בבוקר שלאחר פוגרום "ליל הבדולח", הגיע וולטר שטראוס לשגרירות שווייץ בברלין. הנער היהודי־גרמני בן ה־16, שנשלח על ידי הוריו ללמוד חייטות בבירת הרייך, לאחר שהנאצים אסרו עליו להמשיך את לימודיו בתיכון בעיירת הולדתו, היילברון, חווה את אימי הפוגרום לבדו, בבית דודתו בשדרת קודאם. לאחר שחסם בארון את דלת הכניסה לדירה, צפה מחלון הדירה בהתפרעות האלימה של הנאצים ותומכיהם. הם שברו חלונות של חנויות בבעלות יהודיות, בזזו מכל הבא ליד, צעקו סיסמאות אנטישמיות ומתישהו נשמעה גם הקריאה: "בית הכנסת עולה באש".
זמן רב עבר מאותו רגע עד שנשמעו הצופרים של רכבי כיבוי האש. וכשהכבאים סוף־סוף הגיעו לאזור בית הכנסת, הם דאגו רק לכך שבתי המגורים הסמוכים לו לא ייפגעו מהלהבות גם הם. השוטרים עמדו וצפו בנעשה בלי להגיב.
אמו של וולטר היתה ילידת שווייץ. היא איבדה את אזרחותה השוויצרית, גם בגלל יהדותה, לאחר שנישאה לרופא יהודי־גרמני, אביו של וולטר, ולא יכלה לחזור לשווייץ.
לנוכח השתוללות הטרור הנאצי, לא ראה וולטר לעצמו ברירה אחרת, אלא לפנות לשגרירות שווייץ הניטרלית בברלין, בתקווה שתוענק לו אשרת כניסה ויתאפשר לו להתאחד עם משפחת אמו, שנותרה בארץ האלפים. אך התשובה שקיבל לא השתמעה לשתי פנים: "אנחנו לא מעוניינים ביהודים". וולטר לא היה היהודי היחיד שהשוויצרים סירבו לקלוט בארצם. זרם מבקשי המקלט היהודים הגדול מגרמניה ומאוסטריה, שביקשו להימלט מרדיפות הנאצים, הביא את שלטונות שווייץ לבקש מרשויות הרייך לסמן באות מיוחדת את דרכוניהם של היהודים, כך שיהיה אפשר לעצור אותם בגבול ולהחזירם לאחור. כך, לבקשת השוויצרים, נולד סימון מסמכיהם של היהודים באות J, קיצור ל־Jude, יהודי.
רק חודשיים לאחר מכן עלה בידו של וולטר לעזוב את גרמניה הנאצית. הוריו, שהצליחו להימלט לליכטנשטיין, השיגו עבורו ויזה לנסיכות הקטנה. כשהגיע לגבול, הבחינו השומרים האוסטרים במקום באות J על דרכונו, קיללו אותו, שפכו את תוכן מזוודתו על הרצפה, אך בסופו של דבר נתנו לו לעזוב את הרייך.
הודות למאמצי דודו, אח אמו, בשווייץ, הושג לוולטר אישור ללמוד בבית ספר למסחר בז'נבה והצעיר היהודי הגיע למחוז חפצו, שווייץ - שבה נותר לחיות עד למותו בשיבה טובה לפני שבוע, בגיל 97. זיכרון שואה נוסף כבה.
"האונייה מלאה"
בתו של וולטר, אניטה וינטר, היתה אמורה להשתתף בפתיחתה של תערוכת צילומים שאותה יזמה במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם שגרירות שווייץ בישראל ובשיתוף המכון לחקר השואה ע"ש וייס-לבנת. התערוכה מוקדשת לאחרוני ניצולי השואה שמצאו בשווייץ מולדת חדשה - קבוצת ניצולים, שסיפורה אינו ידוע ברבים והחל להגיע לתודעת הציבור בשווייץ רק במהלך שנות ה־90, בצל הדיון על גורל חשבונות הבנק של קורבנות השואה. בצל מותו של אביה היא נותרה בביתה בציריך.
"מכירה תודה לשווייץ שהצילו את חיי אבי". וינטר // צילום: ג'וזף קאקשורי
בראיון ל"ישראל השבוע", משחזרת וינטר, המשמשת יועצת לממשלת שווייץ לזיכרון השואה, סגנית נשיא "יד ושם" שווייץ, ומייצגת את ארגון "בני ברית הבינלאומי" במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, את סיפורו של אביה. "בדרכו לשגרירות השוויצרית הוא ראה ברחובות ברלין את החנויות היהודיות שנבזזו ונהרסו ואת בתי הכנסת שהועלו באש. ואז הוא שמע מהנציגים השוויצרים: 'אנחנו לא רוצים יהודים'. שווייץ קלטה אלפי פליטים יהודים, במהלך המלחמה ולאחריה. אך היו גם דברים בעייתיים בהתנהלותה כלפי היהודים. הם דחו אנשים בגבולות, וכתוצאה מכך הם נשלחו למוות.
"יש היבטים שונים של ההתנהלות השוויצרית כלפי היהודים בתקופת המלחמה. יש את האמרה המפורסמת: 'האונייה מלאה', שהיתה המניע לאי קבלת פליטים נוספים. ויש את חיוב הקהילה היהודית בתשלום עבור הפליטים היהודים, שקיבלו מקלט בשווייץ. זה היה מצב קשה מאוד עבור היהודים בשווייץ. אישית, אני מכירה תודה לשווייץ על שהצילו את חיי אבי".
בתקופת מלחמת העולם השנייה הסכימה שווייץ לקלוט כ־300 אלף פליטים, שנמלטו מפני הנאצים ובעלי בריתם הפשיסטים במדינות אירופה השונות. רק כעשירית מהם, כ־30 אלף, היו יהודים (שחלקם המשיכו למדינות אחרות), ואליהם הצטרפו כמה מאות ניצולי שואה - ממחנות הריכוז וההשמדה - לאחר תום המלחמה. את מדיניות הגבלת קליטת הפליטים היהודים של שווייץ עיצבה מחד גישה אנטישמית של חוגי שלטון מסוימים, ומנגד החשש מפני הכעסת השכנה האימתנית והתוקפנית, שהיתה עלולה להביא את גרמניה הנאצית לפלוש לשווייץ ולכבוש אותה.
בין היהודים שמצאו מקלט בשווייץ היו יהודים מגרמניה, אוסטריה, צרפת, הולנד, בלגיה וגם 1,684 היהודים ההונגרים שהגיעו על "רכבת קסטנר".
הזיכרון כאמצעי התרעה
וינטר, שגם אמה, ילידת נירנברג שבגרמניה, היא ניצולת שואה, יזמה את התערוכה על ניצולי השואה בשווייץ במסגרת פעילותה של "גמאראאל" - קרן שאותה הקימה לפני חמש שנים במטרה לסייע לניצולי שואה החיים בעוני. גם בשווייץ. "לפני כמה שנים, בהרצאה של בוז'י הרצוג, נודע לי שיותר ממחצית ניצולי השואה ברחבי העולם חיים בעוני", היא מספרת. "נדהמתי לגלות שזה המצב, במיוחד מאחר שעסקתי בנושא השואה כל חיי בגלל הסיפור של משפחתי. החלטתי באמצעות הקמת הקרן לתרום תרומה מסוימת לשינוי המצב הזה, ומהר מאוד מצאתי שותפים לפעולה הזו. קראנו לניצולי שואה מקבלי קצבאות נזקקים לפנות אלינו והתחלנו לשלוח להם שלוש פעמים בשנה סיוע כספי - בראש השנה, בפסח ובחנוכה. מאשתקד התחלנו גם לכסות חשבונות של טיפולים רפואיים לאותם נזקקים".
77 ניצולים נזקקים, החיים כיום בשווייץ, רשומים כיום במשרדי הקרן. מלבדם יש מספר לא ידוע של ניצולים שאינם רוצים להיכלל ברשימות - מקצתם בגלל מצב חמור של פוסט־טראומה, מקצתם חוששים שמא "ההיסטוריה תחזור על עצמה" ומעדיפים שלא להיות מזוהים כיהודים.
ההתעניינות הציבורית הרבה בסיוע לניצולים הנזקקים בשווייץ, העלתה גם את סוגיית שמירת זיכרון השואה, כך מספרת וינטר. "קיבלנו בקרן שלנו פניות רבות, בעיקר מתלמידי בתי ספר, שהתעניינו בנושא השואה והניצולים. החלטנו לתעד את סיפורי הניצולים, כך שיישמרו לדורות הבאים - מה שעבר עליהם בשואה, איך הם הגיעו לשווייץ, ואיך היו חייהם בשווייץ לאחר מכן.
"עבורי, כבת של נרדפי שואה יהודים, זו חובה לשמר את זיכרון השואה. רצינו להציג את סיפור השואה באופן אישי והיה לנו חשוב להביא אנשים מאזורים שונים של שווייץ. באמצעות הסיפורים הביוגרפיים רצינו להראות להיכן אנטישמיות יכולה להוביל, ושזיכרון השואה הוא גם אמצעי התרעה לעתיד מפני אנטישמיות וגזענות. חשוב לנו מאוד להעביר את מסר הסובלנות לדורות הצעירים. היו תגובות חזקות מאוד על התערוכה. מספר המבקרים היה מאוד גבוה, בעיקר מצד תלמידי בתי ספר. התערוכה זכתה בשווייץ בפרס מצוינות לחינוך שואה. התגובות המעניינות ביותר היו מצד אנשים בעלי רקע הגירתי. הם חשים קשר אישי לנושא.
החיים לצד הטראומה. הניצולה אגנס הרשי // צילום: יניב פוגל
בתערוכת הניצולים, אשר הוצגה כבר במקומות רבים בשווייץ, במטה האו"ם בניו יורק ובוושינגטון, בסינגפור, בשגרירות שווייץ בברלין מוצגים - בצילומים, בטקסטים ובסרטונים, סיפוריהם של 14 ניצולי שואה, שהחיים הוליכו אותם לשווייץ. כפישל רבינוביץ', שנולד ב־1924 בפולין, איבד את כל משפחתו במחנות הנאציים השונים, שוחרר בבוכנוואלד בתום המלחמה והגיע לשווייץ עם ניצולים נוספים כדי לקבל טיפול; נינה וייל שנולדה בצ'כיה ב־1932, גורשה לטרזיינשטאדט ולאושוויץ, שם איבדה את אמה, חזרה למולדתה עם תום המלחמה ולאחר דיכוי "האביב של פראג" קיבלה עם בעלה מקלט בשווייץ; ואיוואן לפקוביץ, יליד סלובקיה, 1937, ששרד את השואה עם אמו במחנה ראוונסברוק והגיע לשווייץ כמומחה לחיסונים בסוף שנות ה־60.
כמה מהניצולים שסיפוריהם מובאים בתערוכה משתייכים לקבוצת הנזקקים, אך הדבר אינו מצוין כדי לשמור על כבודם. הדיוקנאות הנוגעים ללב של הניצולים, שלהם אחראים במאי סרטים, צלמים ועיתונאים שוויצרים ידועים, חושפים פנים של בני אדם שנשלל מהם בעבר הכבוד האנושי, המספרות סיפורי חיים. רגעים מסיפורי החיים האלה נגלים בסרטים קצרים - סיפורים של הישרדות ושל החיים בשווייץ שלאחר השואה.
האנשים המוצגים מספרים איך נשללו מהם זכויותיהם ואיך הושפלו, איך שרדו את השואה ואיך המשיכו לחיות לאחריה. הם מספרים גם איך טראומה ועצב עמוק ממשיכים להיות נוכחים בחייהם של ניצולי השואה גם בגיל מתקדם. "במהלך הצילומים ראיתי כמה היה קשה לניצולים לדבר, והתוודעתי למידת הכוח שהם נדרשו לה כדי לספר את שעבר עליהם", אומרת וינטר. "הם חוו את שעברו מחדש. אני מאוד מודה להם שעמד להם הכוח לשתף עם אחרים את סיפור חייהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו