מ־בל"ד, שכתב על מבצע הפיגוע במסגד בניו זילנד (ולאחר מכן מחק את הדברים): "יא רוצח חזיר, אני אומר לך ולכל הצלבנים המתועבים כמוך: האסלאם יגיע (אליכם), ובכל הכוח".
חדאד כתב לאבו עראר: "אני וחבריי לעמותה, ובהם נוצרים, מוסלמים, דרוזים ויהודים, מגנים אותך על האמירה הגזענית והמבישה שלך, ויש לנו דבר אחד להגיד לך - תתבייש! אנחנו פועלים בכל הכוח כדי להשתיק את הקיצוניים ואת הגזענים כלפי כל דת, ולשים סוף לשנאה כלפי האחר על רקע מוצאו או אמונתו. אין מקום להכללה ולפסילה של אף ציבור בגלל קיצוניים מתוכו.
"טלב, אתה לא ראוי להיות נציג של ציבור שרובו המוחלט, אם לא כולו, מתנגד לאמירה חשוכה שכזו. יש לי חדשות עבורך ועבור חבריך: אנחנו נהיה שם, ולא ניתן לכם לפגוע בנו יותר, כי הפסקנו לשתוק".
מאוחר יותר הוסיף חדאד: "נגזר עלינו, ערביי ישראל, להתמודד עם עוד ארבע שנים שבהן הציבור שלנו יהיה מוכתם על ידי הקולות הקיצוניים והמסיתים, שעושים הכל כדי לפלג בינינו ובין מדינת ישראל".
• • •
בינואר האחרון השתתף חדאד בטקס לציון יום השואה בפלורידה. בנאומו התחייב לפעול למען זיכרון השואה בחברה הערבית. בשבוע הבא הוא יקיים את ההתחייבות הזאת.
"זיכרון בסלון" היא יוזמה חברתית שהחלה לפני תשע שנים, שבמסגרתה מקיימים את ערב יום השואה בסלון בבתים פרטיים ברחבי הארץ. את הערב פותחים בעדות של ניצולי שואה או בני הדור השני (לעיתים גם עדות מצולמת או מוקלטת), לאחר מכן מתקיים חלק אמנותי, כמו שיר או קטע מוזיקלי, ולבסוף שיח פתוח על חשיבות זיכרון השואה בהווה ובחברה שלנו. חדאד החליט לקיים ערב כזה במגזר הערבי.
"אני חושב שאנחנו הראשונים שעושים את המפגש הזה במגזר. אני מתכוון להביא למפגש 30-20 צעירים מהיישובים יפיע, נצרת, כסרע־סמיע, פסוטה וחיפה, מכל המגזרים. כולם פעילים בתנועות נוער ובמועצות מקומיות, וכולם רוצים שינוי. הגיע הזמן להפגיש אותם עם הטראומה הכי משמעותית של העם היהודי.
"אני נחשפתי לשואה רק בצבא, ופגשתי ניצול שואה רק לפני ארבע שנים, לקראת גיל 30. המטרה היא להפוך את האירוע הזה לקבוע ביישובים ערביים. המטרה היא שנגיע למצב שמתקיים טקס רשמי מטעם העירייה בערב יום השואה, מתוך סולידריות. משום שאם אנחנו רוצים שיהיו פה חיבור ואחווה - זה חייב להתחיל מהדברים שהכי מאחדים. אנחנו נותנים את הכבוד לעם שכמעט נכחד. נשבעים לזכור, לא לשכוח, ולוודא שזה לעולם לא יקרה שוב, לשום עם".
hilabaj@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו