סימטאותיה הצרות של שכונת מוסקי, לא הרחק משוק ח'אן אלח'לילי, הומות אדם. סוחרים, קונים, עגלות משא ולפעמים גם רכבים, נדחפים למעברים הסוערים והרועשים ומפלסים את דרכם. כאן שוכנים השווקים הלא תיירותיים של קהיר העתיקה, וחוץ ממזכרות מצריות תוצרת סין ניתן למצוא כאן כל טוב, ובשפע
צריך לחצות את הסימטאות הללו כדי להגיע למה שהיתה פעם שכונת היהודים, "חארת אל־יאהוד", שהפכה בשנים האחרונות ללהיט במצרים ובעולם הערבי הודות לסדרת טלוויזיה ששודרה במצרים בלילות חג הרמדאן לפני שלוש שנים ועוררה התעניינות עצומה.
עוד בנושא:
א-סיסי יכהן כנשיא מצרים עד 2034
"שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר עם מצרים מאז הסכם השלום"
מצרים עשויה לפצות את חברת החשמל בכחצי מיליארד דולר
לאחר עשרות שנים של התכחשות לקיומה של קהילה יהודית מפוארת בארץ הנילוס, לאחר גירושה בידי משטר הקצינים הלאומניים שהפילו את המלוכה, ולאחר עשרות שנים של דמוניזציה אנטישמית במסגדים, במערכת החינוך ובתקשורת - לפני ואחרי חתימת הסכם השלום עם ישראל - הוצגו יהודי קהיר לשעבר בפני מיליוני הצופים בסדרה באורח שונה מאוד מזה שהיו רגילים לו עד עתה: אנושי. חלק ממרקם האוכלוסייה העשיר והצבעוני של מצרים בימים עברו.
עבור לא מעט צעירים מצריים, זו היתה חשיפה ראשונה לעובדת קיומה של קהילה יהודית, דוברת ערבית וגדולה, בארצם. הם נולדו למציאות שבה היהודים הם בעלי נוכחות וירטואלית בלבד, שכן מבין כ־100 אלף היהודים שחיו בארצם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, נותרו אולי עשרים - קומץ נשים מבוגרות בקהיר, סביב ראשת הקהילה מאגדה הארון, ועוד כעשרה באלכסנדריה.
לא אדם של הבטחות ריקות, נשיא מצרים א-סיסי // צילום: אי.פי
סוגיית הנוכחות היהודית במצרים ושימור מורשתה בעתיד עלתה לכותרות לפני שבועות אחדים, כשנשיא מצרים א־סיסי הצהיר בפני משלחת יהודית אמריקנית שאירח שאם היהודים יהיו מעוניינים להחיות מחדש את הקהילה היהודית־מצרית הגוועת, ממשלתו תהיה מוכנה להקים בתי כנסת ומוסדות קהילה נוספים.
א־סיסי אינו אדם של הבטחות ריקות: ממשלתו כבר משקיעה עשרות מיליוני דולרים בשיקום בית הכנסת הגדול באלכסנדריה "אליהו הנביא", שגגו קרס לאחרונה, וכן בבית העלמין היהודי הישן בשכונת בסטין שבבירת מצרים, שבו נקברו חלקים מגניזת קהיר המפורסמת והפך עם חלוף השנים למזבלת ענק.
טלווזיה ומציאות בקהיר
באתי ל"ח'ארת אל־יאהוד", כדי לראות אם סדרת הטלוויזיה, שהיכתה גלים ברחבי המזרח התיכון ואפילו זכתה לשבחים מסויימים בשגרירות ישראל ובמשרד החוץ בירושלים, הותירה את חותמה על השכונה היהודית לשעבר. אחת מנקודות הביקורת החריפות ביותר על הסדרה בולטת מייד לעין: שכונת היהודים מוצגת כשכונה נקייה ומסודרת, היהודים גרים בבתים מפוארים ועשירים - וכל זאת לא היה.
ח'ארת אל־יאהוד היתה ועודנה שכונת עוני. גם הצורפים היהודים, שעבדו בשוק הזהב, יצרו ומכרו תכשיטים, לא חיו חיי מותרות כמו אלה המוצגים בסדרה הפופולרית. המולה, לכלוך והמון היוו גם אז חלק מתפאורת חייהם של יהודי השכונה, והם - מן הסתם, היו גם חלק ממנה.
שכונת היהודים, "חארת אל יהוד", בבירה המצרית קהיר // צילום: אלדד בק
באחד הרחובות הצרים של מה שהפך היום לשוק סיטוני עומד בחורבותיו בית הכנסת על שם הרב חיים כפוסי, מגדולי פוסקי ההלכה של יהדות מצרים במאה ה־17. חלונותיו ודלתותיו של בית הכנסת, מהקדומים בקהיר העתיקה, נעולים. כיפתו הייחודית, המזכירה כנסיות קופטיות, מתפוררת. על קירות המבנה נשענים שקי מלט, המעידים על תחילתו של שיקום.
במרחק עשרות מטרים משם, במהלך חיפוש אחר בית הכנסת הרמב"ם, ניגש אליי אדם מבוגר שאת פניו מקשט זקן עבות לבן ושערו המאפיר משוח לאחור. הוא מושיט לי יד שקצה האצבע המורה בה קטומה, ושואל אם אני יהודי. כשאני משיב בחיוב, הוא מחייך לעברי, ואומר: "אני אחרון היהודים בחארת אל־יאהוד".
הוא מזמין אותי למספרה שבבעלותו ומגולל סיפור חיים שקשה לדעת אם אמת הוא או פרי הדימיון. הוא נולד בשכונת היהודים ב־1947, כסמי ז'אק ביטון, ולא עזב מאז. משפחתו חיה, לדבריו, מאז ומתמיד בקהיר. היא השתייכה לזרם היהודים הרבניים, מהקהילות היהודיות הוותיקות ביותר במצרים.
חלק מקרוביו היגרו אחרי הקמת מדינת ישראל לצרפת ולבריטניה. אחד מבני־דודו, סוסו, השתקע בישראל אך ביטון אינו ידוע היכן. הוא זוכר שבימי מלחמת 1967 (ששת הימים) ו־1973 (יום כיפור) רצה מאוד דווקא שמצרים תנצח. ב־1977, דווקא בשנת ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים, החליט להתאסלם כדי שיוכל להתחתן עם אשתו, ממנה נולדו לו שבעה ילדים.
התאסלם בשנת 1977, היהודי האחרון בקהיר // צילום: אלדד בק
היום קוראים לו סמי עבדל מקסוד והוא לא זוכר מילה כלשהי בעברית, לא כל שכן תפילה. הוא מספר שלא נהג ללכת לבית כנסת, גם בצעירותו. עם זאת, הוא יודע שברובע היו חמישה בתי כנסת. הנהלת הקהילה מכרה את אחד מהם לפני כמה שנים, הוא נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות גדול.
אין לו מסמכים כלשהם שיכולים להעיד על יהדותו, אך הוא מספר שהיתה בשכונה עוד יהודיה בשם מרים, שנותרה בדתה ולפני כמה שנים לקחו אותה בגלל גילה המתקדם למקום אחר. אני שואל אותו אם ראה את הסדרה על שכונת מגוריו, והוא מחייך וענה ש"כן, אבל היא לא שיקפה את המציאות. היהודים שגרו כאן היו מאוד שונים מאלה שרואים בסדרה. תנאי החיים של היהודים כאן היו, כפי שאתה רואה, מאוד שונים. עם זאת, היהודים כאן היו אנשים מאוד מכובדים. להם וליהודים האחרים במצרים היתה מילה, בניגוד ליהודים בישראל שמבטיחים ולא מקיימים".
נוכחות יהודית לא מובנת מאליה
מציאות או בדיה? לו היה ביטון־עבדל־מקסוד מבקש ממני "תרומה" כלשהי, או לעשות לי תספורת לאחר שפרש בפני את סיפור חייו בעודנו שותים קפה ערבי מהול היטב בהל, הייתי ממהר לפקפק בדבריו. עם זאת, לא מעט מיהודי מצרים הבודדים שנותרו במולדתם לאחר הגירושים והרדיפות שבאו לאחר הקמת מדינת ישראל והמלחמות עמה, בחרו להתאסלם מתוך קשר עמוק ואהבה לארצם או לבן או בת זוגם. היו ביניהם גם קומוניסטים מושבעים.
סמי מצביע על הדרך לבית הכנסת הרמב"ם שנבנה, לפי המסורת, על ידי תלמידיו של רבי משה בן מימון לצד בית החולים שבו עבד החכם ואיש המדעים הדגול וכאן לפי האמונה נקבר לזמן קצר עם מותו ב־1204, בטרם הועברו עצמותיו לטבריה. בית הכנסת סגור. האחראי עליו יצא למנוחת צהריים. בעוד השוטרים הממונים על אבטחת המקום מזעיקים אותו, ילדי בית הספר היסודי שממול יוצאים להפסקה משלהם. אני שואל אותם עם הם יודעים מה המקום החשוב שליד בית ספרם. "בית חרושת יהודי", מתבלבלת אחת מהם. בערבית בית כנסת או מקום תפילה הוא "מעבד", ואילו בית חרושת הוא "מעמל".
האני, האחראי על בית הכנסת, מגיע עם עיניים טרוטות ואינו מפסיק להתנצל על שזנח את משמרתו. הוא למד באוניברסיטה שימור אתרים היסטוריים מוסלמיים, אך קיבל עבודה כאן כפקיד ממשלתי. בית הכנסת הרמב"ם, שנותר ללא קהילה, התפורר עם השנים ונפגע קשות ברעידת האדמה הקטלנית שפקדה את קהיר ב־1992. לפני כעשור החליטה ממשלת מצרים לשפץ את המקום והחזירה לו את חזותו הישנה. טקס החנוכה הרשמי של בית הכנסת, שאמור היה להיערך חודשים ספורים לפני תחילתה של ההתקוממות העממית נגד הנשיא מובארק, בוטל מסיבות שונות שהראו עד כמה לא מובנת מאליה נוכחות יהודית במצרים.
הבאר סמוך לבית הכנסת הרמב"ם // צילום: אלדד בק
תחילה נימקו הרשויות את ביטול הטקס בדיווחים בתקשורת המצרית על כך ש"יהודים יחגגו בריקודים ובשתיית יין" ותהיה זו התגרות ברגשותיהם של מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. אחר כך טען האחראי על מועצת העתיקות של מצרים כי הוחלט לבטל את הטקס בגלל פגיעה באתרים מוסלמיים קדושים ב"פלשתין הכבושה", והוסיף שביטול הטקס היווה "סטירת לחי חזקה בפני האויב הציוני".
בעודנו עוברים בית אולמות בית הכנסת, שקירותיו מתפוררים מחדש, אני שואל את האני עם שמע על סמי, "אחרון היהודים בח'ארת אל־יאהוד". האני אומר שלא ידוע לו על יהודים כלשהם שנותרו בשכונה. הוא לוקח אותי לארון הקודש, שבו מוצג ספר תורה אחד, חדש, עטוף בארגז שימור מוכסף ומהודר, עם מדבקה ממוספרת. על הקיר בגב ארון הקודש ניתן עוד להבחין בשרידי ציורי הקיר המקוריים של המקום. לדברי האחראי על בית הכנסת ההיסטורי, לא רבים הם המבקרים במקום. מדי פעם מגיעות קבוצות של תיירים מארה"ב או מישראל, אבל רוב התיירים לא מעזים לחצות את גבולותיו של ח'אן אלח'לילי לתוככי שכונות העוני הסמוכות.
אשרף חוסני, מדריך תיירים ומתורגמן המדבר עברית שוטפת, מספר לי שהביא לכאן קבוצות של ישראלים שהאמינו בכוחות המרפא המאגיים של המקום, בעיקר של מי באר במתחם בית החולים הקטן, הסמוך לבית הכנסת. כיום הבאר יבשה כמעט לחלוטין.
"אפשר לדבר על סוגיית היהודים במצרים"
האני מוליך אותי לסיור ברחובות שכונת היהודים הסמוכה. בתי היהודים ניכרים בסימנים שהוטבעו על הכניסות אליהם: מגני דוד, יד פרושה או שמותיהם של בעלי ומקימי הבתים. הוא ראה רק כמה פרקים מאותה סדרה על שכונת היהודים, אבל "לא את כולם, כי הסדרה לא היתה מאוד איכותית". סדרות הטלוויזיה של חג הרמדאן לא ידועות בדרך כלל באיכותן הגבוהה. בקהילה היהודית המצרית, כלומר במעט שנותר ממנה, טענו שהסדרה עושה שימוש בסטריאוטיפים נפוצים על היהדות ("כולם עשירים").
אחרוני היהודים הקומוניסטים במצרים כעסו על כך שהקומוניסטים הוצגו כתומכי הציונות, ובישראל הביעו ביקורת על כך שישראל מוצגת באופן שלילי ביותר. עם זאת, להראות בטלויזיה המצרית יהודים כבני אדם רגילים ולא כשליחי שטן שטופי מזימות, תככים ושאיפה להשתלט על העולם זו ללא ספק התפתחות חיובית מאוד. ככלות הכל, כשיצא לפני שש שנים סרטו התיעודי של אמיר רעמסס, "יהודי מצרים", חייבה אותו הצנזורה המקומית לציין בתחילת הסרט שתוכנו הוא פרי דמיונו של הבמאי, כתנאי להצגתו בכמה בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה.
יוצרי הסדרה "ח'ארת אל־יאהוד" מודים שסרטו של רעמסס והוויכוח הסוער עם הצנזורה המצרית עליו היו פורצי דרך בכל הקשור לדיון הציבורי העכשווי על סוגיית יהדות מצרים. כשרעמסס סיים את העבודה על סרט ההמשך, "סוף המסע", המתעד את שארית הקהילה היהודית המצרית כיום, הצנזורה כבר לא ערמה בפניו קשיים כלשהם.
"התגובות לסרט השני היו הרבה יותר חזקות, כי זה סרט רגשי, לא תיעודי, שבו אחרוני היהודים, שמאוד חששו להיחשף, משתפים את חייהם הפרטיים", אומר הבמאי בן ה־40, "נשות הקהילה מספרות על מה שעבר עליהן לאורך השנים, ומכתריסר מהן שתועדו בסרט, שיצא לאקרנים ב־2014, נותרו רק עוד שש או שבע. אנשים צפו בסרטים הללו בבתי הקולנוע, בתחנות טלוויזיה מסחריות ובפלטפורמה דיגיטלית, וראו שאפשר לדבר על סוגיית היהודים במצרים. זה לא היה טאבו יותר. העוינות פחתה וזה יצר מעין כדור שלג. יהיו מה שיהיו המניעים העומדים מאחורי ההצהרות של א־סיסי בעניין שימור ההיסטוריה היהודית במצרים, זו התפתחות טובה".
הקצין את השיח נגד יהודים במהלך שלטונו, מוחמד מורסי // צילום: איי.אף.פי
אך גם אם ההסתה הפראית והאנטישמית נגד ישראל, שהיתה מקובלת בימי מובארק, שככה תחת שלטון א־סיסי ומצרים רבים עושים אבחנה בין "היהודים הטובים" ל"ציונים (הישראלים) הרעים". זו הסיבה שראשי שתי הקהילות היהודיות הקטנות במצרים מסרבים להתראיין לעיתון ישראלי. מאגדה הארון, ראשת הקהילה בקהיר ועורכת דין במקצועה, שאינה חוסכת מלים קשות מישראל, פועלת בימים אלו להנציח את מה שנותר מהמסורת היהודית הגוועת במצרים, יד ביד עם השלטונות ועם אזרחים מצרים, נוצרים ומוסלמים, שרואים ביוזמה זו דרך לשמר את רוחה הקוסמופוליטית של ארצם מול זרמי הקיצוניות הדתית.
אחד מהם הוא מוניר מחמוד, חוקר ומורה לעברית. "ב־2013, אחרי המהפיכה העממית נגד האחים המוסלמים", אומר מחמוד, "ניתן היה לחוש בנטייה ברורה של הציבור המצרי לפעול למען חידוש הדו־קיום של כל המגזרים במרקם החברה המצרית".
לדבריו, "בתקופת השלטון הקצרה של האחים הם פעלו להקצין את המצב במצרים ולהביא לשיסוע ביחסים בין המוסלמים לנוצרים. מאז הדחתם יש רצון לתקן את הקרעים ולשחזר את המורשת הרב־דתית של מצרים, שיהדות היא חלק ממנה. הקופטים והיהודים חיו טוב ובשלום במצרים במאה הקודמת. הבעיה הראשית היום היא הבורות והבלבול, הנפוצים בקרב העם המצרי והעולם הערבי ככלל. הסכסוך הערבי־ישראלי מעוות את דמותם של היהודים ורוב האנשים לא יודעים להבחין בין יהודי, ישראלי וציוני.
"מנגד, יש גם חוסר ידע מוחלט בישראל לגבי מה שקורה במצרים בשנים האחרונות. כיום יש באוניברסיטאות שונות ברחבי מצרים 17 מחלקות ללימוד עברית, יהדות ותולדות ישראל. מדי שנה יש לנו 2,000 בוגרים במחלקות הללו. זהו אמנם מספר קטן בהשוואה למאה מיליון מצרים, אבל זה גרעין של אנשים שמאוד סקרנים להכיר את היהודים ואת ישראל. קשה להאמין, אבל ממצרים פועלים שני מוקדי שירות לקוחות טלפוני בעברית, של חברות 'בוקינג' ו'אקספדיה', שמעניקות שירותים לישראלים. גם תנועת התיירות מחדש פורחת. מספרי התיירים הישראלים שמגיעים הנה הגיעו בחודשים האחרונים לשיא מחודש מאז הפיגועים הגדולים בשנות ה־90 ואירועי 'האביב הערבי'. האופנה החדשה היא של 'תיירות הכוח האנרגטי'. אין כמו מצרים והמקדשים שלה לפעילות הזו. יצאתם ממצרים והנה אתם חוזרים אליה".
אני תמה אם "א־סיסי מדבר ברצינות על אפשרות של החייאת הקהילה יהודית במצרים?", ואילו מוניר מעריך כי "הקריאה הזו של הנשיא היא חסרת תקדים, אך, למרות שהיא מאוד מעניינת קשה לי לחשוב שזה יתממש. כדי שזה יקרה צריך אנשים שיחליטו לבוא הנה, להשתקע פה, להשקיע, להשתלב בחברה, זו שליחות של ממש. הישראלים מאוד מושפעים מדיווחי התקשורת, שלפיהם מצרים עושה הכל כדי להימנע מנורמליזציה, אבל זה לא נובע מאי רצון לנורמליזציה, אלא מאי פתרונה של הבעיה הפלשתינית. צריך לחדול מהסחבת של הממשלה האחרונה, שהיתה נהוגה גם בימי ממשלות העבודה, ולפתור את הבעיה. נמאס לנו ולעם הישראלי מהמצב הקיים. הסטודנטים שלי צמאים לנורמליזציה וצריך אומץ כדי לסגור כבר את הנושא הזה".
בית כנסת תחת אבטחה כבדה
בית הכנסת הראשי של קהיר, "שער השמיים", הוא מבנה בסגנון "אר נובו" של תחילת המאה ה־20, שדגלים מקשטים את חזיתו, קירותיו הפנימיים, ספסליו ואפילו את מפתח הכניסה הראשי שלו. היום, ערב פסח, יישאר המקום נעול, אבל בחג החנוכה האחרון התרחש כאן אירוע מדהים: לראשונה זה עשרות שנים חגגה כאן הקהילה היהודית הדלקת נרות חנוכה, באירוע ציבורי בהשתתפותם של מאות בני אדם, מצרים וזרים.
את האירוע ארגנו ראשת הקהילה, מאגדה הארון, והאגודה הציבורית שהקימה לשימור המורשת היהודית במצרים, "טיפת חלב".
"ייתכן שגברת הארון תערוך סדר פסח מצומצם לחברי הקהילה בביתה", נמסר ממשרדה, לאחר שהתקבלה ההסכמה לפתוח בפני את שערי בית הכנסת הגדול. בשל מיקומו בלב מרכז קהיר, לא הרחק מכיכר תחריר, נתון בית הכנסת תחת אבטחה משטרתית כבדה ביותר. שוטרים חמושים ברובים מוצבים בשלוש עמדות שמירה סביב לחזיתו ונגמ"ש משטרתי חונה בסמוך. גם למשטרה החשאית יש נציגות במקום, שבודקת היטב את מסמכיו של כל מבקר, המחוייבים ממילא באישור מראש.
בית הכנסת "שער השמיים" בקהיר // צילום: אלדד בק
ביקורי ב"שער השמיים" נדחה ביום, כדי שלא אתקל בקבוצת סטודנטים מקומית שבאה לסיור במקום. "הנהלת הקהילה עושה היום עבודת קודש בהנחלת העבר היהודי במצרים לשאר מגזרי האוכלוסיה", אומר לי מקומי שמבקש לא להזדהות בשמו, "אחרי שנים שבהן האוכלוסייה המצרית היתה חשופה רק למסרים שליליים ביותר ביחס ליהודים, יש עכשיו פתיחות שצריך לעבוד איתה בזהירות וברגישות, כדי שניתן יהיה לצעוד קדימה ולא לאחור".
את ליל הפסח אעביר הערב במצרים. לא קיבלתי הזמנה לסדר כלשהו ואיני יודע, אם יש בעיר הגדולה הזו יהודים כלשהם שחוגגים בדרך כלשהי את יציאת מצרים. עבורי, החזרה לכאן, היום, בלילה הזה מכל הלילות, נפלאה בעיני עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו