"אני שואל את נפשי למות", אומר דודו אלהרר בעצב. "לגמור עם זה כבר. די, אין לי כוח. אני מבקש שתעזבו אותי. בחודשים האחרונים אני בקריסה כלכלית, הגעתי לעוני מחפיר, אין לי גרוש. אני עכשיו בן 74, אין לי כסף ואין לי עבודה. אין הופעות, אין הרצאות, אין הפקות, לא מזמינים אותי לכלום".
יש לך משפחה שאוהבת אותך.
"נכון, וחבל לי, אבל אני לא יכול לחיות יותר. אין לי איך לחיות. מה אני אעשה? אין לי מה לעשות. אני אלך לגנוב? אני אייבא סמים? אני לא מבין בזה, ובטח אכשל במבצע הראשון שלי".
איך הגעת למצב כלכלי רעוע כל כך?
"זה תהליך שנמשך בשבע השנים האחרונות. לאט־ לאט העבודות הלכו והתמעטו, ובחודשים האחרונים אני לא עובד בכלל. עד לפני עשור שידרתי בגלי צה"ל, ועוד הייתי במודעות של האנשים. ברגע שאין לך תוכנית רדיו, אתה כבר לא קיים. והגיל שלי רק הולך ועולה. כמה שניסיתי להרים פרויקטים ולנסות לבקש, אני לא מצליח.
"אני משלם 2,000 שקלים בחודש שכר דירה. תוסיף לזה ארנונה, חשמל, מים ועוד הוצאות - והגעת ל־5,000 שקלים, עוד לפני שקניתי אוכל. אני פוחד לפתוח את תיבת הדואר, כדי לא למצוא שם חשבונות שאני צריך לשלם. החודש לא שילמתי שכר דירה כי אין לי מאיפה, ובעוד רגע צריך להתחיל לשלם את החודש הבא ואין לי מאיפה. בינתיים אני מנסה להתחמק מבעל הדירה".
אז ממה אתה חי?
"מקצבת זיקנה של 1,600 שקלים. חוץ ממנה אין לי הכנסה קבועה".
אתה לא מקבל תמלוגים על זכויות יוצרים לשירים שלך ולתקליטים שהפקת?
"סכומים זניחים. פעם הייתי מקבל בוכטות מחברות התקליטים, כי הפקתי יותר מ־200 תקליטים בחיי והיו לי אחוזים קטנים מזה. היום אף אחד לא קונה תקליטים, הכל בחינם. נעזרתי כמה חודשים בקרנות סיוע של ארגוני יוצרים כמו אקו"ם ואשכולות, עד שלא יכלו לתת לי יותר.
"למזלי, יש לי חברים טובים שעוזרים לי, שנותנים. מזה אני חי. למזלי, אני אוכל מעט. בבוקר אני צועד לאורך החוף בחיפה, עד הקיוסק שבו אני קונה שני בורקיטס בחמישה שקלים. אחד אני אוכל במקום, ואת השני אני שומר לצהריים.
"אתה יודע מה זה לעמוד מול הסופרמרקט, וכל מה שיש לך בכיס זה 14 שקלים, ואתה צריך לקנות משהו לאכול לכל השבוע? מה קונים ב־14 שקלים? תשמע, בקריירה שלי כתבתי צ'קים על 100 אלף שקלים. היום הייתי חי מסכום כזה שנה. זה נראה לי דמיוני".
אין לך חסכונות?
"לא חסכתי כסף ליום סגריר. כסף לא ממש עניין אותי, אף פעם לא ידעתי כמה עולים דברים. חייתי בתנאים אחרים לגמרי. אף פעם לא הייתי עשיר, אבל מעולם לא חסר לי כלום. כל הזמן היו הכנסות, העסק עבד, הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר. לא איבדתי כסף, לא בסמים ולא בהימורים. הגירושים משתי נשותיי עלו לי כסף".
אין לך בני משפחה שיסייעו לך?
"יש לי שלושה ילדים גדולים מאשתי הראשונה, אחד מהם חי בניו יורק. יש לי מהם ארבעה נכדים. אנחנו בקשר, אבל הם לא יכולים לעזור לי כלכלית. הם לא מטרידים אותי, ואני לא מטריד אותם. יש לי עוד בת, חיילת, שגרה עם אמא שלה בראשון לציון. אין מי שייתן לי עזרה כלכלית מהמשפחה".
• • •
אלהרר, שבשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת היה שם מוכר בבתים רבים בישראל, הפך בשנים האחרונות למזוהה בעיקר עם האגף הימני ביותר בפוליטיקה הישראלית. באמירותיו השנויות במחלוקת היה משפט חריף שאמר נגד הסופר עמוס עוז ז"ל, בראיון רדיו בינואר 2018: "הייתי שמח לשבת על גג בטרבלינקה ולראות את עמוס עוז מתפוגג כעשן מהארובה". עוד לפני כן התבטא בחריפות נגד "שמאלנים שמשתמשים בסמלים נאציים" ולא התנגד "לשלוח אותם למחנה השמדה". בהמשך פרסם פוסט בפייסבוק שבו התנצל על דבריו נגד עוז.
אלהרר מודה שההתבטאויות האלו גבו ממנו מחיר אישי כבד. "הבעיה שלי היא שאני אומר את דעתי, אומר את האמת, ומשלם על זה מחיר כבד. זה כי אני לא בקונצנזוס - לא בברנז'ה, לא בשמאל. ואני מדבר בשפה שלהם, 'שמאלנית', ואני יודע לפגוע להם ישר בבטן, כי אני הייתי שם בשמאל. הייתי חלק מהברנז'ה".
אתה אומר שה"שמאל" דאג למחוק אותך?
"כשהפכתי את דעתי - בהתנתקות מעזה, בחורבן - מבחינתם נעלם הכישרון. פתאום אני כבר לא מוכשר. ואז ממש מחרימים אותך, סוגרים בפניך את כל הדלתות. ואתה מבין שכל מוסדות התרבות במדינה זה שמאל. כל התיאטראות, כל המוזיאונים, כל התזמורות, כל המנהלים שלהם - כולם בשמאל. וברגע שאמרתי משהו, זהו, אני מחוק. לא ייתנו לי לעבוד, כי אני פשיסט. והם לעולם לא יגידו לי את זה בפנים".
בדיעבד, אתה לא מצטער על האמירות הקשות שלך?
"אני אומר את אשר על ליבי. הסכנה האמיתית היא האנטישמיות בעולם. לכן אני לא מרשה שיהודי יגיד על יהודי אחר 'ניאו־נאצי' או 'נאצי'. לא מרשה. אז אני מרביץ. חייב, גם אם אני אמות. חייב.
"לא יכול לשבת סופר נחשב בעולם, עמוס עוז, ולהגיד על נערים יהודים שצבעו קירות ופנצ'רו גלגלים שהם ניאו־נאצים. כי מתרגמים את האמירה הזו לכל מיני שפות, וזה מגיע לעולם. ובסוף מתברר שהאנטישמיות ניזונה בעצם מפה.
"בזה חוטאים גם עיתון 'הארץ', 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', שהולכים לעולם ואומרים שהחיילים שלנו עושים מה שהקלגסים הנאצים עשו בזמנו.
"היתה לי תקופת הוללות של בוהמיין אמיתי, עם נשים וסקס ואלכוהול". אלהרר //צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
"גם הנשיא ריבלין, אחרי דומא, כשעדיין לא ידעו כלום, אמר 'בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש'. זה מתורגם לאנגלית ולצרפתית והולך לטלוויזיות בכל העולם, ומזה ניזונים אנטישמים בכל העולם.
"הנשיא איבד את דרכו, את הצניעות שהיתה בו. הוא לא נבחר על ידי העם, אלא על ידי 63 ח"כים שהוא רדף אחריהם שנה וחצי שיצביעו לו, וכמעט הפסיד למאיר שטרית. אתה נשיא של טקסים, מה אתה מתערב? אתה לא יודע שאתה מצוטט בכל העולם?"
אתה לא מצטער ש"שלחת" שמאלנים למחנה השמדה?
"עשיתי שגיאה. שמאלני אחד פרסם תמונה של סגן אלוף, שמתמודד עם האנרכיסטים על הגדר, ושם לו על המצח צלב קרס. זה הוציא אותי מדעתי, אז שיתפתי בפייסבוק וכתבתי 'השמאל הזה צריך ללכת למחנות ההשמדה'. לא התכוונתי לכל השמאל, רק לאותו אחד שפרסם את התמונה עם צלב הקרס.
"מה פרסמו בתקשורת? רק את מה שכתבתי, בלי התמונה. אז זה יצא מטורף לחלוטין. הייתי צריך לכתוב את דבריי על התמונה של הקצין עם צלב הקרס".
אתה מבין אנשי שמאל שאומרים שבגלל הסתה מימין הם מקבלים איומים על חייהם?
"זה נורא מצחיק אותי. הם אומרים שסותמים להם את הפה. למי סותמים את הפה, לאורנה בנאי? היא כל הזמן בטלוויזיה. מי, אחינועם ניני? רבקה מיכאלי? הן כל הזמן אומרות מה שהן רוצות. מי שנמצא בבעיה זה אנשים כמוני, כמו אריאל זילבר ועמיר בניון. לא נותנים לי פתחון פה. מה, מישהו יכול לשדר ברדיו יותר טוב ממני? אתה יודע איזה מטען יש לי? אני רב־תחומי ורב־גוני, אבל לא ייקחו אותי".
הוא מצית סיגריה וממשיך בלהט. "אתה יודע שהערבים צוחקים על 'שיר לשלום' של רוטבליט? הם אומרים, מה זה 'תנו לשמש לעלות, לבוקר להעיר?' ואם לא תיתנו לשמש לעלות, היא לא תעלה?
"או קח את 'יהיה טוב' של יהונתן גפן. מה זאת אומרת 'ואמרנו בואו נשלימה ונחיה כמו אחים, ואז הוא אמר: קדימה, רק תצאו מהשטחים'? מה הפשטנות הזאת? הרי גם אם ניסוג מיהודה ושומרון וממזרח ירושלים כדי שתקום שם מדינה פלשתינית, מה אתה עושה עם חמאס?"
אז מה הפתרון שלך לסכסוך?
"חוק האזרחות האמריקני. ספח את יהודה ושומרון, תן לפלשתינים 'גרין קארד' ורישיונות עבודה לחמש שנים, שינטרלו הרבה מהמעורבות בטרור. במקום טרור הם ילכו לעבוד.
"אחרי חמש שנים, כשיירגעו הרוחות - מי שלא עשה בעיות, תבדוק אם הוא מכיר במדינה, מכיר את ההיסטוריה שלה, דובר את שפתה. כמו אצל האמריקנים. מי שיעבור את המבחן יהפוך לאזרח שווה זכויות, ונחיה כאן יחד. ואז לא תהיה שנאה כמו היום".
למי הצבעת השבוע בבחירות?
"ל'זהות' של פייגלין, בגלל החירות וההפרדה בין דת למדינה. אני חושב שצריך לאסור מפלגות שהמהות שלהן היא דתית. צריך להוציא את זה לחרדים מהידיים. הרי זה מבוסס על כסף מהכשרויות, שמגלגלות מיליארדים".
למה לא הצבעת לימין החדש, למשל?
"כי פגשתי את פייגלין, דיברתי איתו והבנתי לאן הוא הולך. אני מאמין שהוא יצליח להיכנס לכנסת ולעשות כמה שינויים קטנים".
• • •
אנחנו נפגשים בדירה מרווחת, בקומה ה־15 במגדל דירות מפואר על שפת הים בכניסה לחיפה. "הדירה הזאת שייכת לשכנה שלי", אומר אלהרר, "אני גר חמש קומות מתחת, בדירת חדר קטנה. זה לא שיש לי מה להסתיר, אבל הדירה שאני גר בה קטנטנה, אין בה מקום לכלום. יש לי שם כיסא אחד ומיטה".
בשיער מאפיר, לבוש בסוודר ובג'ינס ישנים, הוא פוסע בדירה בצעדים קטנים, מדבר לאט ונראה חלוש, כמעט כבוי. כשאני שואל על מצבו הבריאותי, הוא עונה מייד: "הכל בסדר, בעיות בריאות אין לי, ברוך השם. אני לא מהאנשים שלוקחים כדורים או הולכים לרופאים".
אלהרר הוא מאנשי התרבות המגוונים ופורצי הדרך שפעלו בישראל בעשורים האחרונים. הוא התפרסם כזמר ("בוא שיר עברי"), כשחקן תיאטרון ("בוסתן ספרדי", "אלף לילה ולילה"), כמנחה טלוויזיה לנוער ("טלפלא"), כשדרן רדיו (גלי צה"ל), כסופר ("חמישים וחמישה רסיסים", "סיפורים קטנטנים"), ואפילו כצייר שהציג תערוכות.
הוא הפיק מוזיקלית כ־200 אלבומים, ובהם אלבומי הבכורה של גידי גוב, יוני רכטר, ריקי גל, להקת הברירה הטבעית, להקת צליל מכוון, וגם את אלבום המופת "הכבש ה־16". הוא הפיק אלבומים ליוסי בנאי, למתי כספי, ליהודית רביץ וליהונתן גפן, לצד מופעי במה לשושנה דמארי ולנעמי שמר והמופע המשותף של סשה ארגוב ומתי כספי.
ב־1981, במסגרת עמותה שהקים למען האסיר בישראל (לה"ב), ארגן אלהרר פעילויות חברתיות לאסירים, אחת מהן הניבה להיט ענק ברדיו בשם "פסוליה", שאותו שר אסיר דאז בכלא באר שבע, דוד שושי ז"ל, למילים שכתב אלהרר בלחן של חנן יובל. ב־2006 זכה בפרס מפעל חיים בכנס תמוז של תעשיית המוזיקה הישראלית.
הוא נחשב תמיד למפיק תובעני וקשוח, וגם היום מודה: "אני לא איש קל, אני קפדן ועומד על דעתי, שהיא כמו פקודה. לא פעם היו עצבים, ריבים, מתחים, צעקות, כעסים, וגם פיוסים. זה חלק מהחיים".
עם צביקה פיק בשנות ה־80. "כשדיברתי על המהפכה של המוזיקה המזרחית, נחשבתי למופרע. היום יודעים שצדקתי" // צילום: משה שי
בנוסף, פיתח אלהרר קריירה ענפה כמספר סיפורים, כמנחה אירועים וכמרצה, תוך שהוא מסתמך על עושר תרבותי שמתחיל בארון הספרים היהודי ומגיע עד הפולקלור המזרחי. בין השאר, העלה מופע בימתי סביב סיפורי אבו נימר של דן בן אמוץ.
אפילו בתחום ההסעדה ניסה את כוחו, ובשנות ה־80 היו בבעלותו שלוש מסעדות. את שלושתן סגר, כי "לא היה לי כוח, זה המון עבודה והייתי עסוק בהפקות". לפני שמונה שנים פתח מסעדה נוספת בראשון לציון, אבל סגר גם אותה כשנפרד מאשתו, ואז עזב את העיר ועבר לחיפה.
"כן, עשיתי כמה דברים בחיים, אבל לא נוח לי למנות את ההישגים שלי. בתחילת הדרך היה לי חשוב שהשם שלי יופיע על פרויקטים, אבל בהמשך כבר פחות. הנה, פנו אלי עכשיו שאגיע למופע לרגל 40 שנה להרכב צליל מכוון, שזו הפקה שלי. אמרתי להם, 'תחגגו ותעזבו אותי'. אף אחד לא ישלם לי כסף כדי לעשות שם משהו. אני חיברתי ביניהם למופע משותף, לפני שהעברתי אותם לידיים של נעם סמל".
בתחום הזמר המזרחי פרצת דרך עם שלמה בר מהברירה הטבעית.
"הריב הראשון שלי עם יואב קוטנר, בסוף שנות ה־70, היה על המוזיקה המזרחית בגלי צה"ל, הם הדירו אז לגמרי את הזמרים המזרחים. כתבתי על זה מאמר בעיתון 'הארץ'. בהמשך נתנו איזו שעה בשבוע תוכנית בשם 'על הדבש ועל הכיפאק'. אני ראיתי מה קורה בתחנה המרכזית עם הקסטות של אז, וזה עלה ועלה, עד ששטף את כולם. זה כי אנחנו אסיאתים שגרים בלבנט.
"נחשבתי אז למופרע, היום קוטנר יודע שצדקתי. היום אני שומע את עומר אדם, והוא מקסים. המהפכה שלנו הצליחה, רק שאני שילמתי עליה מחיר גבוה".
איזה מחיר?
"כדי שיקבלו אותי כמפיק לגיטימי, הייתי צריך להפיק לגידי גוב ולריקי גל ול'כבש ה־16', אחרת מי היה שם עלי בכלל? היום הרוק לגמרי בשוליים. כל המהפכה שלו נגמרה".
אתה לא רוצה להשאיר אחריך שריטה בעולם? שיזכרו אותך?
"זה שטויות, להשאיר שריטה. אני יכול למנות לך שמות של זמרים ויוצרים ישראלים מלפני 60 שנה שהיו כוכבי על, והיום אף אחד כמעט לא זוכר אותם. זה נעלם, איננו. כל האנשים הכי חשובים בעולם בסוף נהיים קטנטנים. כלום. זה לא חשוב.
"גם משלמה ארצי לא יישאר כלום. כל זמן שהוא מטפח ומפמפם את עצמו זה קיים, אבל מי יזכור אותו בעוד 100 שנה, בעוד 200 שנה? אפילו את הביטלס בקושי יזכרו. המנצחים הגדולים הם המלחינים הקלאסיים. אותם שומעים עד היום".
עם כל הידע והניסיון, למה שלא תחזור להפיק?
"הייתי אמור להפיק השנה פסטיבל זמר עברי עבור אגודת המְבצעים אשכולות, אפילו קיבלתי מקדמה, אבל כעבור שבועיים זכתה, איך קוראים לה, נטע ברזילי, באירוויזיון. אז זה מביא את האירוויזיון לישראל השנה, ואי אפשר להפיק גם פסטיבל זמר במקביל".
מה דעתך על האירוויזיון?
"אותי זה משעמם. נראה לי יותר מדי עם כפית לפה. אין שם עומק, והם גם לא מתיימרים. רוצים לפגוע מייד עם הצליל הראשון של השיר. אין שם טקסטים יפים.
"את השיר שזכה ('Toy'; א"נ) אני לא מבין. לא מבין איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. אבל הנוער אוהב את זה".
והשיר של קובי מרימי השנה?
"הוא שר כמו חזן ביום כיפור, שמתעכב על מילה כואבת במיוחד. יש לו קול טוב, אבל המנגינה לא משהו. זה שיר עם הרבה 'קרעכצן'".
ועם כל הרזומה שלך, מישהו כמו יוסי אלפי לא ייתן לך ערב בפסטיבל מספרי סיפורים?
"יוסי אלפי רדף אחריי 30 שנה, ותמיד אמרתי לו 'לא'. כי אני חושב שהוא מספר סיפורים רע מאוד, הוא לא יודע לספר. הוא יודע שהוא לא יודע לספר, ושאני מספר פי מאה יותר טוב ממנו.
"עכשיו, כשאני בתחתית, הוא מאוד נהנה, כי הוא יכול להישאר בפסגה שלו, אבל הוא עדיין לא מספר סיפורים טוב. הוא מאכער שמפיק פסטיבל שבו אנשים מספרים את הסיפור שלהם. אין שם מספרי סיפורים מקצועיים".
(יוסי אלפי מסר בתגובה: "מעולם לא רדפתי אחרי דודו אלהרר, לא 30 שנה ולא שנה. לצערי, הוא האויב הכי גדול של עצמו. צר לי עליו").
• • •
הוא נולד ב־1945 בקזבלנקה, מרוקו, בנם השלישי של מאיר ושמחה אלחרר ז"ל. "חייתי חיים מאוד סוערים, אני לא יכול לבוא בטענות, לא היה לי משעמם לרגע. בגיל 3 גילו אצלי כתמים בריאות ושלחו אותי לגור במנזר באלפים הצרפתיים, בבית יתומים של יתומי מלחמות, כדי להקל את הנשימה. הייתי בטוח שאני יתום כמו כולם, עד שבגיל 5 הנזירה לקחה אותי לחצר ואמרה: 'תכיר, אלה אבא ואמא שלך'.
"הם באו לקחת אותי לרכבת למחנה עולים במארסיי. שם גיליתי שיש לי שתי אחיות גדולות ועוד אחות ואח קטנים ממני, ובמחנה אמא שלי ילדה עוד אחות קטנה. כולנו עלינו בחנוכה של 1950 באונייה 'נגבה' והגענו לנמל חיפה".
תחילה גרה המשפחה במחנה עולים ליד חיפה, בהמשך עברה ללוד. "בגיל 13 הלכתי לעבוד כשוליית מסגר. בגיל ההתבגרות עבדתי כפועל בניין בדימונה עם שלמה בר. כשהגיע מועד הגיוס לא חשבתי בכלל ללכת ללהקה צבאית, כי אמרתי לעצמי, מי ייקח אותי בכלל. שירתי כחייל בגולני, וביום שהשתחררתי אבא שלי נהרג בתאונת עבודה".
מתי התחלת להתעסק במוזיקה?
"אחרי הצבא נסעתי לאילת ולימדתי שם סקי מים. הייתי יושב על החוף עם בחורות וגיטרה. אלי פפושדו לקח אותי להופיע לתיירים במועדון 'הסלע האדום'. באילת הכרתי את דני ליטני, ויחד עברנו לתל אביב".
אלהרר היה שותף לכמה מופעים בימתיים מצליחים ביותר באותם ימים. "שיחקתי במחזמר 'בוסתן ספרדי' בתפקידים קטנים. בחזרות למופע 'הלוך הלכה החבריא' בקיבוץ עינת הכרתי את אשתי הראשונה, רחלי. גרנו בפתח תקווה וברמת גן, ונולדו לנו שלושה ילדים. כשהם גדלו, הגדול כבר היה בן 17, התגרשנו.
"אחר כך היתה לי תקופת הוללות. הייתי בוהמיין אמיתי, עם נשים וסקס ואלכוהול. הייתי שותה קוניאק, וויסקי, ערק, כל מיני. היה מצב שכבר חשבתי שאני אלכוהוליסט. ואז החלטתי להפסיק".
לא פחדת להסתבך בגלל ההוללות?
"אני מתאר לעצמי שחיפשו להתלונן עלי, כדי להתנקם בי על עמדותיי הפוליטיות. אבל אני לא נגעתי בבחורה, אלא כשהייתי בטוח שהיא רוצה מאוד. אולי, אם יחפשו, ימצאו שנשים הטרידו אותי. אני הייתי מלך החתיכות. באמצע שנות ה־90 הכרתי את מיכל. חיינו יחד 17 שנה, ונולדה לנו בת".
ויש לו סיפור עבר עסיסי במיוחד, שלדבריו, כמעט עלה לו בחייו. "ב־1982 היתה לי שותפה לעבודה, מבוגרת ממני ב־16 שנה, שגם התאהבה בי נואשות. פעם ישבתי בבריכה של קיבוץ כפר גלעדי, עם יוריק בן דוד ורוני בראון, שאמרו לי שאני צריך לשווק את עצמי יותר. כשבאתי וסיפרתי לה את זה, היא חשבה שאני רוצה לעזוב אותה, בעבודה וגם אישית, ואז לקחה אקדח וניסתה לירות בי. למזלי, הנוקר היה פגום, אחרת לא הייתי פה איתך היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו