תשדירי הבחירות הפכו סופית מנכס לנטל, על המפלגות ותקציביהן ועל הצופים. ערכם היחיד הוא בחשיפה של הנוהג הישראלי להמציא מפלגה לכל אזרח. הנוהג הזה מביא למרכז הבמה, לרגע של תשדיר, אנשים מוזרים מאוד, אבל סוחף אחריו גם אנשים רציניים כמו יובל קרניאל, או אנשים בעלי קבלות אך רדופים כמו גל הירש.
• הלוואי שתשדירי הבחירות יימשכו לנצח
ליל התשדירים הראשון אפשר לתת בתשדירי המפלגות סימנים.
התשדיר הנוצרי. לא, זו לא מפלגת "גוש התנ"ך", אלא המשפט המככב במופע האימים של מפלגת הפיראטים: "כל אחד יקבל את המגיע לו, אמן". המשפט מרַפרר לברית החדשה, שבה נכתב בכמה גרסאות, על פי אחד התרגומים לעברית: "כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ".
התשדיר הפלילי. גל הירש הקים מפלגה כדי להחזיר את כבודו האבוד, שאכן נרמס על ידי המשטרה, כדי לממש גרסה חדשה של דברי אורי דן על אריאל שרון: מי שלא רצה אותו בתור מפכ"ל המשטרה, יקבל אותו בתור השר לביטחון פנים. לא נראה שההיסטוריה חוזרת.
ההיסטוריה לא תחזור // צילום מסך
התשדיר הפלמחניקי. שלושה לוחמים קשישים ועיתונאי בדימוס מחליפים חוויות מהשירות הצבאי וסופרים גולגולות אויב. כחול לבן. בחיאת, חברהלאך. צאו מהשק"ש.
התשדיר הממוקד. הליכוד. מפחיד, קטלני, שחור (כחול לבן) מול לבן (נתניהו). במרכז התשדירים רק דמות אחת, מורמת מעם, אחד ש"השם נגע בו", כדברי מירי רגב ב"המתנחל". מי שלדבריו "ינהיג את המדינה עוד שנים רבות". ארדואן מת מקנאה.
התשדיר האמוני. מילות המפתח של הבית היהודי חוזרות במכפלות: אהבה. רוח. לב. נפש. נשמה. 'עוצמה'? זאת מילה של גויים. לא בתשדירינו.
התשדיר המגניב. ש"ס. הומור עצמי, ניסוחים המשלבים מסורת וסלנג: "מדבר עם השם ולא מתפַדֵחַ". לא ברור למה הכוונה אבל חמודי.
מפלגה מגניבה. ש"ס // צילום: יוסי זליגר
מי בכלל מצביע עם האצבע?
עידית סקלסקי שואלת: מתי קיבלה המילה 'הצבעה' את המשמעות של הצבעה בבחירות?
גלגולי הפועל 'להצביע' מוליכים אל לשון חכמים. השורש הוא צב"ע, והוא גזור מהמילה אצבע בהשמטת א'. במשנה, בעת הטלת גורל פולחני שבו יצאו שניים במצב של שוויון נאמר להם 'הצביעו', כלומר, הרימו את ידיכם לצורך תהליך ההגרלה. מכאן התגלגל השימוש ב'הצביע' לצורות שונות של יצירת תשומת לב, בעיקר בעברית החדשה. בעבר היו ענייני ציבור רבים נחתכים בהרמת יד או אצבע כאשר לא נדרשה הצבעה חשאית, ובמקרים רבים נערכות הצבעות כאלה גם היום, ולכן הושאלה הרמת היד לתהליך הבחירה: "להצביע בבחירות". באופן אירוני, הצבעות רבות נעשות היום על ידי לחיצת אצבע על מקש מחשב כלשהו, וכך חזרה האצבע לתמונה. השימוש ב'הצביע' בהקשר לבחירות מוכר כבר בעיתונות העברית של ראשית המאה העשרים.
בכל מקרה, לא נראה שיש כאן השפעה של שפה אחרת. הפועל המקביל בגרמנית wählen פירושו לבחור, ובאנגלית vote נקשר לשבועה (vow) או נדר. במשמעויות נוספות של 'הצביע' באנגלית מופיע הפועל to finger, המציין הצבעה על דבר מה כדי לזהות אותו, וכן כשם נרדף להלשנה בשפת הפושעים: המלשין 'מצביע' על עבריין אחר. אגב, שלונסקי חידש את הפועל 'הֶאֱצביע' באותה משמעות, תוך שמירת הא' המקורית.
והערת הרחבה: אצבע איננה איבר הגוף היחיד שממנו נוצר פועל בעברית. באמצעות העין אנחנו 'מעיינים' וגם 'עוֹינים' (כבר בתנ"ך). הרגל מביאה אותנו לרַגֵל (כולל ריגול פוליטי בתוך מטה מפלגה אחרת) ולהתרגל, הלשון מאפשרת לנו להלשין, עם היד מְיַדּים, באמצעות המרפק מְמַרפקים דרך לצמרת, הלב אומר לאהובה 'ליבבתיני', ואם אין ברירה ומערכת הבחירות יורדת לביבים, לא נותר אלא לז**ן את היריב בכל דרך אפשרית.
מצביעים עם כל היד // צילום: יוסי זליגר
רפי ניר והמילים של האקדמיה
ב-2012 הלך לעולמו הבלשן פרופ' רפי ניר. ניר עסק במגוון רחב של נושאי חקר שהתמקדו ברובם סביב העברית החדשה: המילונאות, צירופי הלשון, התחביר, הקשר בין שפה ותקשורת ועוד. ניר היה יועץ אקדמי בכתיבת "מילון הסלנג המקיף", שיתפנו פעולה בוועדה למונחי תקשורת של האקדמיה ללשון כיושבי ראש משותפים, וכעורכים משותפים של הכרך "העברית ולשונות היהודים" באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש".
בימים אלה יצא לאור ספר מאמרים של ניר, "שפה באור חדש", בעריכת רות בורשטיין, ישי נוימן וזהר קמפף, ולכבודו התקיים השבוע אירוע עיון במכללת דוד ילין. בשני מאמרים בספר מציג ניר בצורה בהירה ומדויקת סוגיה המעסיקה ישראלים רבים: איך מצליחים להחדיר מילה חדשה לעברית? מה גורם למילה שחידשה האקדמיה להצליח ומתי היא נכשלת? ניר מודה שאין נוסחה לכך, אך הוא מציג כמה קריטריונים חשובים, מלווים בדוגמאות.
קריטריון מרכזי שעלו מצביע ניר הוא שקיפות. מהי שקיפות? זו האפשרות של אדם מן היישוב הנחשף למילה להבין את משמעותה ללא מתווכים. הקריטריון השני הוא הסוכן. כאשר יש למילה מחודשת סוכני שטח המעוניינים לקדם אותה, סיכויי ההצלחה שלה גוברים.
יש מתאם רב יחסית בין שקיפות נמוכה או בינונית להצלחה נמוכה או בינונית, למשל במילים כמו שיפוק, צופת ומכלב. לעומת זאת, הצלחה גבוהה אינה תלויה בשקיפות, וראיה לכך שלוש מילים לא שקופות שהצליחו בגדול: איור, ביזור ומכמונת, והן לא לבד.
די לכיבוש או די לליכוד?
יעקב שטיין כותב: בפרק הראשון של ספר שופטים ישנם שני פסוקים שלכאורה סותרים זה את זה. פסוק י"ח קובע "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶֽת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֶת־גְּבוּלָֽהּ". ואילו פסוק י"ט מספר: "וַיְהִי ה' אֶת־יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת־הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק (בלשוננו – מישור החוף), כִּי־רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶֽם".
הפרשנים, מוסיף שטיין, מתלבטים איך ליישב את כיבוש עזה, אשקלון, ועקרון וסביבותיהם עם אי-כיבוש מישור החוף. הפרשן יהודה אליצור מצא את פתרון הדברים ע"י דיוק בלשון הכתוב. בפסוק הראשון לא כתוב "ויכבוש יהודה" אלא "וילכוד יהודה". בעברית "לכבוש" משמעו לעלות למלחמה על המקום, להרוג או לגרש את תושביו, ולשבת במקום ישיבת קבע. לעומת זאת "ללכוד" משמעו לעלות למלחמה על המקום, להחזיק בו צבאית, אבל להשאיר את תושביו במקום. הפסוקים מתארים מצב בו שבט יהודה ישב על גב ההר, אמנם כבש צבאית את מישור החוף, אבל לא יישב אותו. בימינו הדברים בדיוק הפוכים. אמור מעתה, האומרים "די לכיבוש" טועים הם בלשונם. יש לדייק ולומר "די לליכוד".
ההבחנה של יעקב מעניינת, הרמז הפוליטי על אחריות הכותב, אם כי הדיוק היה מחייב דווקא את 'די ללכידה'. יש להעיר רק ש'כיבוש' במשמעות המודרנית, כולל זו הישראלית, הוא שילוב של שליטה צבאית ומדינית, בעוד השיטה המקראית של השמדת כל היושבים באזור הנכבש היא פשוט רצח עם.
מצביעים עם האצבע? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית
• אירוויזיון: חדשות רעות לישראל
• איימי שומר: "בעלי על הספקטרום"
• בגיל 26: כוכב הריאליטי התאבד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו