על קרסול רגלה של עַד רוקנשטיין מקועקע ציור גדול של עוגן. היא חרתה אותו על עורה לפני חצי שנה, לקראת יום הולדתה ה־16, "כדי להזכיר לעצמי בכל יום את הים". אותו ים שבסגולותיו המופלאות מרומם את רוחה וממריץ את בריאותה, בכל פעם שבעיית הלב שממנה היא סובלת מאיימת להחליש את גופה.
מאז העוגן הספיקה רוקנשטיין לקעקע על זרועה השמאלית גל גדול על רקע שקיעת שמש, ואת המילה "Impossible" (בלתי אפשרי), כשקו ברור מוחק את שתי האותיות הראשונות ומותיר רק "possible". הקעקוע הזה מבהיר לה, היא אומרת, שהכל אפשרי, על אף המהמורות והקשיים שבדרך.
"ככה זה כשיש דוֹד מקעקע, אני לא מפחדת ממחטים", היא צוחקת. נערה עם פני חרסינה, עיניים ירוקות יוקדות וחיוך צחור שיניים, שלא מסגיר את הילדה החולנית שהיתה רק כמה שנים קודם לכן.
ביום הולדתה ה־16 היא קעקעה על זרוע ימין, מאחור, גם את התרגום לאנגלית של שמה יוצא הדופן. ביחד עם אמה, ויק דסה (43), שהתקעקעה לצידה, חרתו שתיהן באותו מקום את המילה "Forever", גם כי ביקשו לתאר במילה אחת את מערכת היחסים ההדוקה בין האם ובתה היחידה.
"כשהייתי ילדה לא באמת אהבתי את השם שלי, הוא הרגיש לי מוזר", מגלה עד. "רציתי שיקראו לי אופק, שני או אור, כמו לכל הבנות האחרות בגן. היום כבר למדתי להעריך את העובדה שהשם שלי שונה ואחר, והקרובים אלי קוראים לי כולם עדוש".
אביה של עד, דרור רוקנשטיין (42), מנהל בר באולם אירועים, איבד את אמו, עדינה, סבתה של עד, כשנפטרה מסרטן בהיותו חייל. כשוויק, אז עדיין אשתו, הרתה ונודע שהיא נושאת ברחמה בת - החליטו שניהם שהילדה שתיוולד תישא גם את שם סבתה.
"היה חשוב לי לקרוא לה על שם הסבתא שלא הכרתי", מסבירה ויק. "אבל לא רצינו להגזים עם השם הארוך 'עדינה רוקנשטיין'. תיארנו לנו שלא יהיה לו מקום במדבקות שעל מגירות הילדים בגן ובבית הספר, ולכן קיצרנו ל'עד'. הרגשנו שיש לשם הזה משמעות מרגשת".
אבל אז הגיעה פגישה מדאיגה עם רופא, שבישר לשניים בשורה מטלטלת. כשוויק משחזרת את השיחה איתו, היא מתעכבת על כל פרט ופרט, כדרך אנשים שזוכרים רגעי חיים שהרעידו אמות סיפים.
"הייתי בסוף החודש החמישי להיריון, ודרור ואני היינו זוג צעיר ונרגש שמתייצב לבדיקת אולטרה־סאונד שגרתית. הרופא אבחן 'גולף בול' (ממצא בגודל כדור גולף; ח"ר) בלב, או כמו שמכנים זאת בשפה המקצועית - 'מוקד אקוגני בלב'. ממש ראינו את זה לבן על גבי שחור באולטרה־סאונד.
"הרופא אמר לנו בקור רוח: 'או שלילדה תהיה בעיה לבבית, או שיש סיכוי לא נמוך שהיא תלקה בתסמונת דאון. לכן אני ממליץ לעשות בדיקת מי שפיר ולשקול את המשך ההיריון בעקבות התוצאות'. הוא שלח אותנו הביתה בהלם, מטולטלים, וההיריון שלי, שהיה עד אז רגוע וכיפי, עם שירים של פרל ג'אם וג'ורג' מייקל שהשמעתי לעד ברחם, הפך להיות מסויט.
"אני זוכרת שבבית פתחתי מתוך מצוקה גדולה את פרק ע"ד בספר תהילים, לבקשת עזרה וישועה, וקראתי מדי יום את הפרק הזה, עד שהילדה נולדה".
עם אביה, דרור. קרויה על שם אמו עדינה
ויק היתה בחודש השישי כשהחלה להתרוצץ בין אינספור פרופסורים ומומחים. "עד שהגעתי לפרופ' ראובן אחירון, אביה של השחקנית ליאת אחירון. הוא הרגיע אותי ואמר: 'הילדה שלך תצא מושלמת, הכל בסדר, תניחי לה'. וכשעד נולדה, המיילדת שלה אמרה לנו: 'וואו, כמה שהיא ברורה ויפה'.
"היא באמת היתה תינוקת זוהרת, אבל לא הפסיקה לבכות. בחודשים הראשונים לחייה היינו עסוקים בעיקר בלמצוא לה אוכל מתאים, כי לא היה פשוט לה העניין הזה, והיא לא היתה רגועה. בתוך כל הבלאגן לא מצאו לנכון לבדוק לה שוב את עניין הלב. הרגיעו אותי שהכל בסדר".
עד גדלה כילדה מוזיקלית, ובגיל 5 התחילה לנגן בפסנתר. "היא תמיד העדיפה מוזיקה על פני לימודים", נזכרת ויק. "אבל אז המורה שלה לפסנתר זיהתה שהיא מתקרבת יתר על המידה למחברת התווים, ואחרי בדיקה אצל רופא עיניים התברר שבעין ימין שלה היא רואה רק ב־20 אחוזים, ושאי אפשר לתקן את הלקות - לא בניתוח ולא בהשתלת רשתית. דרור ואני רצינו לתרום לה רשתית, אבל אמרו לנו שזה לא היה עוזר. מאז היא מרכיבה משקפיים".
• • •
כשהיתה בת 3, החליטו הוריה של עד להיפרד. "דרור נוכח לגמרי בחיים שלה, מעודכן ומעורב. אנחנו מבלים ביחד בשבתות ובחגים, נוסעים ביחד לחופשות משפחתיות ונשארנו החברים כי טובים שיש, בלי הסדרי ראייה נוקשים או מריבות על גובה המזונות. אנחנו זורמים ומגדלים את עד ביחד, למרות הלחוד שלנו. פשוט באנו לרבנות והודינו בעובדה שזה לא עובד, כי אני אוהדת הפועל תל אביב ודרור מכביסט מושבע", ויק צוחקת.
כיום מתגוררות ויק ועד בדירה בבת ים, מרחק שתי דקות הליכה מהחוף. בכל הדירות שבהן גרו עד כה, הן אומרות, הקפידו תמיד שתהיה מרפסת שצופה אל הים, או לפחות אחת שממנה אפשר לראות פיסה ממנו.
עד, כיום בת 16 וחצי, היא תלמידת י"א בתיכון שז"ר בבת ים. לדבריה, בכל דקה פנויה שיש לה - היא בים. כששמח לה והיא מבקשת לחגוג, כשעצוב לה והיא מחפשת נחמה, כשהיא צריכה להרהר ולקבל החלטות. "גם אם זה קורה בשלוש לפנות בוקר - אני בים. כולם יודעים שאם מחפשים אותי, אני שם".
אבל הים לא היה תמיד מקום המפלט הבטוח של עד. היא הגיעה אליו כשהיתה בת 11, בהמלצת רופא, ומאז הפך לביתה השני, העוגן היציב לשוב אליו מדי יום ביומו.
"כשעד היתה בת 9, התחילו לה סחרחורות קשות ומיגרנות", מסבירה ויק. "זה הגיע למצב שהיא לא היתה מסוגלת לקום בבוקר, ולא הבנו מה קורה איתה. לא הבנו איך יכול להיות שילדה בגילה מסתובבת ומרגישה רע כל כך. עשינו המון בדיקות ושללנו הרבה דברים שחשדנו בהם, אבל בינתיים עד נעדרה ימים ושבועות מבית הספר ונשארה רוב הזמן במיטה. אני כמובן לא זזתי ממנה, אבל העניין נתן את אותותיו אצלה מבחינה חברתית".
עד: "כיתות ה'־ו' היו שנים מאוד קשות בשבילי. הרגשתי בפירוש מנודה חברתית. זה לא שעשו עלי חרם מוצהר, אבל כשהיתה מסיבת יום הולדת לא הזמינו אותי, וכשכולם הלכו לסרט לא סיפרו לי. לילדה בת 9 או 10 זה נורא. אלו היו שנים שבהן כאילו לא הייתי קיימת. הילדים האחרים לא באו לבקר אותי, לא התעניינו בשלומי, לא עזרו לי בהשלמות של שיעורים.
"הרגשתי כל הזמן חולה. הבוקר שלי היה מתחיל בסחרחורת, כל החדר הסתובב לי וראיתי רק שחור. הייתי ילדה קטנה בלי אנרגיות לקום מהמיטה. רצתי עם אמא מבדיקה לבדיקה, הרגשתי שיש סביבי דרמה, אבל לא ממש הבנתי מה רוצים ממני. כל הזמן רק רציתי להישאר בבית ולישון. אני זוכרת שאמרתי לאמא שאני מרגישה כאילו כיבו אצלי את מתג החשמל ואין לי יכולת להרים אותו מחדש.
"זאת היתה תקופה מאוד לא נעימה. הייתי לבד עם עצמי, ממש הבנתי את פירוש המשפט 'רחוק מהעין - רחוק מהלב'. רוב השנים לא אהבתי לחגוג ימי הולדת, כי פשוט לא היה לי את מי להזמין, ועל חגיגת בת מצווה לא היה בכלל מה לדבר. רק בשנים האחרונות אני יחסית בסדר עם העניין של חגיגות ימי הולדת.
"ואז, מרוב שהייתי לבד, בלי סביבה של חברים תומכים, אמא שלי החליטה לעשות מעשה ולהקים במיוחד בשבילי קבוצת כדורגל".
• • •
ויק דסה גדלה בבית של אוהבי כדורגל. היא אוחזת בתעודת מאמנת כדורגל, היתה כתבת נוער במדורי ספורט במקומונים, והיום היא אחראית למדור שעוסק בספורטאים צעירים באתר "ישראל ספורט". בין השאר, היא מלווה את שחקני הכדורגל אור ואלי דסה, ואף יודעת להסביר את הקשר המשפחתי ההיסטורי שקיים בין שורשיו המצריים של אביה לבין האחים בני העדה האתיופית.
דסה מוכרת מאוד בקרב שחקני ומאמני כדורגל, וידועה כמי שמשקמת שחקנים פצועים בשיטה השאובה מעולם הפילאטיס והיוגה השיקומית. שיטה שמתמקדת, לדבריה, באיזון וביציבות הגוף. ברנז'ת הכדורגל מכנה אותה "המתקנת".
עם אמה, ויק דסה. "כשהצלחנו לפצח ממה היא סובלת, זאת היתה הקלה גדולה מאוד" // צילום: כפיר זיו
"אבא שלי, יעקב דסה, הכיר לי את עולם הכדורגל מגיל צעיר מאוד. הוא היה מעיר אותי בלילות כדי שנצפה ביחד במונדיאל. הייתי הבת שהולכת עם אביה למינוי 'אב־בן' של הפועל תל אביב. אבא היה הפצוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, כשנקראה 'מבצע שלום הגליל', וכשהוא שכב ברמב"ם הכניסו לו טלוויזיה לחדר, כדי שיוכל לצפות במונדיאל של 1982 שנערך בספרד.
"כששברתי את הראש איך אני מייצרת לילדה שלי חברות, החלטתי להקים קבוצת כדורגל לילדות בשם 'מכבי חולון', ועד היתה הקפטנית שלה. היא שיחקה כמגינה ימנית במשך שלוש שנים, וגם הפכה ל'מביאת הכדורים' של בית"ר ירושלים. היא היתה עומדת על הקווים בסבלנות ומחזירה את הכדורים שהיו יוצאים מהמגרש. מאוד אהבו אותה שם ונתנו לה לשיר את 'התקווה' במשחק חשוב של בית"ר, ואפילו הכינו למענה שלט ענק של 'מזל טוב' כשהיא חגגה בת מצווה".
• • •
אבל למרות הפעילות בכדורגל - בעיותיה הרפואיות של עד לא נפתרו. היא המשיכה לחוש רע, וכל וירוס שתקף אותה החליש והשבית אותה מלימודים למשך עשרה ימים לפחות בכל פעם. היא נאלצה להפסיד חומר לימודי יקר, ולא תמיד הצליחה להדביק את הפער.
המהפך במצב בריאותה אירע כשהגיעה עם אמה למחלקת לב ילדים בבית החולים שיבא. "שם סוף־סוף הצלחנו לפצח ממה היא סובלת. זאת היתה הקלה גדולה מאוד, כי הפעם לפחות ידענו מה יש לה", מספרת ויק.
הרופא שבדק את עד אבחן דליפה במסתמי הלב שלה, שאחראים, במצב בריאותי תקין, לזרימה חד־כיוונית של דם בתוך חללי הלב, וממנו החוצה. אחד מארבעת המסתמים של עד, כך התגלה בבדיקה, הפך לדו־כיווני בכל פעם שווירוס תקף את גופה, דבר שגרם לחולשה הניכרת שלה, לחוסר האנרגיה ולסחרחורות שתקפו אותה.
הקרדיולוג ד"ר שי טיימן־ירדן הציע לעד את הטיפ הבריאותי ששינה מאז את חייה: "הוא אמר שכדאי להמתין לפני שלב הצנתורים והניתוחים בלב, כי בתקופת ההתבגרות שלי יכולים להשתנות דברים. לדבריו, צריך בינתיים לחזק אותי, כי אסור לי להגיע למצב של חולשה ומחלה, שכן אז המסתם הבעייתי מתחיל לדלוף והמערכת החיסונית שלי קורסת".
ויק: "הוא אמר לנו במפורש: 'כדורגל זה לא מה שיציל אותה, אלא הים. תני לה ללכת יחפה גם בחורף, מצידי אפילו בשלג, ושימי אותה בים!' זו היתה ההמלצה הרפואית הכי טובה שקיבלתי, כי בים יש בפירוש כוח מרפא. האוויר הצלול, המים המלוחים והעובדה שהגוף לומד להתחסן בפני הקור ולהתחזק - כל הדברים האלה פשוט טיפלו בה. עשינו כמצוות הרופא, ומבחינתי זה הציל את הילדה".
עד הצטיידה בגלשן ובחליפת גלישה שקנתה לה אמה, ובגיל 11 כבר למדה גלישה במועדון "גט סרף" בבת ים. מאז היא גולשת בקיץ ובחורף, והמערכת החיסונית שלה הולכת ומשתקמת. "היום אני חולה הרבה פחות, וכתוצאה מכך הלב לא דולף. זו התרופה הכי טובה שיכולתי לקבל".
"זאת מכונת ההנשמה שלי". עד בים // צילום: גט סרף ביה"ס לגלישה
ויק מדגישה שעד מתגברת כיום על מחלותיה ללא צורך בנטילת אנטיביוטיקה. "עד היום יש רופאים שממליצים לה, לפעמים, לקחת אנטיביוטיקה, אבל מבחינתנו, שום דבר כימי לא ייכנס לה לגוף. היא מסתדרת גם בלי זה. ובכלל, בכל פעם שעד לא מרגישה טוב, ועדיין יש ימים כאלה, אין דבר כזה תרופות. יש ים, והולכים אליו כדי להרגיש טוב יותר".
"זה בדיוק ככה", מסכימה עד. "כשאני נשכבת במיטה חסרת אנרגיות וחולה, אני תמיד מדמיינת את עצמי בים, וברגע שאני מרגישה שאני יכולה לגרור את עצמי אליו, אפילו לכמה דקות, אני עושה את זה. אם אין גלים, אני חייבת רק להרטיב את הרגליים, לא משנה עד כמה המים קרים. בים טוב לי ובטוח, ואני ממש מרגישה שהאוויר חוזר לי לריאות. הים בשבילי הוא כמו מכונת הנשמה".
• • •
על חוף בבת ים, עד לובשת את חליפת הגלישה ואוחזת במקצועיות בגלשן ה"שורט" שלה, שמעיד שהיא נחשבת לגולשת מתקדמת המסוגלת להתמודד עם טווח גדול של גלים. "יש היום רוח מערבית ומזג אוויר מושלם לגלישה, אחרי חורף לא פשוט, אז אני חייבת להיות כאן", היא מחייכת.
בזמנה הפנוי היא צופה באינטרנט בסרטונים מעוררי השראה של גולשים מרחבי העולם, ועוקבת במיוחד אחרי הגולשת Pacha Light מאוסטרליה, שמרבה לפרסם את ביצועיה באינסטגרם. "שיואו, היא יפהפייה וגולשת נדירה, הלוואי שייצא לי פעם לגלוש איתה", היא מתלהבת.
עד נהנית לגלוש בעצמה באתרים אקזוטיים. בדצמבר 2017 נסעה עם חברתה הטובה ארין ועוד קבוצה של נערים ונערות לגלוש בסרי לנקה. ביוני האחרון גלשה באיים המלדיביים.
"הנסיעה למלדיביים היתה חוויה מטורפת. קמתי לים והלכתי לישון עם הים. גלשנו בוקר, צהריים וערב. זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי. רוב הגולשים הם בנים, וזה הכי כיף לי בעולם. יש לנו הווי של צחוקים, ואנחנו 'לוקחים גלים' ביחד. הם הכי קוליים שיש.
"עם זאת, אני חייבת להודות שלא פשוט לגלוש שם, כי כשנופלים מהגלשן לא נופלים לחוֹל, כמו בחופים של ישראל. היה לי שם מקרה מפחיד, שסיימתי לתפוס גל גבוה במיוחד, וקלטתי שאני נסחפת לכיוון הריף, מתרחקת מכולם. הרגשתי שאני נשאבת לעומק הים, וזאת היתה סיטואציה מאוד מלחיצה. היו שם סלעים וקיפודי ים, והרגשתי שאני נחתכת בכפות הרגליים.
"מצאתי את עצמי נאבקת כדי לחזור לכיוון החוף. למזלי, גולש שהיה בקרבת מקום קלט שאני במצוקה, הגיע אלי עם הגלשן שלו וחילץ אותי.
"המקרה הזה לא מנע ממני להמשיך לגלוש מייד אחרי. אני נופלת וקמה, נופלת וקמה, מסתובבת עם סימנים כחולים לפעמים, והמדוזות צורבות לי את הרגליים. אבל מבחינתי, הים הוא מקום של הגנה וביטחון. אני מסוגלת להתמודד עם כל מה שהחיים שלי מזמנים לי בזכות ההתמודדות שלי בים. בזכות הים אני מרגישה חזקה ויציבה פיזית, אבל גם חזקה ויציבה מנטלית".
עד מתגאה שגם כשהיא ביבשה, היא גולשת. "אני גולשת בסקט־פארקים בסקטבורד מיוחד וצבעוני שקוראים לו 'קארבר', שמדמה בעצם את תנועות גלישת הגלים ושומר אותי בכושר גם בימים שבהם אני לא יכולה להיכנס לים בגלל גובה הגלים.
"בינתיים אני חולמת לטוס לגלוש בהוואי ובאוסטרליה, ובכל מקום בעולם שיש בו גלים. אני חולמת גם על קוסטה ריקה. מעולם לא שאפתי להתחרות בצורה רשמית בתחום הגלישה, כי מבחינתי אני בתחרות רק מול עצמי ומול הבריאות שלי. לשמחתי, עד כה אני לא מפסיקה לנצח".
ויק טוענת שהיא לא חוששת כשבתה מבלה זמן רב כל כך בים. "שלחתי אותה לגלוש בחו"ל בלב שלם. לפני הנסיעה לסרי לנקה צפינו ביחד בסרט 'מים לא שקטים', שבו בלייק לייבלי משחקת גולשת שיוצאת לגלוש לזכר אמה המנוחה, שהיתה בעצמה גולשת. הסרט מתאר אותה בלב ים, מתמודדת עם כריש שחג סביבה, ומה שמציל אותה לבסוף זה הגלשן ומצלמת ה'גו פרו' שהיתה איתה.
"היום אני חולה הרבה פחות, וכתוצאה מכך הלב לא דולף. זו התרופה הכי טובה שיכולתי לקבל". עד בפעולה צילום: גט סרף ביה"ס לגלישה
"אז שלחתי את עד לסרי לנקה עם מצלמת 'גו פרו', לכל מקרה, אבל עם יד על הלב, לא פחדתי עליה. הילדה שלי מוגנת בים, שעשה למענה פלאים. היא חזקה היום, בריאה ושולטת בגלשן. כשהיא גלשה במלדיביים, היא שלחה לי סרטון מלב הים וכתבה: 'אמא, תראי איפה אני נמצאת, חזרתי הביתה'".
• • •
קשה שלא להתהפנט מיופיה של עד. לדברי ויק, במשך שנים מקבלת בתה מהסביבה תגובות מדרבנות בנוסח: "את חייבת לדגמן" או "צריך לעשות משהו עם היופי שלך".
רק עכשיו, כשמצבה רגוע ומאוזן, התפנתה עד לנסות את מזלה גם בכיוון הזה. לאחרונה חתמה על חוזה של חמש שנים בסוכנות הדוגמנות הנחשבת עלית מודלס, שמייצגת, בין השאר, גם את נטע אלחמיסטר, אסתי גינזבורג, קורל סימנוביץ' ויפות ומצליחות רבות נוספות.
"אני עוקבת באינסטגרם אחרי כל הדוגמניות של הסוכנות, ברור, ומעריכה מאוד את ההצלחה של נטע אלחמיסטר", אומרת עד. "לי עצמי יש רק כמה אלפים של עוקבים, אבל אני לא דואגת. כל דבר יבוא בזמנו, ואני מגיעה למקצוע הזה הכי מוכנה שיש, הכי חזקה פיזית ומנטלית שיש.
"בינתיים עשיתי רק צילומי מבחן (טסטים), אבל אני סבלנית ומוכנה לעבוד קשה. אני אוהבת מאוד את המצלמה, ומקווה שהמצלמה תאהב אותי בחזרה".
שי אביטל, בעליה ומנהלה של הסוכנות, אומר על עד: "יש לה את כל המרכיבים הדרושים כדי להפוך לכוכבת. היא מלאת ביטחון, מקצועית, יפה וחכמה מאוד, ויש לה אמא מסורה שנותנת לה את כל המעטפת הנדרשת להצלחה. עם עבודה נכונה וסבלנות - עד תגיע רחוק מאוד".
מבחינתה של עד, העובדה שהיא התקבלה לסוכנות דוגמנות גדולה היא ניצחון פרטי שלה ושל אמה, כנגד כל החרמות והקשיים החברתיים שצרבו את ילדותה. "כל הזמן זלזלו בי ולא האמינו ביכולות שלי, ועד היום יש כאלה שמדברים עלי לא יפה מאחורי הגב שלי. אבל אני מסתכלת קדימה, לקו האופק, ולא נותנת לבעיית הלב שלי להגביל אותי.
"להפך. אני רוצה מאוד להצליח כדי לשמש דוגמה לילדות מנודות או לכאלה שמתמודדים עם 'מחלות שקופות' שלא תמיד רואים, כמו במקרה שלי. אני ההוכחה לכך שגם ילדות יפות עלולות להיות מנודות. היום אני נמצאת במקום אחר לגמרי מבחינת הביטחון העצמי שלי, ואם אוכל לחסוך לילדות כמוני את כל סבל השנים הקשות - זה יהיה נפלא".
ביוני תתייצב עד לצו הראשון לקראת גיוסה העתידי לצבא, ומבחינתה ברור לה איפה תשרת. "אני הולכת לבקש את חיל הים. אלא מה?"
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו