לא בשביל משהו, אבל מה אתם הייתם עושים אילו גיליתם שאסיר משוחרר, עבריין מורשע, מתגורר בשכונה שלכם? השאלה הזאת לא באה ממקום קנטרני, ואני מוכן להישבע שאין בה אפילו צל צילו של רמז פוליטי. באמת, למי יש עוד כוח לפוליטיקה אחרי השבועות האחרונים? אני בא בטוב ושואל בתום: נניח שהחיים שלכם היו הופכים לרגע לסצנת פתיחה במערבון שגרתי - כלומר, איש רע הגיע לשכונה - מה הייתם עושים?
כי השאלה הזאת במקרה שלנו היא לא פוליטית או קנטרנית. היא אפילו לא היפותטית. זה אשכרה מה שקרה לפני שבועות אחדים אצלי בשכונה. וזה בפירוש יכול לקרות אצלכם, ואולי קרה מבלי שתשימו לב.
אז אצלנו מישהו זיהה פרצוף, או חשב שהוא מזהה. במקרים כאלה, כידוע, הולכים לשאול במכולת. בשכונה אמיתית, החנווני יודע הכל. החנווני אכן ידע ואישר את הפרטים, שבתוך רגעים ספורים הבעירו את כל קבוצות הווטסאפ האזוריות.
קבוצת הרחוב (יש לנו אחת כזאת), קבוצות הורי הפעוטונים והגנים, קבוצת קהילת בית הכנסת המשולב, וכל הקבוצות השונות והמשונות שברוב הזמן עסוקות בעיקר בחיפוש בייביסיטרים וטכנאים, בסמול טוק בלתי מנוטר ובפיזור של בדיחות רשת לא מזיקות. כולן הניחו הכל הצידה, מחקו את החיוך ועברו לנוהל קרב דרוך ומתוח. כי התברר שבשכונתנו הקטנה מתגורר פדופיל מורשע.
• • לכל הטורים של ג'קי לוי - לחצו כאן • •
זה כבר מוריד מהשולחן את דימוי המערבון. באופן אישי אני לא זוכר דמות של פדופיל במערבונים, ונדמה לי שאפשר לנחש למה. ברוב המקרים, האיש ההוא
ש"Is back in town" היה אקדוחן. שודד רכבות דואר. אולי מישהו שהיה לו עניין אישי לסגור עם אחת המשפחות המקומיות. בקיצור, היתה לו איזו הילה רומנטית. ובכן, זה לגמרי לא העניין במקרה שלנו.
• • •
כמה מילים על השכונה שלנו. מדובר בשכונה ששינתה את פניה בשנים האחרונות וכעת יש בה המון ילדים. המון. בכל פינה אפשר לראות שלטים של גנים, צהרונים, משפחתונים ופעוטונים. ומי שיגיע לגני המשחקים הנחמדים, עם הדשא הקטן והמגלשות, ויעשה את זה נניח בשבת אחר הצהריים, עשוי לחשוב שהוא בכלל לא נמצא בעיר, אלא באיזה יישוב קהילתי או בהתנחלות ברוכת צוציקים.
למען האמת, רוב המשפחות שהגיעו לשכונה בעשר השנים האחרונות אכן התלבטו אם לגור ביישוב קהילתי או בעיר, ולבסוף התפשרו על השכונה שלנו. זה כיף גדול. זה גם כאב ראש לא קטן. כי זה מה שמסביר, בין השאר, את המספר הבלתי סביר של קבוצות ווטסאפ.
כעת כמה מילים על הדייר החדש. נקרא לו "פדי". בשכונה הירושלמית הקודמת שפדי התגורר בה, הוא פגע בנפשות לא מעטות. כתבו עליו בעיתון. בית המשפט מצא אותו אשם ושלח אותו למאסר כנהוג במקרים כאלה. כשסיים לרצות את המאסר יצא לחופשי, ואין ספק שהוא צריך לגור במקום כלשהו. מה שמעלה את השאלה הפילוסופית: כן, אבל למה אצלנו?
• • •
נו, אז מה הייתם עושים?
הייתם נבהלים. נורא. את זה אני יכול להבטיח לכם. נדמה שמפלס הדאגה במקרה הספציפי הזה גבוה יותר מאשר אילו התברר שאל השכונה הגיע שודד מתוחכם ואלים או חבר בכיר במשפחת פשע (אין סיכוי, הבתים כאן לא לרמה שלהם).
אם אפשר ללמוד משהו מהתגובות של השכונה שלי - מייד אחרי הבהלה מתחילים לחפש קשרים: עובדים סוציאליים, עובדי עירייה וממשלה. משפטנים. ניסינו להבין מה בכלל האפשרויות שעומדות בפנינו, והתברר - אין דרך נעימה לומר את זה - שלא הרבה.
לדברים יש טבע מוזר, וכמעט כל המחשבות הראשוניות שעולות בראש הן לא רלוונטיות. למשל - סירוס כימי. כידוע, מהרגע ששני בני אדם מתחילים לדבר על עבריינות מין יחלפו בערך 17 שניות עד שאחד מהם יציע סירוס כימי. אותו אחד כמובן לא מבין כלום בסירוס, וגם בכימיה הוא קיבל 7 במקרה הטוב. אבל הוא מציע את זה בכל זאת. כלומר, נדמה לי שאני הצעתי את זה.
ובכן, אחרי בירור קצר התברר שאין אפילו מחקר אחד שטוען שסירוס כימי עוזר. מדובר, ככל הנראה, בצירוף של שתי מילים שמסייעות להוציא קיטור ולהפיג מתח. אבל לא הרבה יותר מזה.
העניין הוא שאין גם דרך פשוטה לאלץ את פדי לעבור דירה. העובדה הזאת התבררה לנו מייד אחרי שמישהו הציע לגשת לבעל הבית ולהודיע לו שהוא מבטל את החוזה ומעיף את פדי לכל הרוחות. אחרי בירור משפטי קצר התברר שמי שמנסה לעשות דבר כזה חושף את עצמו לתביעה שהוא הולך להפסיד בה.
פדי אמור להניח את הראש איפה שהוא. החברה אמורה לאפשר לו להשתקם. כולנו חייבים להיות הרבה יותר חומלים.
הכל נשמע די סביר. מורכב אבל מובן. עד שאנחנו מביאים בחשבון שתי עובדות. א. פדופיליה היא סוג של מחלה. לא מחלה כמו שפעת, אלא כמו מחלה שחיים ומתים איתה. בין שהוא יגור כאן ובין שיעבור לשכונה אחרת, פדי יישאר לעולם פדי. ב. כשמדובר בילד שלך, אתה נעשה הרבה פחות סובלני. או הומני. או בכלל בן תרבות. כשמדובר בשלומו הגופני והנפשי של הילד שלך, אתה נעשה חיה. בקיצור, כמו רוב השכנים גם אני מיהרתי לבדוק שהקלשון תקין.
• • •
אלירן מלכי עומד בראש עמותת מצו"ף - מאגר ציבורי וניטור פדופילים. הוא שמע אותי אומר כמה שטויות בעניין בגל"צ ועשה לי קצת סדר בסבך הנתונים.
"מי שמטפל בעברייני מין משוחררים היא יחידת צור של שב"ס, שאמורה לפקח ולנטר עברייני מין משוחררים, 75 אחוזים מתוכם פדופילים. מה הם עושים? מתחפשים, עוקבים אחרי הפדופילים, מגיעים לגני שעשועים ובודקים שהם לא מנסים ליצור קשר עם ילדים. הבעיה היא כוח האדם. 40 הפקחים שביחידה הם עלה תאנה. הפיקוח, בניגוד לבעיה, הוא לא לכל החיים. בית המשפט פוסק שנה או שנתיים מעקב. שנה או שנתיים, ואז הוא ימשיך לפעול. תמיד. מי שטוען שהוא לא ימשיך לפעול, הוא או שקרן או מטומטם".
שאלתי אותו אם התחושה שלי נכונה והמערכת מתייחסת לפדי כמו שהיא מתייחסת לכל עבריין משוחרר אחר. עבריין מס או סתם פורץ. אלירן אמר בפשטות שכן. יש בחוק פרצה אדירה שמתעלמת מכך שמדובר במחלה שלא נרפאים ממנה.
שאלתי, אם כך, למה לא מאשפזים אותם בכפייה כמו שעושים עם חולי נפש שיש בהם סכנה לציבור. והוא ענה לי שהסיבה היא שאף אחד לא חוקק חוק כזה.
בקיצור, בזמן שאתם נגעלתם ממערכת הבחירות והחלטתם למי להצביע כמו שאדם בוחר בין קדחת לכולרה, שכונה אחת נחמדה ושקטה התמודדה בדרכה עם פיסה של מציאות שבית המחוקקים שכח להתייחס אליה. אלירן מלכי אומר שהפתרון היחיד הוא מודעות.
זה אולי נשמע לכם מעט, אבל זה מה יש, ולכן עמותת מצו"ף נלחמת להקמת מאגר ציבורי של שמות ותמונות של עברייני מין. בינתיים נראה שלמועמדים שלנו יש דברים דחופים יותר לטפל בהם.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו