"באזפיד" הכתיר אותה כסדרה "המושלמת ביותר לזמננו". "ואניטי פייר" בחר בה כאירוע האופנתי הכי משמעותי בטלוויזיה. "דיילי מייל" דיווח שבהאלווין, מספר עצום של חוגגים התחפשו לדמויות מהסדרה, מה שהפך אותה למובילת התחפושות של השנה. ואם כל זה לא מספיק, היא שברה שיא בהיסטוריה של טקס פרסי הבאפט"א הבריטיים, כשקיבלה לאחרונה מועמדויות ל־14 פרסים, כמעט בכל הקטגוריות המרכזיות.
"להרוג את איב", זה השם, ואם אתם לא מכירים אותו, אתם לא שותפים ל"אחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה", כפי שקראו לה בתקשורת. סדרת המתח־קומדיה־פעולה־תשוקה של BBC אמריקה הופיעה ב־90 אחוזים מהדירוגים של 127 מבקרי הטלוויזיה הגדולים בעולם, לרוב בשלישייה הפותחת - כשהיא עוקפת סדרות מהוללות כמו "אטלנטה" ו"האמריקנים".
העונה הראשונה עלתה בארה"ב בדיוק לפני שנה, ובמרכזה איב פולנסקי (סנדרה או, הרופאה כריסטינה יאנג מ"האנטומיה של גריי"), אמריקנית שחיה בלונדון עם בעלה הנחנח ועובדת בארגון הביון הבריטי MI6. השגרה שלה נשברת כשהיא מצליחה להשתחל לצוות שחוקר פעילות של רוצחת שכירה מסתורית ששמה וילָנֶל, שאותה מגלמת ג'ודי קומר, אחת התגליות הגדולות של השנה שעברה.
במהלך העונה מתברר שווילנל עובדת עבור ארגון סודי ששמו "השניים עשר", ששולח אותה לבצע רציחות ברחבי אירופה. איב יוצאת בעקבותיה, ובין השתיים מתפתחת מערכת יחסים הזויה ותלותית, כשהגבולות בין אהבה ושנאה מיטשטשים במהירות.
מדובר בעיבוד לסדרת הספרים הבריטית מאת הסופר לוק ג'נינגס, אבל אל תצפו שהספרים יעזרו לכם לגלות מה קורה בסוף. כבר מההתחלה היה ברור שהתסריט הטלוויזיוני הרשה לעצמו ללכת לכיוונים אחרים לגמרי, בעיקר עם הבחירה לשים את דמותה של איב במרכז ולהתמקד במערכת היחסים בין השתיים. בספר הראשון בסדרה, "Codename Villanelle", איב כלל אינה מוזכרת.
* * *
כמו הדמויות שהן מגלמות, גם או וקומר מקפידות להפגין סימביוזה וקוטביות בחיים האמיתיים. זה ניכר כבר בלוק: לראיון לכבוד העונה השנייה (שעלתה השבוע ב־HOT וב־NEXT TV) הן באות יחדיו, לבושות בחליפות בגזרה כמעט זהה, רק שזו של קומר שחורה לחלוטין, ושל או לבנה כשלג. היש יותר ברור מזה? ואף שקשה להתעלם מהסימבוליות (שחור ולבן, מלאך ושטן), הן מתעקשות בתוקף שלא תיאמו את הלבוש.
"מהרגע שנפגשנו, היתה בינינו כימיה משונה וחזקה", אומרת או, וקומר מהנהנת. "אני חושבת שאנחנו מקשיבות היטב זו לזו, ברמה מאוד עמוקה. כל אחת מאיתנו זזה בהתאם לקצב של השנייה. זה עושה אותנו פרטנריות מאוד טובות.
"זה לא שאנחנו יושבות בלילה ומסמסות אחת לשנייה מה ללבוש ואיך להתנהג. זה פשוט קורה, יש לנו כימיה שמבוססת על הקשבה ותשומת לב הדדית. הדינמיקה בין שתינו היא מה שהופך את מערכת היחסים הזו לכל כך מעניינת. היא הכוח שמניע את הסדרה".
"מצד שני, זו מערכת היחסים הכי דפוקה כרגע בטלוויזיה!" צוחקת קומר. "יש איזה כוח לא בריא שדוחף אותן אחת לעבר השנייה. הן מרותקות זו מזו, לא בהכרח מאותן הסיבות. איב נמשכת לחופשיות של וילנל ואפילו לאלימות שלה, כפי שמגלים ככל שהסדרה מתפתחת.
"אצל וילנל המשיכה מבוססת על כבוד, היא מעריכה את החוכמה של איב ומה שהיא השיגה בקריירה. מצד שני, היא רוצה את החיים שלה, את ה'נורמליות' שהיא יצרה לעצמה.
"ויש גם מרכיב מיני, של תשוקה. בעונה השנייה אנחנו חוקרים יותר לעומק את הרומן הבלתי אפשרי הזה בין שתיהן, עד כמה רחוק הוא יכול להגיע, וכמה זמן הוא יכול להימשך".
אז זו בעצם סדרה על סיפור אהבה בין שתי נשים הפוכות, שמגלות שהן יותר דומות ממה שחשבו?
"אני שונאת את השאלה הזאת!" פוסקת או, "ואגיד לך למה. אני מרגישה שכל הזמן אנשים מנסים לשים אותנו בקופסאות, לגרום לנו להסביר בדיוק על מה הסדרה ולמה התכוון המשורר. אבל זה לא עובד ככה. אם כבר, זו סדרה על כך שלא צריך קופסאות. אין מסר אחד, פשוט, מסודר וקל לעיכול. זה שתי וערב של המון דברים וממדים, כמו בחיים".
קומר: "מה שהכי מרגש אותי בסדרה הזו הוא שכל צופה יכול לראות בה משהו אחר. כל כך מרגש אותי לשמוע 20 דעות שונות על אותו הפרק. זה מה ששומר על הסדרה 'פרש'".
או: "בשביל חלק מהצופים זו סדרת מתח וריגול, אחרים רואים בה משל על נשיות מודרנית, בעיני רבים זה בכלל משהו קטן יותר, על התבגרות והתמודדות עם שינויים בחיים. אם הייתי חייבת למצוא משהו משותף, הייתי אומרת שזו סדרה על אובססיה. רואים את זה אצל כל הדמויות, ולזה הצופים מתחברים.
"אובססיה היא רגש נורא, אבל אני חושבת שכל בן אדם חווה אותו. אני חושבת שזה מאוד אנושי להיות אובססיבי למשהו. בגלל שזה מרכיב חשוב בדנ"א של הסדרה, היא מצליחה לפנות לקהל מאוד רחב ולגעת בצופים בנקודות עמוקות, שהם אולי לא ידעו שיש להם".
* * *
נזיפה בעיתונאים ודירוג של איכות השאלות הם תחביבים של או, שעוזרים לה לסגל ארשת אינטלקטואלית עד מאיימת. היא מרבה לפתוח את תשובותיה ב"זו שאלה ממש טובה" או "אני לא אוהבת את השאלה הזו בכלל", מעירה לעיתונאים שמתפרצים אחד לדברי השני, ולא חוששת להגיד ש"שמתי לב שהגברים כאן לא נותנים לקולגות הנשים שלהם לדבר, ואולי זה אומר שיש פה יותר מדי גברים".
אולי הווייב הקפדן הוא בעצם הדרך של או בת ה־47 (שנראית הרבה פחות, אם יורשה לי) להתענג על מעמד הסופרסטארית, שהסדרה הקנתה לה בשנה האחרונה. היא נולדה בקנדה למהגרים קוריאנים, שלא אהבו במיוחד את העובדה שבתם נמשכת לתחום המשחק. במיוחד הרגיזה אותם ההחלטה של בתם ;לוותר על מלגה ללימודי עיתונאות באוניברסיטה לטובת לימודי דרמה במונטריאול.
סנדרה או בעונה השנייה של "להרוג את איב". "אפשר לומר שמיניות וגילוי הגבולות שלה הם מוטיבים שלנו בסדרה"
ההימור שלה הצליח בגדול. ב־30 השנים האחרונות היא עובדת כמעט ללא הפסקה בתעשיית הבידור האמריקנית, עם תפקידי אורח באינספור סדרות וסרטים, מ"יומני הנסיכה" ועד "דרכים צדדיות" ו"סטריפטיז באיגואנה הכחולה".
אבל התפקיד הגדול ביותר שלה עד השנה שעברה, שהכניס אותה ב־2005 לכל בית בארה"ב, היה זה של כריסטינה יאנג ב"האנטומיה של גריי". היא עשתה אותו במשך 12 שנים, גרפה בדרך מקבץ של פרסים ומועמדויות (בהם גלובוס זהב אחד וחמש מועמדויות לאמי), וזכתה להרבה כבוד במולדתה קנדה, כולל כוכב על שמה בשדרת הכוכבים הקנדית.
אבל נדמה שכל זה היה רק הכנה לטירוף שהגיע עם "להרוג את איב" (שכבר חודשה השבוע לעונה שלישית), שהזניקה את או לליגה של הגדולים באמת. חוץ מזכייה שנייה בגלובוס הזהב (שיא לשחקנית ממוצא אסיאתי), זכייה בפרס גילדת השחקנים ומועמדויות לאמי ולבאפט"א, היא מקבלת מחמאות מהמבקרים החשובים בתעשייה, נואמת באירועים גדולים שאינם קשורים לתעשיית הבידור, וזוכה להיות בפרונט בהנחיה של טקסים גדולים - כמו טקס גלובוס הזהב האחרון (האישה האסיאתית הראשונה שנבחרת לתפקיד).
או השכילה לנצל את המעמד ברגע שהפך לוויראלי, כאשר התנגחה בשידור חי בגזענות הפושה בהוליווד ובחיבה של מפיקים ללהק שחקניות לבנות לתפקידים של נשים ממוצא אתני אחר. ההייפ סביבה כל כך גדול, שהשמועה העכשווית טוענת שהיא מועמדת להיות הגרסה הנשית של ג'יימס בונד.
או, אגב, לא אוהבת את השמועה הזאת. "מן הסתם, אומרים שאני מתאימה להיות בונד מאחר שאני מגלמת סוכנת ביון בריטית. אבל לא, אנחנו ייחודיים, אי אפשר להשוות את איב לאיזו דמות גברית מוכרת. אני מבינה שאנשים אוהבים להשוות, אבל לא באתי לעשות את ג'יימס בונד, וזה לא מה שאני רוצה לעשות. באתי לגלם נשים".
או היא גרושה, ללא ילדים. בעלה לשעבר הוא הבמאי אלכסנדר פיין, שאותו הכירה כשביים אותה בסרט "דרכים צדדיות". היא מתגוררת בלוס אנג'לס מאז תחילת הקריירה שלה, אם כי רק בשנה שעברה קיבלה אזרחות אמריקנית. לא מכבר חגגה "יום הולדת" שנה לקבלת האזרחות בהנחיית "סאטרדיי נייט לייב", וניצלה את ההזדמנות לרדת קצת על האמריקנים, עם בדיחות קרש כמו "עכשיו, כשאני אחת מכם, מותר לי לעוף על עצמי".
איך ההרגשה לקבל כל כך הרבה פרסים?
"זו שאלה קשה, כי איך אפשר באמת לענות עליה? זה נהדר לקבל פרסים. עונת הפרסים האחרונה היתה באמת משהו מיוחד, אבל הייתי אומרת שלא רק בשבילי, אלא עבור הסדרה.
"אני חושבת שאולי התכוונת לשאול על ההרגשה של הניצחון. כי אני חושבת על זה הרבה, אם אני מרגישה מנצחת. הגעתי למסקנה שכן, אבל הניצחון פה הוא קבוצתי. הסדרה כמכלול הצליחה במטרה שלה, והפרסים הם הביטוי לכך".
הסדרה מבוססת על סדרת ספרים בריטית, רוב השחקנים והכותבים בריטים, והיא מצולמת בלונדון. הרגשת שאת מביאה את הייצוג האמריקני?
"ממש לא. אני לא חושבת שיש לסדרה קול בריטי מובהק. הווייב שלה הוא מאוד גלובלי, שזה משהו שמאוד אהבתי. אם כבר, אפשר להגיד שלסדרה יש קול נשי הרבה יותר מקול בריטי.
"לאיב יש חיים אמיתיים. היא אמנם סוכנת בארגון ביון, אבל היא עדיין צריכה להתמודד עם חיי היום־יום, כמו לקנות חלב במכולת או ללכת לשירותים או לריב עם בעלה. זה נותן לה עומק. מאוד אהבתי את הכיוון שאליו לקחו את הדמות שלה.
"בעונה הראשונה רואים אותה מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת. בעונה השנייה היא הולכת לכיוון הרבה יותר אפל. למה היא כל כך אובססיבית לגבי וילנל? היא אישה בגיל העמידה שנמשכת למקומות של אלימות, ומתחילה לחשוב באופן שונה על המיניות שלה, על הכוח שלה.
"גיליתי שהדמות הזאת מאוד מאתגרת לגילום, במיוחד כשהיא באמת מגיעה למקומות אפלים. הייתי צריכה הרבה תמיכה והרבה עבודה עם אנשי מקצוע. עברתי ואני עוברת הרבה טיפולים פסיכולוגיים, שיעזרו לי להתמודד עם הדמות הזו".
* * *
בזמן שסנדרה או לוקחת את הסדרה די קשה, שותפתה משדרת גישה יותר קלילה, כמו בסדרה. "אני לא בטיפול פסיכולוגי ולא מרגישה צורך בכך. אם כבר, הדמות של וילנל היא הטיפול שלי", היא צוחקת. "אני מגלמת את הדמות שלה עם הרבה אושר ומשחררת כל כך הרבה דרכה. היא כיפית. אני מקבלת ממש באזז מצילום הסצנות שלה".
גם עבור קומר בת ה־26 מדובר בפריצה גדולה. היא נולדה וגדלה בליברפול במשפחה מהמעמד הבינוני; אביה הוא מסאז'יסט ספורט ואמה עובדת ברשות התחבורה המקומית. יש לה עדיין מבטא ליברפולי כבד, שדי מפתיע לשמוע ("זה מצחיק, כי זה המבטא היחיד שאני לא עושה בסדרה").
היא התחילה לשחק במחזות כבר בבית הספר היסודי, ואל עולם הטלוויזיה הגיעה בגיל 15, עם תפקיד באופרת הסבון הרפואית "The Royal Today". משם עבדה למעשה בלי הפסקה, ועם השנים קיבלה תפקידים יותר ויותר משמעותיים - כולל תפקידים ראשיים בסדרות "ד"ר פוסטר", "13", המיני־סדרה המוערכת "המלכה הלבנה" והסרט הביוגרפי על מוריסי "England is Mine". "להרוג את איב" הביאה אותה סוף־סוף לדרגת כוכבת.
קומר היא רווקה, ולדבריה, מתגוררת עם הוריה בליברפול ("זה שומר עלי מאוזנת"), אף שברוב השנה היא בצילומים בלונדון.
"הסדרה הזאת שינתה את חיי. כל הזמן ניגשים אלי צופים ומבקשים להודות לי על מה שאנחנו עושות. אנשים אומרים לי כל יום שהם מצאו את עצמם מריעים לווילנל, אפילו שהיא מבצעת רציחות ומעשים בלתי נסלחים. זה חלק מהיופי של הסדרה - שאין שחור ולבן, שווילנל ואיב אינן הטוב והרע במובן המקובל. אתה מגלה שאתה אוהב את שתיהן".
קוראים לדמות שלך פסיכופתית. זה לא מעליב?
היא צוחקת. "אותי הנחו להקפיד שווילנל תהיה שני דברים: אישה מוזרה ומישהי שמאוד נהנית ממה שהיא עושה. אז יכולתי לגמרי להזדהות עם הכינוי פסיכופתית".
התקשורת מכתירה אותך לאחרונה כסמל סקס. את זוכה להרבה תשומת לב בקרב הקהילה הגאה, כי וילנל היא לפחות ביסקסואלית.
"אני לא חושבת שהיא מינית בצורה מיוחדת, או לפחות לא בצורה שהתרגלנו לראות בעבר מנשים כמוה על המסך. היא פשוט היא. אף פעם לא דיברנו בסדרה מה היא ומה הנטיות שלה. היא חיה את החיים שלה, וזה בסדר. מאוד משמח אותי שהקהל רואה בה משהו מיני, שמקבלים אותה".
ג'ודי קומר בתפקיד וילנל. "יכולתי לגמרי להזדהות עם הכינוי פסיכופתית"
סנדרה או מחזקת אותה. "כשבן אדם מרגיש נוח בתוך העור של עצמו, זה מושך אחרים. המיניות של ג'ודי לא מגיעה ממגזינים או מחבורה של גברים שאומרים לה מה היא צריכה לעשות כדי להיות סקסית. הסקס אפיל שלה מגיע מהנוחות שלה. אני חושבת שהרבה נשים יכולות להזדהות עם הנזילות המינית שלה.
"במובן הזה, ניכר שזו סדרה שנוצרה על ידי נשים, מככבות בה נשים, והיא מספרת על מערכת יחסים בין נשים. המיניות של וילנל מעולם לא דוברה. פשוט עברנו הלאה".
אז הסדרה כן מעבירה איזשהו מסר על מיניות וקבלתה?
"אתה טריקי, אתה כל הזמן מנסה לגרום לי לשים מסגרות", נוזפת בי או שוב. "אל תגיד מסר, תגיד מוטיב. כן, אפשר לומר שמיניות וגילוי הגבולות שלה הם מוטיב שלנו. זה משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו. יש המון נזילות בעולם, לא צריך לשים מירכאות מסביב לכלום. העולם לא בנוי ככה. זה נהדר אם מה שאנחנו עושים מגיע לאנשים שהרגישו עד היום לא מיוצגים, אבל לא כיוונו לזה".
* * *
האופנה היא חלק גדול מהסדרה. לא מעט עיתונים ומגזינים נחשבים, ובהם "ואניטי פייר" ו"רולינג סטון", הכתירו את קומר כאייקון האופנה של השנה.
"זה מאוד מחמיא לי", היא אומרת, "אבל אני לא יכולה לקחת קרדיט על זה. יש צוות שלם שדואג לבחור מה אלבש ואיך אראה. אני כן מרגישה שמאוד מעריכים את דעתי. יש קצת ממני בבחירת המלתחה של וילנל, לא אכחיש".
מה הלוק שהכי אהבת בעונה הקודמת?
"היו הרבה, אבל הכי אהבתי את החליפה שהיא לובשת בברלין, כשהיא רוצחת את ביל, השותף של איב. זו חליפה של דריס ואן נוטן, מאוד גרפית. יש משהו בהרגשה שהיא נתנה לי, היא מאוד מעצימה".
רוב הסצנות הקשות, פיזית, נופלות על קומר. "את רוב ימי הצילום אני מסיימת עם כמה חבורות פה ושם", היא מחייכת, "אבל יש לי כפילה מדהימה ששמה ג'סיקה, והיא זאת שגורמת לי להיראות קולית.
"אם כבר, הדבר הכי קשה בשבילי הוא שימור האנרגיה, כי אנחנו מצלמים סצנה אחת עם הרבה הפסקות. למשל, מצלמים ארבע שניות של סצנה, עוצרים לשעה, ואז חוזרים לצלם עוד כמה שניות. קשה מאוד להמשיך מהנקודה שבה עצרת, להיות באותו טירוף ובאותה רמה של אנרגיה, כדי שזה ירגיש המשך טבעי".
התאמנת לפני הצילומים?
"לא עשיתי כושר, אבל עבדתי על מה שאני מכנה 'כוריאוגרפיה'. לפני כל סצנה מורכבת יש כמה ימים קשים של חזרות על המרכיבים הפיזיים, ומבחינתי הם ימי ריקוד.
"סצנות הפעולה מאוד מורכבות, גם בגלל מספר האנשים שמעורבים בהן. על המסך נראה שמדובר רק בווילנל ובקורבן התורן שלה, אבל בפועל יש המון אנשים שעובדים כדי לגרום לדם להשפריץ בדיוק כמו שצריך", היא צוחקת.
קשה לעבוד עם כל כך הרבה דם מלאכותי?
"זה למעשה מאוד טעים, אתה יודע? גיליתי שמכינים אותו מסוכר, אז מה שאתה רואה שמשפריץ עלי זה סוג של סוכר טהור נוזלי. אני לא אוכלת אותו, אל תכתוב את זה! אבל אם הוא נכנס לי לפה, וזה קורה די הרבה, אני לא מתלוננת".
מה היה הרצח האהוב עלייך בעונה הקודמת?
"הממ, היו הרבה רציחות טובות", היא צוחקת. "אני חושבת שהרצח הכי דרמטי היה של ביל. זה לא היה הרצח הכי יצירתי, היא דקרה אותו בסכין במועדון, אבל הוא היה כל כך מזעזע מבחינת הסיפור, שהוא הכי הדהד אצלי. ביל היה דמות ראשית, והחיסול שלו הותיר את הצופים בשוק. בנקודה הזו הצופה הבין שלווילנל אין גבולות, ויותר מזה, לסדרה עצמה אין גבולות - כל הדמויות יכולות למות בכל שלב. זה גורם לצופים לשבת על קצה הכיסא".
סנדרה או: "העונה הקודמת הסתיימה כשאיב דוקרת את וילנל בדירה שלה, שזה מבחינתי כמו רעם. זה הרבה יותר מסתם דקירה - יש בה משהו סימבולי, של חדירה. הן סוף־סוף נכנסות אחת לתוך המסלול של השנייה, חודרות למרחב האישי, והתוצאה היא הר געש.
"היה הרבה אקשן בסצנת הסיום, אבל בעיניי הדיאלוג הוא הכי משמעותי. הן אומרות שהן חושבות זו על זו כל הזמן. הן בעצם מצהירות על האובססיה שלהן, שהיא סוג של אהבה. העונה השנייה נפתחת כשהן הרבה יותר מאוחדות, עכשיו הן ממש חולקות דם".
קומר: "אני חושבת שהאירוע הזה שינה את הדרך שבה הדמויות רואות את המציאות. וילנל רגילה להיות בשליטה. בעונה הזאת רואים אותה מתמודדת עם האובדן של זה".
עם כל האהבה, תכלס במהלך הצילומים לא נראה שאתן נפגשות הרבה.
"באמת הרבה סצנות מצולמות בנפרד", אומרת קומר. "אנחנו יודעות שהשנייה עובדת על משהו, אבל רק כשזה מגיע למסך אנחנו רואות את התוצאה הסופית. מעניין לגלות את זה עם הצופים. סוף־סוף אני מבינה מה היא עשתה כל הזמן.
"בעונה הזאת הן כבר נפגשות. בהמשך יהיו הרבה אינטראקציות. שני עולמות שונים יתחברו סוף־סוף".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו