חידת חמיצר

מצד אחד, גיורא חמיצר לא מפסיק לעבוד על תוכן לטלוויזיה. הוא בדיוק צילם שתי עונות נוספות לסדרה שעיבד עבור נטפליקס, ומשקיע חלק ניכר מזמנו בכתיבת סדרת מד"ב לנוער, שתשודר בעתיד ב־HOT. מצד שני, הוא מנבא עתיד קודר לתעשיית הטלוויזיה המקומית.

"התקציבים הולכים וקטנים. כמו סוס שמאכילים אותו פחות ופחות כדי לראות מתי יישבר ויקרוס", מסביר חמיצר (47), "העתיד של כל מי שנמצא במקצוע שלי כבר לא בשוק הזה, לצערי הרב. אין ספק שההזדמנויות היום מדהימות, אבל באופן אירוני, השוק בישראל גווע בזמן שכל העולם פורח.

"זה בכלל לא קשור לאמנות, אלא לענייני פוליטיקה והתנהלות של חברות. למשל, קשת השקיעה 100 מיליון שקלים בריאליטי שלא הלך כמו שהיא ציפתה ('2025', נ"ו), ובכך היא בעצם גוזרת עכשיו על השוק כולו עשר שנים של לנסות איכשהו לאזן את ההפסד הזה, על ידי ייצור של תוכן מאוד בזול. ותוכן זול גם לרוב נראה ככה.

"דברים כאלה משפיעים על שוק הדרמות והקומדיות המקוריות. המצב הפיננסי של הכבלים והלוויין בכי רע, פרטנר וסלקום לא מחויבות רגולטורית לאותה השקעה בתוכן, ואם המצב הזה יימשך - אז לא יהיה פה כלום.

"מצד שני, אפשר גם להסתכל ולהגיד: היו פה 20 שנים של תור זהב לא הגיוני, וזאת היתה פריחה מקרית שבעקבותיה חיים היום בארץ אלפי אנשי מקצוע שלמדו לעשות טלוויזיה, כל אחד בתחומו - כותבים, צלמים, במאים, עורכים ושחקנים. לאנשים היה איפה להתמקצע, וההצלחה של סדרות ישראליות בחו"ל היא התוצאה של תור הזהב הזה. היינו צריכים לעבור הרבה ניסיונות כושלים עד שפתאום תצא איזו 'פאודה' ותכבוש את העולם. אז אפשר גם להסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל אני בעיקר מבכה את המצב היום, וכשזה ילך ויצטמצם - אז גם האיכות שאנחנו רואים על המסך תיעלם".

לאיזה כיוון הולכת הטלוויזיה?

"תעשיית ערוצי הטלוויזיה גוססת. עידן הערוצים המסחריים בכל העולם הולך ונגמר. מבחינת הילדים שלי - טלוויזיה היא מותג שהם רואים באייפד, באייפון או על המסך הביתי. אין להם שום נאמנות לערוץ, ואת הסדרות שהם אוהבים הם רואים ב־VOD בלי לדעת באיזה ערוץ הן משודרות.

"הטבע האנושי תמיד יצרוך סיפורים. הדור של ההורים שלנו שמע רדיו, ההורים שלהם קראו ספרים, והילדים שלנו יראו את הסיפורים בדרכים אחרות. נטפליקס הכפילה את כמות התוכן בעולם פי כמה וכמה בתוך שנים ספורות, ויש לזה ביקוש. 

"אני לא יכול להגיד לך אם הסדרה החדשה שאני כותב עכשיו לא תהיה הסדרה האחרונה שאכתוב, כי השוק הולך וגווע מול הפרצוף שלי, ואני לא יודע מי יהיו הגופים שבעוד כמה שנים יוכלו לשים כמה מיליוני דולרים לעונה על סדרה כלשהי. במובן הזה - המצב עגום.

"להיות תסריטאי זה מקצוע שבני זוג, למשל, אף פעם לא מבינים ולא מעריכים אותו עד הסוף. הם עובדים במשרד, ואתה מסתובב בבתי קפה. כשתסריטאים נפגשים - 90% מהשיחה זה רחמים עצמיים משותפים, כי זה מקצוע נורא קשה. מועקה בלתי פוסקת.

"אני בוודאי אמצא את עצמי עובד במקומות אחרים. כבר התחלתי לעשות את זה עם 'Greenhouse Academy', העיבוד ל'החממה' שעשיתי לנטפליקס, ואני מקווה שגם שאר הסדרות שלי יזכו לאדפטציה כזו או אחרת, אמריקנית או אירופית. כי היום אני באמת יכול לקחת את הסיפורים שכבר כתבתי, לעשות להם עיבוד - וכעבור שנה כל ילד בעולם יוכל לצפות בהם. זאת התקדמות שפעם לא היה אפשר אפילו לחלום עליה". 

• • • • •

בהתאם לנבואה השחורה שלו, חמיצר עושה צעד טכנולוגי ענק אחורה - וחוזר לנייר המודפס. החודש שחרר ספר בלשי לילדים, "ניסוי לבנות מותג שלא דרך המסך". 

אמנם הוא חתום כבר על כמה וכמה ספרים, כאלה שבעצם תרגמו לדפוס את הסדרות המצליחות שלו (נוסף על "החממה" ישנן גם "השמינייה", "האי" ו"שכונה"), אך זאת הפעם הראשונה שהוא מוציא לאור סיפור מקורי וחדש. 

הספר "רוני ותום - החקירה הראשונה", בהוצאת תכלת, אמור להיות הראשון בסדרת ספרים על שני ילדים בני 11, בלשים קטנים, שמפצחים תעלומות ומנהלים חקירות שהמשטרה מסתבכת איתן.

"ניסיתי לחשוב איזה סיפור בא לי להשמיע לילדיי, ומההתחלה היה לי ברור שזה יהיה ספר בלשי - ז'אנר שאני נורא אוהב. כל יום כתבתי פרק והקראתי להם אותו. בעצם, הספר הזה נולד בתקופה שלא היו לי פרויקטים והייתי מבואס, ולא ידעתי מה הולך להיות איתי. פעם ראשונה שכתבתי בלי דדליין ובלי חברת הפקה ובלי מישהו שמשלם לי, וזה היה מעניין מאוד וכיף.

"אני בר מזל, כי בדרך כלל תסריטאים מגיעים למצב הזה לעיתים קרובות יותר. אצלי זה נמשך רק כמה חודשים, כי חיכינו לתשובות שבוששו לבוא מהאמריקנים וזה תקע את כל שאר הפרויקטים. לשמחתי הן היו טובות, ועשינו עוד שתי עונות של הסדרה. 

"כל מי שיוצר למחייתו נע בין הקטבים של 'אין דבר שאני לא מסוגל לעשות' לבין 'הכל נגמר ובחיים לא יהיה לי שום דבר'. מעין מאניה־דפרסיה שהיא אינהרנטית למקצוע. פעם נבהלתי מזה, היום אני יודע שזה בא עם העניין ואין מה לעשות. זה עדיין עדיף על להיות רואה חשבון".

עיצוב העטיפה: נועה שניר, הוצאה: תכלת

הספר עצמו דומה מאוד לסדרות של חמיצר, כמעט בכל אספקט שתסתכלו עליו. "הגעתי לספר הזה אחרי שכתבתי יותר מ־800 פרקים, אז אני בטוח כותב כמו תסריטאי. אני רואה את הסצנה ומנסה לקדם אותה, וכשאני עורך לעצמי את הכתיבה, זה מאוד דומה לעריכה של סדרה. 

"אבל זה גם העניק לי הרבה חופש - פתאום לא הייתי צריך לחשוב על דברים כמו 'פה אני פותח לוקיישן', 'פה יש יותר מדי שחקנים', ו'את זה הם בחיים לא יצליחו להפיק'.

"אני בטוח שהדרך הכי טובה לעודד קריאה היא סיפור טוב. בספר ניסיתי לכתוב הכי טוב והכי אינטליגנטי שאני מסוגל - העלילה זזה עם כבוד לקוראים. אתה לא יכול להיות אדם משכיל אם אתה לא קורא ספרים. אין לזה תחליף בשעות יוטיוב או בקריאת כתבות באינטרנט. ספרים נותנים משהו ששום דבר אחר לא משתווה אליו, וכהורה זה תמיד נראה לי הישג כשאני מצליח לגרום לילדיי לאהוב לקרוא ספרים מרצונם החופשי".

הספר מיועד לחתך גילאים מאוד ספציפי.

"גיליתי במקרה שאני יודע לספר סיפורים לילדים מכיתה ג' עד ו'. אני קורא לזה קהל ההארי פוטר, וזה התחיל הרבה לפני שכתבתי סדרות, עוד כשעשיתי את 'ששטוס'. כשהתחלתי את הספר רציתי קהל יותר צעיר, אבל איכשהו זה יצא בול כמו בסדרות שלי מבחינת הטון, כי כנראה זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב.

"זה גם הגיל שבו ילדים הכי צמאים לסיפורים, כי הם כבר קוראים לבד ורואים טלוויזיה לבד, אבל הם עדיין לא בגיל ההתבגרות, כשאז מעסיקים אותם דברים אחרים. סיפורים ממלאים את עולמם של הילדים והם צורכים אותם כמו סם, וגיליתי שאני דילר טוב של הדבר הזה".

יש מוטיבים שחוזרים בכל היצירות שלך. למשל, המבוגרים לא נוכחים, ואלה שכן - תמיד מרושעים.

"זה לא פורמט שאני המצאתי. אם תסתכל על ספרות הילדים מאז אריך קסטנר, השביעייה הסודית, חסמב"ה, ובמקביל הארי פוטר או סרטים מצליחים - תראה שזה תמיד בנוי על אותו דבר. ילדים בגיל הזה מפנטזים על עולם בלי מבוגרים. הם לראשונה בחיים נפרדים מההורים, לא זקוקים להם, ומצד שני הם עדיין לא יכולים לצאת לבדם לעולם. אז הם תקועים בתפר, זה חמש־שש שנים של לימבו כזה.

"הדבר שהילדים הכי מפנטזים עליו וגם הכי פוחדים ממנו, הוא מה יקרה אם יהיו פתאום בלי ההורים שלהם. זה לא מקרי שתמיד בז'אנר הזה יש בתי יתומים ומשפחות הרוסות או ילדים באי בודד, כי הפנטזיה היא: מה נעשה כשנצטרך לדאוג לעצמנו, איך נציל את העולם ונשרוד בלי המבוגרים. לכן, באמת בכל הסדרות שלי המבוגרים הם סוג של בעיה. הם אף פעם לא משהו להתרפק עליו. זה לא עניין של נוסחה אלא הבנה של מה שאתה עושה - להבין למה הקהל שלך זקוק".

• • • • •

הוא גדל בצפון תל אביב של שנות ה־70, למד בתיכון ברמת השרון ושירת ככתב תרבות בגלי צה"ל. לאחר השחרור יצר פורמטים לערוץ הילדים, התגורר כעשור בניו יורק, ולפני כ־15 שנה עשה רילוקיישן חזרה למרכז תל אביב והחל לכתוב סדרות נוער ששברו את השוק. נשוי לעדי ואב לשני בנים בני 7 ו־12.

אביו הוא החידונאי דן חמיצר, אולם את ילדותו העביר בעיקר עם אמו יעל. "אבא היה דומיננטי, למרות שלא תמיד היה נוכח פיזית", הוא משחזר. הוריו התרגשו כשהיה בן שנתיים. "לצערי, הורות משותפת לא היתה מושג מקובל בשנות ה־70. ועדיין, אבא מאוד השפיע עלי בקריירה שלי ובאיך שאני מסתכל על העולם. בגיל ההתבגרות התקרבנו, ואנחנו קרובים מאוד עד היום".

האב, דן חמיצר. "היה דומיננטי, למרות שלא תמיד היה נוכח פיזית" // צילום: משה שי

איך היה לגדול עם אבא מפורסם?

"הוא לא היה סלב עד שהייתי בצבא. בתקופת החידונים כבר הייתי מבוגר, אז לא חוויתי את זה כילד, אבל אני חווה את זה היום. הוא המציא משהו שלא היה קיים, ועד היום הוא היחיד בעולם שיודע לעשות אותו ומתפרנס ממנו בכבוד כבר 40 שנה. הוא יותר אינדיבידואליסט ממני, עובד לבד ולא בתוך מערכת כמוני, אבל שנינו מאוד חרדים לחופש שלנו - וזה משהו שלגמרי קיבלתי ממנו".

אתה רואה את הבנים שלך ממשיכים את דרכך?

"הם מאוד אוהבים לעשות סרטים, מצלמים ועורכים לבד. הם צמד קומי. יש להם ממש סדרת מערכונים שהם מעלים ליוטיוב בשביל הכיף שלהם. אין להם שום עניין בלהיות סלבים. לא קל להשיג את תשומת הלב של ילדים היום. אתה תמיד הבן אדם הזה שמכבה את האייפד. אבל בסדר, אסור לוותר".

ואיזה מין אבא אתה?

"אני אבא שנמצא הרבה בבית, גם כשאני עובד אני נמצא לידם", הוא מגלגל לעצמו סיגריה, "אין כיף גדול יותר מלראות את הסדרה שלך עם הילדים שלך. ראיתי איתם כמעט את כל הסדרות שעשיתי, וזה האגו טריפ האולטימטיבי.

"לפעמים אני רואה דברים שכתבתי לפני שהיו לי ילדים, ובמבט לאחור הם נראים לי מפחידים מדי ואכזריים מדי. למשל, 'השמינייה' ו'האי', היתה בהן איזושהי אכזריות שגורמת לי לזוז בחוסר נוחות מאז שאני אבא. את שתי הסדרות האלה ילדים בני 9 ו־10 עדיין רואים, הן כל הזמן בטופ 10 של ה־VOD, שתי סדרות שנראות לי מיושנות בכל מובן, אבל הילדים לא רואים אותן בגלל התפאורה ולא בשביל התסרוקות המיושנות, אלא כי הסיפור עובד". 

• • • • •

הסדרות של חמיצר הפכו מודל לחיקוי, והביאו להתפתחותו של ז'אנר טלוויזיוני שלם שהוליד גל של סדרות נוער. "את חלקן אני אוהב ואת חלקן לא", הוא נשאר דיפלומטי. הן גם שימשו נקודת פריצה לשחקנים כמו עוז זהבי, עדי הימלבלוי, יעל גרובגלס, דר זוזובסקי, ג'וי ריגר, מיכאל אלוני, ידידיה ויטל ואחרים.

הוא עצמו חסיד של הפי־אנד. "אני מאוד אמריקני בטעם שלי", הוא מבהיר. "האליל שלי זה ספילברג, ולא איזה במאי צרפתי משנות ה־60. הסדרה הבאה שלי תהיה כולה הומאז' ל'אי.טי', מין חשיבה איך להפוך את 'אי.טי' לסדרת נעורים. לדעתי זה הסרט הכי מושלם שנעשה אי פעם, בטח מהעשרה הכי טובים, וכשדרמה אמריקנית טובה ואפקטיבית - זה מדהים בעיניי".

כמה השפעה אתה חושב שיש לך על בני הנוער?

"ההשפעה שלי מסוימת, לא ענקית, אבל כן נצברת לאורך שנים. אני היום נפגש עם תלמידים בכל הארץ, ולא משנה לאיזו כיתה אני נכנס, מג' ועד י"ב, 100% מהילדים שיושבים מולי ראו את כל הסדרות שלי. זה דבר מטורף, וזה מאפשר לי לנהל איתם דיאלוג.

"כל הגיבורים שלי תמיד סקרנים, יותר מהממוצע, ואני מאמין שזה עושה משהו. אני כותב לילדים כמו שהייתי כותב למבוגרים. אני לא מתיילד וכותב עלילות מסובכות, לא מקל עליהם, והם מעריכים את זה ומרגישים שמכבדים אותם.

הסדרות של חמיצר הביאו לגל של סדרות נוער. "השמינייה" // צילום: אוהד רומנו

"יש לי איזשהו נדל"ן מסוים בנשמה שלהם, בזכות השעות שהם צברו מול מה שעשיתי. ואם הסדרות האלו מגיעות ברגע הנכון בהתבגרות שלהם, אז הן עוד יותר אפקטיביות. נגיד, 'השמינייה' תפסה דור של ילדים ולפתה אותם. רק היום אני מבין עד כמה, כי הם כבר בני 22-23 ואני רואה אותם בסופר־פארם, בדיוטי פרי ובדואר, ולכל אחד יש את החיבור שלו.

"זה כבר דור שהוא חלק מהעולם הגדול. הוא יודע אנגלית מהאינטרנט ולא מהשיעורים בבית הספר, ובשאיפה גם יהיה דור יותר מודרני, מתקדם וליברלי. אין ספק שבתי הספר היום אנכרוניסטיים ולפעמים על סף בזבוז הזמן. אין להם סיכוי במבנה הנוכחי שלהם, הם לא מסוגלים להדביק את הזמן. זה חייב להשתנות".

אז הטלוויזיה היא בכל זאת גורם רלוונטי בחינוך ובהקניית ערכים?

"בעונה השלישית של 'שכונה' היה לנו רומן לסבי, שעבדנו קשה כדי שיקרה, ואפשר באמת לראות שזה עשה אימפקט בלתי נתפס. ניסיתי לעשות את זה כבר ב'החממה', אבל השחקנית שייעדתי לזה קיבלה רגליים קרות, ולי היה חשוב שזו תהיה שחקנית שתעמוד מאחורי המהלך. זאת לא היתה סצנה רגילה, אלא נשיקה עם אמירה. ב'שכונה' מצאתי את הפרטנרית, תותי ניניו, שהסכימה ללכת על זה.

"קיבלתי מבול של מכתבים אישיים באינסטגרם מכל מיני ילדים, שסיפרו איך זה נתן להם כוח ושחרר אותם ממשהו. כשאתה עושה סדרת ילדים יש לך כוח עצום, יש לך את תשומת ליבם כמו שבחיים לא תהיה להורים ולמורים שלהם, חצי שעה בכל יום הם רק שלך, אז אתה תהיה אידיוט אם לא תחשוב מדי פעם איך לנצל את הכוח כדי להגיד משהו". 

לא כולם יסכימו שרומן לסבי בין נערות הוא מסר מתאים לסדרת ילדים.

"הגיעו גם תגובות מגעילות, אבל אני עומד מאחורי זה. הרי בסך הכל, מה אמרנו לצופים? זה העולם שאתם חיים בו. שני בני אדם יכולים להתאהב ואף אחד לא שולט בזה; ברוב המקרים זה בן ובת, ולפעמים זה משהו אחר. זה לא היה סיפור על יציאה טראומטית מהארון, ולא על רגשות אשמה, אלא פשוט שתי בנות שהתאהבו בלי שהן תכננו.

"תפקידי להראות להם את העולם כמו שאני חושב שהם צריכים לראות אותו. לא לשקר להם. בעיניי, אם סדרת נוער מעבירה 50 פרקים עם ילדים מקפצים סביב הבריכה ואיזו תעלומה קטנה באמצע, זה בזבוז. 

"ב'החממה' היתה סצנה שדווקא לא קיבלתי עליה הרבה תגובות. הגיבור האהוב הוא מין נסיך ערבי ממדינה בדיונית, שהיא בעצם סוריה. באחת הסצנות הוא נקלע להפצצות של חיל האוויר. רואים את הצבא שלנו, במזיד, בגלל איזושהי קונספירציה, עומד לחסל גיבור שהוא לא ישראלי ולא יהודי, ושהיינו יכולים לראות בו אויב. התקווה שלי היתה שזה יחלחל פנימה - ההבנה שלכל סיפור יש כמה צדדים. הבלחות כאלו אני שמח שעשיתי, כי בסוף אלה הדברים שאני הכי זוכר לטובה מהסדרות.

"אם זה היה הופך לאיזה שיעור מוסרני, אז הייתי נשאר בלי צופים, ואין לי שום כוונה כזאת. אבל פה ושם, אם יש לי משהו שחשוב לי להגיד - אז אני אומר אותו".

• • • • •

ההצלחה של חמיצר לא נעלמה מעיניים אמריקניות. לפני שנה וחצי עלתה בנטפליקס הסדרה "Greenhouse Academy", הגרסה הבינלאומית של "החממה". שתי עונות כבר שודרו, שתיים נוספות צפויות לעלות בשנה הקרובה.

"הפקנו אותה בעצמנו, אותו צוות שעשה את 'החממה'", הוא מתגאה, "הבאנו 12 שחקנים אמריקנים לשלושה חודשים ואז לעוד שלושה חודשים, והכל צולם פה. המוצר שהגשנו לנטפליקס הוא 100% שלנו. זה לא יכול להיות אחרת, כי הז'אנר הזה הומצא פה והאמריקנים לא מכירים אותו.

"היה לי חשוב שהשליטה תישאר אצלי. הסיוט הכי גדול שלי הוא שמשהו שלי לא יצליח - ולא באשמתי. אני מעדיף שהוא ייכשל באשמתי. כשהיו לי פלופים - והיו לי פלופים - הם קרו באשמתי המלאה, ולא כי איזה אמריקני חרבן לי את זה.

"הפרק שמשודר על המסך ב־190 מדינות זה פרק שכתבנו, צילמנו וערכנו פה. נטפליקס לא משחררים נתוני צפייה, אבל רומזים לנו רמזים נחמדים והזמינו עוד עונות, אז כנראה זה מצליח. דיבבו את זה ל־30 שפות. היום, כשמשהו תופס, רואים את זה ברשתות החברתיות, ואני יודע שהסדרה תפסה מהר מאוד בדרום אמריקה ובמערב אירופה, למרות שזה כאילו סיפור אמריקני שמתרחש בקליפורניה".

אילו שינויים נדרשו כדי לעמוד בדרישות של נטפליקס?

"בעיקר קיצרנו. הסיפור נשאר, אבל עלילות משנה עפו. יש להם חוקים אחרים. האלימות הרבה פחות חזקה בסדרה של נטפליקס. אנחנו אומה אלימה, איך שלא מסתכלים על זה, וכדי להעביר את הסדרה לשוק הבינלאומי, היינו צריכים מאוד למתן אותה. בארץ, לדוגמה, אין בעיה להראות אקדחים, ושם אי אפשר אפילו להראות נרתיק של אקדח. 

"באופן מוזר זה שירת את הסדרה. היום אני כותב סדרה בלי אקדחים מבלי שמאלצים אותי, כי אני חושב שזה יותר טוב ככה. זה אחד הדברים שלמדתי שם. העבודה מול האמריקנים, מבחינתי, היתה בית ספר מטורף לטלוויזיה.

"בנוסף, כל ההתנהלות מול נטפליקס מאוד שונה. לקח לי הרבה מאוד זמן לרכוש את אמונם, שיבינו שאני יודע מה אני עושה. רמת הדיוק היא כזו שאני לא מגיע אליה בסדרות שלי פה. פרק ישראלי ממוצע עורכים משהו כמו שש משמרות עריכה, לעומת 20 משמרות על אותו אורך פרק לסדרה אמריקנית. זה הבדל עצום, שמייצר מוצר הרבה יותר מהוקצע.

"האפשרויות מדהימות. אני יכול להקליט תזמורת בשביל המוזיקה, אני יכול לבנות סט באולפן לסצנה אחת, ועוד דברים שבארץ אני לא יכול לחלום עליהם. התקציב כולו הגיע מנטפליקס, אני לא יכול להגיד כמה, אבל הוא גבוה מהתקציבים בארץ. רק העלויות של הטסת השחקנים לישראל עולות כמו כל סדרה ישראלית.

"את הסדרה על החייזרים אני כותב מתוך מחשבה שיום אחד אעשה אותה לאמריקנים. התקווה הכי גדולה שלי היא להביא לפה עוד סדרות שמעובדות לשידור בחו"ל. לגור בתל אביב ולרכוב על אופניים לאולפן שבו מצלמים סדרה שלך לנטפליקס - זה הטופ מבחינתי. אין לי שום רצון וכמיהה לעזוב את הארץ. אני רוצה שהילדים שלי יהיו ישראלים". 

חמיצר נמצא עמוק בתחום כבר כמעט 30 שנה. הוא מכיר את עולם הילדים והנוער כמו את כף ידו, וכעת מתברר שהקסם שלו עובד גם בשפות זרות. "הילדים מחו"ל שצופים בסדרה כותבים לי באינסטגרם ובטוויטר בדיוק את אותן התגובות שהגיעו מהילדים הישראלים, והסיפור עובד עליהם בדיוק באותה צורה. האנושיות לא השתנתה לאורך השנים, אם כי היום תשומת הלב מצטמצמת מעצם הטכנולוגיה.

"בגדול, אני לא מרחם על הדור של היום. יש להם הרבה יותר הזדמנויות וקשיים שלא היו לנו. לכל דור יש את הפלוסים והמינוסים, והאפשרויות שיש היום אינסופיות. לדור הזה יש מידע מכל הסוגים. כל עוד קיימת סקרנות, אז יש הרבה מה לעשות איתה. הסכנה מתחילה ברגע שהסקרנות נעלמת. וזה משהו שאני כן רואה בדור הזה, ולא בהכל אפשר להאשים את האייפונים. מה שקורה עם ילד זה 90% ההורים ו־10% כל השאר. אז 10% משתנים, אבל בסופו של דבר זה מי הם ההורים שלך ומה הם הנחילו לך".

• • • • •

אחד הדברים המדהימים בחמיצר, הוא ההערצה העצומה של הילדים כלפיו. בהקרנות חגיגיות של הסדרות שעשה, תמיד הקיפו אותו עשרות ילדים נרגשים כאילו הוא השחקן הראשי. חמיצר, מצידו, תמיד הקפיד לשמור איתם על קשר קרוב.

"גם בספר פרסמתי את כתובת האינסטגרם שלי, כי הכי כיף לקבל פידבק מהאנשים שבאמת צורכים אותו. בתקופת 'השמינייה' זה לא היה קיים, היו רק בלוגים. היום אני יכול לדבר עם 300 ילדים ביום מכל העולם, זה פסיכי לגמרי. אני מניח שהדיאלוג שלי איתם שונה מהדיאלוג שיש להם עם השחקנים. זה קצת יותר דומה ליחס אל סופרים, וזה לא משהו שציפיתי לו.

"אני תמיד צוחק כששואלים אותי, 'נו, מתי תשתדרג לעולם המבוגרים?' אין סיכוי שזה יקרה. בחיים לא אוכל לקבל כמות כזאת של אהבה ותשומת לב.

"לפעמים אני רואה דברים שכתבתי לפני שהיו לי ילדים, ובמבט לאחור הם נראים לי מפחידים מדי ואכזריים מדי" // צילום: אריק סולטן

"אצל שחקנים זה משהו אחר, כי עולם המבוגרים מציע להם רמת סלביות אחרת, שבאה לידי ביטוי בכסף ובמעמד. רוב כוכבי הילדים לא רוצים להמשיך בעולם של הצעירים, ובעיניי הם עושים טעות, בגלל שציפי שביט ויובל המבולבל עובדים ברגעים אלו ממש, לעומת כל מיני שחקני איי־ליסט שלא אנקוב בשמם, שיושבים בבית ומחכים שיזמינו אותם לאודישן. אין הרבה מקומות שבהם אתה יכול להזדקן בכבוד כמו בעולם הילדים, בעיקר בקרב ילדים קטנים יותר".

האתגר בעולם המבוגרים גדול יותר.

"להגיע לילדים אולי יותר קל כי יש להם יותר זמן פנוי, אבל אם המטרה היא שהם גם יזכרו את הסדרה אחרי שלוש שנים, אז צריך לעבוד הרבה יותר קשה. בעולם המבוגרים יש לך הרבה פחות שליטה על המוצר, רמת המעורבות של הערוץ יכולה להיות חריפה והפשרות גדולות יותר. מבחינה אישיותית זה משהו שאני לא מסוגל לעשות.

"שמע, עשיתי לפני כמעט עשר שנים את 'מעצר בית' עם קיציס ופרידמן, סדרה למבוגרים שאני מאוד אוהב, ולא הצליחה בכלל, והיתה אולי הדבר הכי טוב שעשיתי. לא תהיה לי בעיה למכור סדרה לאחד מהערוצים האלה, אבל כשאתה על המסך ונמדד ברייטינג, אתה במקום אחר מבחינת רוח העבודה. גם לטפס על האוורסט זה אתגר, ולא בא לי לעשות אותו. אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה ולא לסבול, שזה אתגר בפני עצמו.

"מיינסטרים בעיניי זאת שאיפה, לא רתיעה. בסוף אני רוצה שיהיה לי קהל כמה שיותר גדול, ולהישאר נאמן למה שאני רוצה להגיד ולא להזנות את עצמי. כל סדרה כזאת לוקחת שלוש־פאקינג־שנים מהחיים שלי. לפעמים יותר. עם 'החממה' אני עם אותם סיפורים כבר שבע שנים בשתי הגרסאות. אם אני כבר מקצה את הזמן העצום הזה, אז שיגיע לכמה שיותר אנשים".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו