במודיעין, נהוג לומר, המציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת - סיפור הבאת גופתו של זכריה באומל לישראל יכול להתמקם בקלות בצמרת המבצעים חוצי הגבולות והדמיון בתולדות המדינה.
בישראל יודעים כבר זמן רב היכן קבור באומל. נושא הנעדרים גם עלה לא פעם במגעים עם ממשלות זרות, ובתקופות שבהן פרחו שיחות השלום גם מול סוריה והפלשתינים. יאסר ערפאת אף העביר לישראל לאחר הסכמי אוסלו חצי מהדיסקית האישית של באומל, אולם התקדמות שמעבר לדיבורים מעולם לא הושגה. סוריה תמיד השיבה שהיא תסכים לפתור את התעלומה רק במקביל להשבת הגולן כחלק מהסכם שלום בין המדינות.
לפני קצת יותר משנה הועלה הנושא שוב על ידי שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן. אם נכונים הפרסומים שרוסיה היתה מעורבת בפרשה, סביר שליברמן דיבר עם מקביליו במשרד ההגנה הרוסי, בהובלת השר סרגיי שויגו. נראה כי הפעם התשובה היתה שונה, והרוסים הסכימו לשתף פעולה. כך או אחרת, בישראל הסתערו על העניין. שורה של מבצעי מודיעין של אמ"ן והמוסד מיקדו את המיקום המדויק שבו על־פי ההערכות נקבר באומל. כל המידע שהצטבר רוכז באגף המודיעין בתיק חשאי תחת שם הקוד "זמר נוגה".
עוד באותו נושא:
• דיווח: רוסיה איתרה את שרידי באומל בדמשק
• נתניהו: "נדרשה פעולה מדינית עצומה שעוד ידובר עליה"
• מחלץ פצועי סולטן יעקב: "ההתרגשות עצומה"
בהישען על הדיווחים, אפשר להניח שישראל ורוסיה ניצלו אז את העובדה שסוריה היתה נתונה במלחמת אזרחים. מאמצי הנשיא אסד התמקדו בשנים האחרונות בהישרדות, וממילא לא היתה לו אפשרות לסכל פעילות רוסית כלשהי בשטח המדינה, מאחר שהוא חייב למוסקבה את חייו ושלטונו. סביר שמבצע כזה לא מתבצע בדרגים נמוכים, אלא שמנהל אותו הפיקוד הבכיר בשני הצבאות, בהובלת הרמטכ"לים (גדי איזנקוט ואביב כוכבי בצד הישראלי וולרי גרסימוב בצד הרוסי). בהנחה שכך הם פני הדברים, המבצע הזה שרד גם את העימות החזיתי שאליו נקלעו שתי המדינות בעקבות הפלת המטוס הרוסי בספטמבר - שבו האשימה רוסיה מפורשות את ישראל - המשיכו צוותי עבודה לקדם את עניינו של באומל.
דובר משרד ההגנה הרוסי אישר שחיילים רוסים פעלו בנושא במשך חודשים. זה נשמע לכאורה פשוט, אבל רוסיה עשתה כאן משהו שספק אם מדינות רבות היו עושות: סיכנה את אנשיה למען מטרה הומניטרית של מדינה אחרת. אם כך הם פני הדברים, המשמעות היא שחיילים רוסים הם שביצעו, במשך תקופה לא קצרה, את החיפושים הפיזיים אחרי גופתו של באומל, עד שאיתרו את הקבר שבו היא הוטמנה. כאשר נתקבל לכך אישור רשמי, הוטסה הגופה למדינה שלישית, ומשם - לאחר שנבדקה בידי צוות של צה"ל - היא הובאה ארצה במטוס אל על לארץ. על סמך דגימות דנ"א שנלקחו לפני שנים רבות מקרובי משפחתו, אישרו במכון לרפואה משפטית כי אכן מדובר בגופתו של באומל.
זכריה באומל
מפה מזירת הקרב בסולטאן יעקוב // צילום: דובר צה"ל
בישראל הבהירו אתמול כי לא ניתן דבר בתמורה לגופתו של באומל. סביר שבמהלך ביקור העבודה הקצר שיקיים היום ראש הממשלה במוסקבה תופגן אמפתיה גלויה לרוסים, אם כי טוב היה עושה נתניהו לו צירף לנסיעתו את ליברמן ואיזנקוט - שניים שמחזיקים במניות יסוד בפתרון התעלומה; טוב יעשה גם אם יסתייע במנגנון שנוצר כדי לנסות לקדם - לצד סוגיות אזוריות מרכזיות - גם את עניינם של שני הנעדרים האחרים מקרב סולטאן יעקוב, יהודה כץ וצבי פלדמן, ושל הנווט הנעדר רון ארד, שעל פי ההערכות גופתו מצויה בלבנון.
מעבר לדרמה המבצעית והמודיעינית הכבירה, ולסיפור האישי שנסגר כעת עם הבאתו של באומל לקבורה, יש בסיפור הזה גם לקח ייחודי למדינת ישראל: מעטות המדינות בעולם, אם בכלל, שגם אחרי 37 שנים היו ממשיכות לחפש את הנעדרים שלהן, ואף מסכנות לשם כך נכסים מודיעיניים. ישראל מוכיחה פעם אחר פעם שהיא יוצאת דופן, ולא חוסכת במאמציה לפענח גם תעלומות שנראו בלתי פתירות. את המתים זה לא יחזיר לחיים, אבל למשפחות זה ייתן קבר לבכות עליו, ולחיילים את הידיעה שאם חלילה יידרש, המדינה תהפוך כל אבן גם עבורם.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!