אני לא זוכר שמחה כזאת בליל ניצחון של הליכוד מאז 1996. ראש הממשלה נתניהו עמד על הבמה ומשך שעה ארוכה ניסה לפתוח בדבריו, אבל הקהל שיכור העייפות היה עדיין מספיק אנרגטי כדי לצעוק: "שרה, שרה, שרה!" ושוב "הו הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא". שמחה עממית של מי שהספידו אותם והם שוב קמו לתחייה בישורת האחרונה.
מול נתניהו שעמד על הבמה יחד עם אשתו שרה, הניפו כמה פעילים באולם שלט ענק: "לא יהיה כלום", והקהל פצח בזמרת "ביבי, מלך ישראל", אותה שירה משכבר, "חי חי וקיים".
"לפני 23 שנה, זו היתה פעם ראשונה ששרה ואני עמדנו כאן", הוא אמר. "והנה, אנחנו חוזרים בזכותכם. מאז למדתי כמה דברים". אחר כך הכריז על ליל הבחירות כ"לילה של ניצחון אדיר", ובירך שהחיינו. "אתם הבאתם הישג דמיוני. הישג כביר. כמעט בלתי נתפס".
נתניהו היה נרגש. שלא כמו בניצחונות קודמים, היה רגע שקולו היה על סף שבירה, כשדיבר על הסבל שמשפחתו עברה. הוא הדגיש: "אני מאוד נרגש שעם ישראל שוב נתן בי אמון, בפעם החמישית, ועוד אמון גדול יותר". זהו זה. הציבור הנחית נוקאאוט מהמם למערכת המשטרתית־פרקליטותית־תקשורתית. הרי כל ההתארגנות של גנץ־לפיד־אשכנזי היתה תולדה של קמפיין החקירות הנצחי. והנה, הציבור אמר את דברו: הוא מסרב להדיח את ראש הממשלה על ההאשמות נגדו. הציבור לא רואה באישומים שטרם עמדו במבחן ההגנה המשפטית עילה להדחה. חזקה עליו שאם היה אחרת, בנימין נתניהו היה מאבד את אמון הציבור.
בשלב מסוים, באותו נאום ניצחון אחרי 2 לפנות בוקר, ביקש נתניהו להודות גם לצוות הקרוב שלו. "אתם יודעים מה זה לעמוד בצעקות שלי?" אמר. "זה לא דבר פשוט". נתניהו היה אנושי יותר. משהו במגננה העצמית שלו התרכך בהשוואה לניצחונות העבר.
כשבוע לפני הבחירות פגשתי אותו יחד עם בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום". התחושה היתה שביבי נמרץ; שום סימני לאות לא ניכרו על פניו. הוא שידר מידה מסוימת של ביטחון, גם כאשר פתח בקמפיין "הצילני נא". היתה הרגשה שה"הושענא רבה" הנוכחי הוא אקט מחושב, אם לא מלאכותי. אם מצביעי הליכוד לא ייצאו להצביע, נפסיד, אמר, "אני לא מחלק את עור הדוב".
הסקרים לאורך החודשיים האחרונים לא ניבאו את התוצאה. מלבד סקרים מסוג מסוים וייחודי שעשה תאגיד "כאן". אבל בשלבי הסיום של מערכת הבחירות קלפיות הסקרים נדדו בין כמה ערים, ומי שעקב אחריהן ראה יתרון ברור של הליכוד. יתרון ברור נרשם בנתניה ובבאר שבע, למשל.
בהשוואה לתוצאות האמת, גם הסקרים האלה היו רחוקים מדיוק. אבל הם נתנו אפשרות לחשוב אחרת מהסקרים הכלל־ארציים. התברר שוב, שהליכוד חזק מאוד ביישובים שמחוץ לגוש דן; בייחוד רואים שביישובי הדרום העירוניים הליכוד אפילו עולה ביחס לעבר. גנץ ולפיד לא ממש פרצו מעבר לגיאוגרפיה האחוס"לית (אשכנזים־חילונים־ותיקים־סוציאליסטים־לאומים).
עתה נוצרת בבירור הגמוניה רעיונית של הימין. זו איננה דומיננטיות שלטונית, משום שמדינת העומק בעינה עומדת. היא תמשיך להתנכר לציבור. אבל הציבור עצמו דוגל בלאומיות היהודית כמנוע לכוח העמידה הדרוש מול הפלשתינים, המוסדות הבינלאומיים והאיחוד האירופי.
נתניהו הבטיח להקים ממשלת ימין שתאחד בין יהודים ללא־יהודים, שמאל וימין. אבל הפעם צריך לבוא שינוי בשיטת איוש התיקים. מעמדת המנדטים של הליכוד, נתניהו יכול עכשיו לאייש את המשרדים העיקריים - דוגמת הביטחון, החוץ, האוצר והמשפטים - לפי מידת ההתאמה ובעיקר על ידי בכירי הליכוד. אם זה לא יתאים למפלגה כלשהי, היא תוכל לנסות לחבור לגנץ ולפיד, וזה לא יקרה. והנתון המדהים באמת: אין מפלגה שתהווה לשון מאזניים. מה שאומר שליברמן טס קצת מוקדם מדי.
מוציאים שם רע לניקיון: ההישג של גנץ מעורר תהייה על שיקול הדעת של מצביעי שמאל, שנטשו מפלגות איכותיות
גנץ. אוי, איזו פארסה. מי אמר לו לרוץ ולשאת את נאום הניצחון וההכרזה על עצמו כראש ממשלה? זה היה הרבה לפני חצות. אולי מיהר כדי ללכת לישון.
רק באקט המגוחך הזה גנץ הזכיר כמה שנות אור מפרידות בין מנהיגותו לבין זו של בנימין נתניהו. היה מי שאמר שזה הזכיר לו את "נאום הכלניות", שלא הציג את גנץ כרמטכ"ל בשיא חוכמתו לקראת סיום מבצע צוק איתן. ומה לגבי החיבוק המרובע הסחבקי הזה על הבמה של גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון?
משך שעתיים, שלוש שעות, התנפלו בכירי המפלגה הלבנה־כחולה על המיקרופונים כשהם קורנים מאושר ומצחקקים על הניצחון הענק שלהם. לא אתפלא אם גם בימים הבאים הם המשיכו להסתובב עם חיוך אופורי, מודיעים לכל עובר ושב כי גנץ כבר התקשר לרוב ראשי המפלגות והוא במשא ומתן מתקדם על הקמת ממשלה ממלכתית ונקיית כפיים. אלוהים אדירים, הם מוציאים שם רע אפילו לניקיון הכפיים.
לאחר שהתברר שגנץ עומד על כ־35 מנדטים, אפשר שוב לתהות על שיקול הדעת שמפעילים מצביעי השמאל. ביודעם שיש להם שתי רשימות עם חברי כנסת איכותיים, העבודה ומרצ, הם בכל זאת בחרו לדרוס את מפלגות העבר ולהעניק את קולם לרשימה ש־70 אחוזים ממנה הם עב"מים. רשימה של מפלגה לא דמוקרטית, המדברת גבוהה־גבוהה על הדמוקרטיה והערכים. "גנץ הרס את השמאל", שמעתי ממצביעת שמאל. נקודה.
חסר עוצמה אידיאולוגית. בני גנץ // צילום: יהודה פרץ
התוכנית הגדולה שהוביל אהוד ברק מאז קיץ 2016 - התמוטטה. ברק בטח אומר לעצמו, שאם הוא היה מוביל את הכוח, ולא סתם מוביל, אלא מוביל ומנווט, אז הוא היה מנחית את כל מריצת הדרגות והברזלים במרכז היעד. אבל דרכו נחסמה ובני גנץ היה חסר את העוצמה האידיאולוגית והמנהיגותית כדי באמת להוביל את מפלגתו ליתרון של חמישה מושבים לפחות על פני הליכוד. הוא גם לא שידר שזה הדבר הכי חשוב בעולם, יותר מהחיים עצמם, מבחינתו.
גנץ הוא אדם ערכי, שיודע שיש עוד דברים אחרים בחיים חוץ מפוליטיקה. כשבועיים לפני הבחירות תיאר יאיר לפיד את המועמד שאותו הריץ כאדם בעל תכונות נפלאות שיביא פיוס ויאחד את העם, והכל ביחד ובצוותא. היתה לי הרגשה שהוא סימן מועמד רציני אך נפלא למזכיר הקיבוץ השכן. מישהו פנוי בצומת כפר הרא"ה?
השמדה עצמית תוצרת בנט: במפלגת הימין החדש התאוננו על קמפיין הגעוואלד של ביבי, אבל היא נכשלה דווקא מכך שלא משכה קולות של המרכז
בנט. אני מכיר את המצביע שבגללו התרסקה מפלגת הימין החדש. הוא מעריך מאוד את פועלה של איילת שקד כשרת המשפטים. יתרה מזאת, הוא העריך אותה כאיכותית ביותר בקרב שרי הממשלה הנוכחית. הוא רצה שתמשיך. אבל בשלב מסוים, הוא אמר בדרכו, "השמאל שוב שכנע אותי להצביע לביבי".
הקמפיין המתנשא, השוללני, שנועד לחיסול אישי של נתניהו - השיג שוב ושוב תוצאות הפוכות. מעניין שהשמאל לא לומד מזה. יתר על כן, עצם ההתכוונות הפוליטית נגד נתניהו אישית; נוסח, אנחנו לא נגד הליכוד והימין, חלילה, רק הביאו לנו את ראשו של אלפרדו גרסיה. על כל השאר נתפשר.
בסופו של דבר התנהגות השמאל והמסר החד של נתניהו, הם שהובילו לתוצאה העגומה מבחינת "הימין החדש". נפתלי בנט כבר הבין את זה בשבועות האחרונים של מערכת הבחירות. הוא ניסה לשדר שביבי בטוח כראש הממשלה הבא - השאלה היא "מי ישמור עליו".
אבל הבעיה היתה אחרת, ועמוקה יותר: לאן בדיוק חתר בנט כאשר פרש מלכתחילה מהבית היהודי והקים את הימין החדש ללא תשתית ארגונית? הרושם היה שהוא צריך להתחרות אי שם על כ־10 מנדטים ואפילו יותר; ושהימין הדתי על שתי זרועותיו יגרוף הפעם כמות אדירה של מושבים, כ־15. אלא שהתוצאה מאוד עלובה. זאת היתה השמדה עצמית, תולדה של חובבנות דומה לזו של אורלי לוי. לגביה, עולה השאלה מדוע בכלל נפרדה מאביגדור ליברמן בגלל שהצטרף לממשלת הימין לפני כשלוש שנים?
אחרי ליל שלישי, קוננו בימין החדש שקמפיין הגעוואלד של ביבי הצליח יותר מדי. אבל לא נאמר שם שאם קמפיין הימין החדש היה אפקטיבי, ייתכן שבני גנץ באמת היה המועמד להרכבת הממשלה הבאה וניצחונו היה מובהק.
ההשפעה הפסיכולוגית של התקשורת כיום היא כזאת שהיא היתה סודקת את גוש הימין, ונתניהו, עם פחות מ־30 מושבים, היה נתפס כלוזר וכמי שהציבור מאס בו והחליט לנסות את בגדי המלך החדשים. המסקנה הזו מחייבת הרהור עמוק מצד בנט ושקד. שכן המצביעים שעליהם הם בנו, מאמינים יותר במנהיגותו של נתניהו ומעדיפים אותו על פני מפלגה מתנדנדת.
רשימת הימין החדש היתה על רמה גבוהה; היא היתה חייבת למשוך קולות מהמרכז. היא לא הצליחה בכך, בדיוק כפי שגנץ כנראה לא הצליח למשוך את שני המנדטים המפורסמים מהימין. יכול להיות שהיו אחדים שעברו מהליכוד לכחול לבן. אבל התקשורת שמה אותם מתחת למיקרוסקופ כדי להעצים אותם לכדי תופעה שלא היתה קיימת.
מערבים את ההורים: הסוקרים, הפרשנים והעיתונאים יזדקקו לחשבון נפש אחרי פסח
המדגם של קמיל פוקס בחדשות 13 הוכיח את עצמו. אבל הסקרים לאורך הדרך היו בלתי אמינים ורחוקים מהמציאות. ועם זאת, הם היו הכלי האפקטיבי המשפיע ביותר על הפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות ובייחוד בחודשיים האחרונים.
הסקרים שכנעו את מצביעי השמאל המשכילים לנטוש את העבודה ומרצ לטובת מפלגת האלטרנטיבה של הרמטכ"לים. הסקרים שכנעו את יאיר לפיד לחבור אליהם. "הארץ" שכנע את בוחרי העבודה להמליך את אבי גבאי ולהיפטר מבוז'י הרצוג. גם תופעת הימין החדש נולדה מאיזו פופולריות סקרית.
יש מקום לחשבון נפש נצחי מצד הפרשנים, שאף פעם לא מצליחים לעשות זאת. חובה להתריע שהסקרים, במצב של ריבוי מפלגות, מוליכים שולל, וכדברי ליברמן משמשים ללוחמה פסיכולוגית.
יותר מבעבר, העיתונאים במערכת הבחירות היו מוטים, כל אחד לצד המועדף עליו. הם היו נושאי הקמפיין של גנץ. הם שהעניקו אמינות לעלילות המניות והצוללות. הם לא קמו והתקוממו נגד בכירי הביטחון בדימוס שרמזו שראש הממשלה הוא "בוגד".
במערכת הבחירות הזאת בלט עמית סגל. היו לו כמה סקופים שתיעלו את התעמולה בכיוון מסוים, והוא אף החציף פנים כלפי מנהיגי המפלגות הערביות. הוא העז לרמוז על הקשר שלהם ללאומנות הטרוריסטית שמקיפה אותנו, ועל כך נאלץ לספוג ניסיון קולקטיבי של קולגות מהמקצוע להשמיד אותו. מתברר שגם אצל עיתונאים לא תופס הכלל של הילדים: "לא מערבים את ההורים". לא מקללים את אמא ולא את אבא. אבא שלו טרוריסט, נחר פרשן מדיני.
אילה חסון נתקלה בקיר הזה בפרשת הצוללות. תחקירנים שהוזנו במידע שנועד במכוון להחשיד, יצרו נרטיב, שהפך לקו מפלגתי. וכאשר אילה חסון הביאה ממצאים שעושים חור בבלון הצוללות, גם היא עברה לינץ' של אספסוף תקשורתי אדום עיניים. הפרשה חשפה כי בכירי הביטחון מוכנים לספסר בסודות ביטחוניים לצרכים פוליטיים. לא היה בזה שום דבר "ממלכתי".
היה מזעזע לראות אנשים כמו צביקה האוזר ויועז הנדל מדברים על יום רביעי כעל יום היסטורי, שבו עם ישראל ישתחרר מטראומה. את המציאות הפוליטית-חברתית הזאת אפשר לפגוש בעיקר במעוזי שמאל. מי שקשור בעיתון זה, נתקל בזה בשטח. מאז פרש עמוס רגב מעריכת "ישראל היום", כשהוא מלווה באיומים מצד עיתונאים בכירים, ברור שהדה־לגיטימציה לעיתון חופפת לדה־לגיטימציה של גופים פוליטיים. העדר התקשורתי עדיין נוער, עדיין נוהר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו