אתמול (שני), כשראיתי את הלהבות בקתדרלת נוטרדאם, רציתי להצטרף לכבאים, למרות שהייתי בתל אביב. הסתכלתי על התמונות, ולא רציתי להאמין. פריז היא חלק גדול מהילדות שלי, עוד מהסיפורים ששמעתי מאמא שלי בתור ילד ואחר כך כאשר הפכה לביתי. אין מספיק כוכבים בשמים כדי לספור את הפעמים שבהן אמא שלי קראה לי את "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו לפני השינה בתור ילד. והנה, אתמול שרפו לקווזימודו את הבית.
כשגרתי בפריז, הייתי שם כמעט בכל יום. היה לי שם מכר בשם ארנו, והיינו נפגשים שם לצהריים מדי פעם. בעוד 500 שנה איש לא יזכור הרבה מדברים שאנו מדווחים עליהם ביום־יום. את התאריך הזה יזכרו.
הכנסייה זכתה לאינספור ביקורים שלי ושל משפחתי. בין השנים 1988 ל־1992, השנים שלי באוניברסיטת סורבון הסמוכה היו השנים שבהן הייתי בורח לכנסייה עם חברים. אוכלים בגלידת ברטיון הסמוכה ומטפסים מעלה במדרגות הלא נגמרות.
לפריז מונומנטים רבים, אבל כנסיית נוטרדאם היא היפה, היא הדוגמנית. כשמה כן היא (שמה משמעו "גבירתנו"). היא מספרת כל כך הרבה סיפורים. אני מסתכל מבעד למסך על הלהבות, והן לא רק מעלות באש כנסייה - קתדרלה - אלא בלי סוף זיכרונות. לפני שבוע בפריז ראיתי את מסעדת "פוקטס" סגורה, אחרי שעלתה באש במחאת האפודים הצהובים. חשבתי שאי אפשר שיהיה יותר גרוע מזה. דומה שאפשר. רחמים על פריז.
גם פסגת האייפל (2003) עלתה באש. זה היה בתקופה שהייתי כתב בפריז. חשבתי שכבר עברנו הלאה, שאנחנו בדור שמחוסן מפני מונומנטים נכחדים. את האייפל הצליחו להציל, את הקתדרלה נראה שלא. כשהייתי ילד והוריי לקחו אותי לאזור הזה, תמיד פחדתי מהדמויות המפלצתיות שהיו מסותתות על המבנה, שידועות כ"גרגוילים". עתה בפעם הראשונה ריחמתי גם על הגרגוילים. מי היה מאמין שאני אתפלל לשלומם של מי שהיו הסיוט של ילדותי.
הכנסייה ההיסטורית שרדה כמעט הכל, את המהפכה הצרפתית, את הקומונה הפריזאית, אפילו את הנאציזם. כזכור, בזמן המלחמה אפילו הוציאו את הזכוכיות מחלונות הוויטראז' שלה כדי שלא ייפגעו. אבל אתמול המזל שלה נגמר. גם של הצרפתים.