סיגלית קרן, שמרבית חבריה עדיין קוראים לה בשם הולדתה, מרינה, יושבת על הספה השחורה בביתה, וזרועותיה מאמצות אל ליבה את הבובה שקנה בן זוגה, יורי פוּדוּבּני, לבתם מליסה, בת השנתיים וחצי. הפעוטה המלאכית, בעלת העיניים האפורות והשיער הבהיר, לוקחת מידיה את הצעצוע, זורקת אותו הצידה ומתכרבלת בחיקה של אמה. היא מניחה את ראשה על חזה, עוצמת את עיניה, וידה האחת מלטפת את האחרת.
"במהלך השבעה שמתי לב שמליסה מרדימה את עצמה בדיוק כמו שיורי היה עושה", אומרת סיגלית באיטיות, ודמעותיה גולשות מטה, לעבר לחיה הוורודה של בתה. "ככה היה מלטף את היד שלה. כשמישהו דופק בדלת היא צועקת 'פאפא, פאפא', והלב שלי נקרע. היא עדיין מחכה לו, לא מבינה למה אבא לא כאן, למה הוא לא משכיב אותה לישון, ולמה אין מי שיקנה לה בכל יום ביצת קינדר".
סיפורו של יורי פודובני (43), שותף בחברת הובלות ובמחסן לשיווק אריזות באזור התעשייה חולון, זעזע את המדינה בחודש שעבר. הוא חזר מפגישת עבודה וניגש לסייע לשותפו, שנקלע לעימות בשל מקום חניה. עוד בטרם הספיק לומר מילה, הוא נורה בבטנו. כתב האישום נגד היורה הוגש לפני שלושה שבועות.
"17 שנים הוא חיכה לילדה הזו, והוא לא יזכה לראות אותה גדלה", בוכה סיגלית. "כשתגדל, אגיד לה שאף אחד בחיים לא יאהב אותה כמו אבא שלה, גם לא בעלה או הילדים שלה. היא היתה החלום שלו, הגשמת כל שאיפותיו, כל עולמו".
"גידל את הבנות שלי"
משפחת פודובני־קרן מתגוררת ברחוב קטן בשכונת גבעת הזיתים בלוד. בצד אחד של הרחוב קוטג'ים גדולים ועליהם שלטים בערבית, בצד השני בתי רכבת ישנים, שבהם מתגוררים עולים ותיקים, רובם מחבר העמים. קשה לפספס את הכניסה המובילה לדירה, שבה הם מתגוררים מאז 2005: מרצפות הבטון נצבעו על ידי סיגלית (44) בכחול ובירוק כמו לוח שחמט ענקי, השובר את האפרוריות של המבנה.
המדרגות המובילות לקומה הרביעית חשוכות, עד שמגיעים לדירה של סיגלית ויורי. סיגלית, אמנית בנשמה, סיידה את הקירות בטיח מינרלי כסוף, וסביב המשקופים הדביקה אבני גיר שאספה בחופי הרצליה. כל פינה שעיצבה בדירה מושקעת ומזמינה, החל מהקונסטרוקציה דמוית האח שבנתה בסלון, דרך מדפי הווינטג' במטבח ומיטת האפִריון בחדר השינה, ועד לעציצים הבשרניים, המוצבים בתוך סלסילות ברזל מסוגננות.
שלד ענקי תלוי מול דלת הכניסה וגורם לבאים להחסיר פעימה. "הוא היה שייך למעבדה שנסגרה", עולה חיוך קטן על שפתיה של סיגלית. "בהתחלה חשבתי שזה מצחיק, ואחר כך קיוויתי שהוא ישמור על הבית. זה לא עזר לשמור על החיים של יורי".
העברית עדיין קשה לה. בעזרת בתה האמצעית, סמנתה (21), המשמשת מדי פעם מתורגמנית, היא מגוללת את קורות חייה, שהחלו בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. בגיל 16 היא נכנסה להיריון ראשון מהחבר שלה מיכאל, שלמד שנתיים מעליה בתיכון. "זו היתה הפתעה, וההורים לא היו מרוצים, כי רצו שאסיים תיכון ואלך ללמוד באוניברסיטה", היא מספרת. "התעקשתי ללדת, והם ביקשו שלפחות אתחתן. עמדתי מתחת לחופה כשאני בחודש רביעי".
לאחר לידת הבת הבכורה, כריסטינה (27), חזרה סיגלית ללימודים. "היינו זוג מאוד צעיר, וההורים עזרו המון עם הילדה. בזכותם יכולתי לסיים את התיכון. לרגע לא הצטערתי שהפכתי לאמא צעירה, אבל ויתרתי על הלימודים האקדמיים והתחלתי לעבוד במספרה".
ב־1998, כשסמנתה היתה בת חודשיים, החליטו סיגלית ובעלה לעלות לישראל מתוקף חוק השבות. הם התיישבו בבת ים, ליד בני משפחתו של מיכאל. "במשרד הקליטה הציעו שאשנה את השם, והחלטתי לבדי לשנות גם את שם המשפחה", היא אומרת.
"היה לנו קשה עם השפה והמנטליות, ואחרי שנתיים התגרשנו. מאז, לי ולבנות אין כמעט קשר איתו, והוא הקים כאן משפחה חדשה. אני עזבתי את בת ים, עברתי ללוד ועבדתי כמוכרת בסופרמרקט".
בעיצומו של הליך הגירושים היא פגשה את יורי בסופרמרקט, כשביקש שתפרוס לו גבינה. הוא הגיע אז לארץ ממולדובה כדי לעבוד כאן לתקופה קצובה, ועבד בהובלות. סיגלית סיפרה לו שהיא עוברת דירה ושאלה אם ירצה להעביר עבורה את הרהיטים.
"אחרי שהוא עשה את ההובלה, הצעתי לו קפה, ואחר כך וויסקי, ומאותו יום הוא היה איתי. זו היתה אהבה גדולה, ויורי שמח שיש לי משפחה. סמנתה היתה בת שנתיים וכריסטינה בת 8, והוא היה לוקח אותן לגן ולבית הספר, קנה להן כל מה שרצו, והיה רץ איתן לקופת חולים".
סמנתה דקת הגזרה, בעלת השיער הגולש האסוף בקפידה, מקשיבה לאמה במבט עצוב. "יורי הוא זה שגידל אותי מאז שהייתי תינוקת. בילדותי תמיד היה נושא אותי על הכתפיים וקונה לי גלידה. כשעליתי לכיתה א', הוא מאוד התרגש. שלא כמו הילדים שבאים ללימודים עם סנדוויץ' ופרי, הוא בא מדי יום לבית הספר והביא לי שוקו וסופגנייה. לפעמים היה מביא לכל הילדים.
סמנתה, סיגלית, יורי ומליסה. "חיים טובים יחד"
"בגלל שידע עברית מצוין, הוא גם זה שבא תמיד לאסיפות הורים. כשלא הכנתי שיעורים, הוא היה מחרים לי את הטלפון, וכשהצלחתי במבחנים, הוא היה קונה לי מתנה. בכל יום הולדת היה מארגן עבורי מסיבה ומביא ליצנים ומתקנים מתנפחים.
"החברים שלי אהבו אותו, בעיקר בגלל ל"ג בעומר. הוא תמיד היה מביא בטנדר קרשים ובונה את המדורה הכי גבוהה בשכונה. מסדר מסביב קרטונים, שם עליהם משחקים ומכין לנו בשר ותפוחי אדמה.
"בגיל 10 ביקשתי לקרוא לו אבא. הוא חיבק אותי חזק, אמר שאין דבר שישמח אותו יותר, אבל שלא נעים לו מהאבא הביולוגי שלי. אני זוכרת שנעלבתי קצת. רק כשהתבגרתי למדתי שזה יורי, עם הלב הענק והמחשבה על אחרים. עד ליום שבו הוא נרצח הייתי קוראת לו בשמו רק בבית. בחוץ, מול חברים ובשיחות טלפון, הוא תמיד היה אבא".
ימים מאושרים
מליסה מתעוררת משנתה ורצה לאמה בידיים פרושות ובשיער סתור. שוב היא מטפסת על הספה, דורכת בדרך על שלושת הכלבים הקטנים ומנסה ללטף את גור החתולים הג'ינג'י היפהפה. סיגלית מניחה צבעים ודפים על השולחן. "היא עייפה, וקשה לה לישון בלי יורי", היא נאנחת, ושוב משכיבה את הפעוטה במיטה הזוגית, תחת הכילה הלבנה.
לילדה הזו פילל יורי מהרגע שהכיר את סיגלית. "גם אני רציתי ילד, הייתי אז בת 25. ניסינו להיכנס להיריון, אבל לא הצלחנו. הלכנו לרופאים, עשינו בדיקות, ומצאו שהכל תקין אצל שנינו. השנים עברו, התחלתי לקחת הורמונים ועשיתי הפריות, אבל גם זה לא עזר.
"לפני חמש שנים כריסטינה התחתנה, ואחר כך נכנסה להיריון. יורי מאוד התרגש, אבל ראיתי שעצוב לו שלנו זה לא מצליח. הוא לא אמר כלום כי היה מופנם, אבל העיניים הכחולות שלו אמרו הכל. כשהנכד שלנו נולד, לפני ארבע שנים, הוא הציע שנפסיק את הטיפולים. אמר שעכשיו הוא סבא. בכל שבת היה לוקח את התינוק ומטייל איתו בפארק".
חצי שנה אחר כך, במפתיע, סיגלית נכנסה להיריון. יורי לא ידע את נפשו מרוב אושר, אבל אז התברר שמדובר בהיריון מחוץ לרחם. "המצב הסתבך, עד שנאלצתי לעבור ניתוח להסרת החצוצרה. הרופאים אמרו שהסיכוי שאכנס שוב להיריון הוא שני אחוזים.
"כאב לי על יורי. אמרתי לו שאבין אם יעזוב אותי ויקים משפחה עם אישה אחרת, והוא אמר: 'אני אוהב אותך, ועם כריסטינה, סמנתה והנכד, יש לי את המשפחה הכי טובה שאפשר'".
חודשים ספורים אחר כך, כשסיגלית בת 41, אירע הבלתי ייאמן: "זה היה בדצמבר 2015. הזמנו מגש גדול של סושי, המאכל האהוב עלי, אבל לא היה לי חשק לגעת בכלום. חשבתי שאני סתם מרגישה לא טוב, וסמנתה צחקה ואמרה שאולי אני בהיריון. אמרתי לה שאין סיכוי. בלילה החלטתי לבדוק בכל זאת, עם ערכה לבדיקת היריון, וכשראיתי את התוצאה לא האמנתי.
"יורי פחד להתאכזב ואמר שהוא יאמין רק כשיראה את האולטרה־סאונד. באותם ימים עבדתי בהלחמה של שבבים אלקטרוניים במפעל בלוד, והוא ביקש שאעזוב ואשאר בבית. רצה רק שאנוח.
"כשהשתעממתי, צבעתי את המרצפות למטה, ואחר כך סידרתי את הגינה של הבניין. הבאתי פרחים וכדים, שמתי ספסל עץ וסידרתי ערוגות של תבלינים. בכל פעם שאני רואה את הגינה מהחלון של המטבח למעלה, אני נזכרת כמה יורי היה מאושר באותם ימים".
אחרי שלושה חודשי היריון, קיבלו בני הזוג עוד בשורה משמחת: הם עמדו להפוך לסבא וסבתא בפעם השנייה. "זה היה מצחיק", מחייכת סיגלית. "הייתי סבתא בהיריון. כריסטינה ואני דיברנו על בדיקות של היריון, טיילנו יחד עם בטן היריונית ולקחנו את התינוק שלה לטיולים בעגלה.
"יורי היה בעננים. מדי פעם היה מניח את היד על הבטן שלי כדי להרגיש את הבעיטות. הוא התפלא שאין לי שיגעונות ושלא הקפצתי אותו לקנות גלידה באמצע הלילה".
סמנתה: "ככל שההיריון של אמא התקדם, ככה אבא התרגש. הוא הזכיר לה בכל יום לקחת ויטמינים, והיה מתקשר כדי לוודא שאכלה. בחודש השמיני הלכנו שלושתנו לבדיקה של אמא, ומצאו לה לחץ דם גבוה ורמת סוכר גבוהה. שלחו אותה לחדר לידה".
סיגלית: "אחרי הלידה, כשהמיילדת רצתה לתת לו את מליסה, הוא רעד מפחד. פחד שיכאיב לה. כשחזרנו איתה הביתה, היה היסטרי מכל שיעול שלה. כשקיבלה חיסון ועלה לה החום, הוא שיגע אותי. אמרתי לו שזה בסדר, שכבר גידלתי שתי בנות, אבל הוא הכריח אותי ללכת לרופא. כשהיתה לה קצת נזלת, הוא כבר רצה ללכת לבית חולים".
בנובמבר 2016, ארבעה חודשים לאחר הולדת אחותה, סמנתה התגייסה לצה"ל. "קשה לי לתאר עד כמה אבא שלי היה גאה בי", עיניה החומות בורקות. "הוא לא הפסיק להגיד, 'יו סמנתה, את חיילת!'
"עשיתי טירונות במחנה 80, והוא היה לוקח אותי לבסיס בכל יום ראשון ומחזיר אותי בחמישי. מעולם לא נסעתי באוטובוס או ברכבת. לילה אחד, אחרי פעילות, גיליתי שכל הגרביים שלי רטובים. התקשרתי הביתה, והוא בא לבסיס ב־3 בבוקר עם זוג גרביים חדש. כשנשארתי שבת, הוא בא עם שמונה מגשים של פיצה לכל מי שהיה בתורנות".
"אבא שלי הלך על שטות", אומרת סמנתה. זירת הרצח בחולון // צילום: קוקו
סמנתה שירתה כמנהלת משמרת במוקד הטלפוני של חיל הרפואה בצריפין. לאחר כשנה החליטה לשלב את השירות עם עבודה, והחלה לעבוד כפקידה בהיכל החלקה על הקרח בחולון.
"בחרתי את המקום בגלל אבא, כי הוא עבד במחסן בחולון, וככה יכולתי לחזור איתו הביתה. בדרך היינו שמים מוזיקה ששנינו אוהבים, בעיקר היפ הופ ואר אנד בי ברוסית. מי שהסתכל עלינו מבחוץ ראה שני אנשים מזיזים כל הזמן את הראש קדימה ואחורה.
"לפני שהשתחררתי הוא שילם מראש על שיעורי נהיגה, כדי שאוכל להיות עצמאית. סיכמנו שנקנה יחד רכב, כדי שאוכל לעזור בסידורים, כי לאמא אין רישיון.
"הוא כל כך דאג לי. לא היה דבר כזה שאחזור מבילוי ואבא לא יחכה לי בסלון. הוא גם לא הסכים שאצא בלילה עם הכלבים, כי פחד שמישהו יפגע בי.
"עם מליסה זה היה יוצא דופן. בכל בוקר הוא היה מכין לה דייסה, ובכל ערב מקלח אותה. כשחזר מאוחר, היא היתה קופצת מהמיטה ורצה אליו".
שוב זולגות הדמעות מעיניה של סיגלית. "לא יודעת מה אעשה בלעדיו. מי יתקשר עשר פעמים ביום לשאול אם מליסה אכלה? לפעמים הייתי אומרת לו, 'יורי, מה איתי? למה אתה לא שואל אם אני בסדר?', והוא היה צוחק ואומר שברור לו שאני בסדר, ויש לנו חיים טובים יחד".
זה היה יום האהבה
על המדף ליד הסלון מונחות חמש תמונות של יורי וסיגלית. בכולן שערה עשוי, פניה מאופרות בקפידה, ועל גופה שמלות צמודות. עכשיו היא לובשת טרנינג, שערה אסוף ברישול ועיניה אדומות מבכי.
היא מנסה לשחזר, ללא הצלחה, את השיחה האחרונה בינה לבין יורי, שנרצח ב־14 בפברואר, ולנטיינ'ס דיי. "ב־24 השעות לפני שנרצח לא ראיתי אותו בכלל, כי הוא יצא מוקדם בבוקר וחזר מאוחר בלילה. דיברנו יומיים לפני כן, כשאכל ארוחת ערב, אבל אני לא זוכרת על מה. בתקופה האחרונה הוא עבד קשה מאוד, ופחדתי שיקרה לו משהו".
סמנתה: "בגלל יום האהבה לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי עם חברים לבית מלון בנתניה. התקשרתי לאבא משם והזכרתי לו לקנות לאמא פרחים".
סיגלית: "הוא צלצל, אבל לא עניתי כי הייתי עסוקה עם מליסה. אז הוא השאיר הודעה קולית, אמר שהוא אוהב אותי ואת המשפחה שלנו. הקשבתי לזה אחר כך וחייכתי לעצמי".
שעה לאחר מכן, בסביבות אחת בצהריים, ולאחר שסיים פגישה עם לקוחות, קיבל יורי שיחת טלפון מע', שותפו למחסן. ע' סיפר לו על עימות שפרץ בינו לבין מירבי זוית, בעלים של חנות סמוכה, וביקש ממנו להגיע.
על פי כתב האישום, שהגישה עו"ד שלי קוטין מפרקליטות מחוז תל אביב, ע' הגיע למחסן שלו עם לקוח כדי להוציא סחורה. הוא חנה בסמוך לחנות של משפחת זוית, אולם בנו של מירבי, אוראל (23), יצא לעברו וביקש שיעבור למקום אחר. ע' השיב שהוא חונה לזמן קצר, אבל אוראל התעקש. ע' שאל, "לך מותר לחנות בכל מקום שאתה רוצה ולי לא?", ואז התלהט הוויכוח והפך קולני, כולל גידופים הדדיים.
בעקבות הרעש יצא מרבי מחנותו, גידף את ע' והצמיד אליו את מצחו בצורה מאיימת. הוא ובנו דחפו את ע' לאחור, ואוראל היכה אותו בפניו. משקפיו של ע' נפלו, והוא רכן להרימם. בזמן הזה, כך נטען, אחז מירבי בצווארו, ואוראל היכה אותו בכל חלקי גופו. עוברי אורח הפרידו ביניהם, וע' הצליח להימלט, תוך שהוא מסנן לעבר השניים, "חכו, חכו".
במחסן סיפר ע' לאחיינו ולחברו כי הותקף ואיבד את משקפיו. כשיורי הגיע, יצאו הארבעה להביא את המשקפיים ואת הסחורה שנותרה ברכב. ראשונים צעדו ע' וחברו, אחריהם האחיין ויורי. כשהתקרבו לבני משפחת זוית, פנה אליהם ע' ואמר, "אתם קופצים ארבעה אנשים על אדם אחד? אתם נותנים לי אגרופים מאחור?" לאחר מכן דחף את אוראל.
באותו רגע, על פי הנטען, שלף אוראל אקדח, שאותו החזיק ללא רישיון, כיוון אותו לעבר ע' ואיים לירות. בתגובה הוציא ע' סכין יפנית וצעק, "תירה בי, תירה בי". אוראל ירה ירייה אחת באוויר. למרות הסכנה הברורה, הנוכחים לא התפזרו. ע' התקרב למירבי זוית ובידו הסכין היפנית, אולם זה הצליח להדוף אותו. לרגע נראה היה כי התגרה נרגעת, אולם אז שלף אוראל שוב את האקדח, כשהבחין ביורי מתקדם לעבר אחיו ואביו. הוא ירה בו מטווח קרוב.
יורי התמוטט אל הקרקע. אוראל כיוון את הנשק גם לעבר ע', ירה ירייה נוספת, אולם החטיא ופגע ברכב שחנה בסמוך. ע', אחיינו וחברו נמלטו מהמקום. אוראל ואביו תקפו את יורי בעודו על הקרקע, היכו אותו באגרופים ובעטו בגבו. מייד אחר כך ברח אוראל מהמקום, ובמהלך מנוסתו הטמין את האקדח באדמה והשליך את הקפוצ'ון שלבש לפח.
מירבי התקשר למשטרה ולמד"א. הוא אף ניסה לסייע ליורי. הפרמדיקים שהגיעו למקום כעבור כעשר דקות קבעו את מותו של יורי.
אוראל נעצר על ידי המשטרה דקות ספורות לאחר בריחתו. תחילה שמר על זכות השתיקה, אך מאוחר יותר הודה כי ירה באקדח שלוש פעמים, באוויר ולעבר הרצפה, והתעקש שעשה זאת מאחר שחש סכנה לחייו ולחיי אביו. בנוגע לירייה ביורי טען כי זו היתה פליטת כדור, וכי לא התכוון לפגוע במי מהמעורבים בתגרה.
בפרקליטות הוחלט להאשימו ברצח, בניסיון רצח, בהחזקת נשק, בנשיאת נשק, בתקיפה בנסיבות מחמירות, בהחזקת אגרופן או סכין שלא כדין ובשיבוש מהלכי משפט. טרם הוחלט אם להגיש כתב אישום גם נגד האב, ובאילו עבירות, כי אינו קשור למותו של יורי.
"אבא שלי לא רב עם אף אחד", אומרת סמנתה. "הוא הלך לשם רק כי השותף שלו ביקש, והוא לא דיבר עם אף אחד. גם בסרטון ממצלמות האבטחה רואים שהוא הלך מאחור ולא תקף אף אחד. בעיניי זה היה רצח לשם רצח, ולא בגלל הגנה עצמית. הלכתי לדיון בהארכת המעצר שלו וראיתי ילד, שלא גדול ממני בהרבה, שברגע אחד הרס שתי משפחות. אבא שלי הלך על שטות".
סנגורו של אוראל, עו"ד אלון דוידוב, בתגובה: "האירוע מצער וטרגי, ולא היה צריך להתרחש. הלקוח שלי מצטער על התוצאה. לטעמי מי שנושא באחריות למותו של המנוח הוא השותף שלו, שהזעיק אותו לזירה כדי לנקום על כך שקיבל שני אגרופים מאוראל".
הרגשה רעה
סיגלית מתקשה לשחזר את הרגע שבו נודע לה כי בן זוגה נרצח. "אחד השכנים התקשר לאמא שלי", משחזרת סמנתה, "ושאל אותה אם יורי בסדר, כי שמע שהיה אירוע בחולון. אמא היתה בטוחה שזה סתם והתקשרה לכריסטינה. אחר כך היא התקשרה גם אלי ואמרה שיש לה הרגשה שמשהו רע קרה לאבא, כי ניסתה להתקשר אליו המון פעמים והוא לא ענה. התקשרתי בעצמי לע', אמרתי לו רק שיגיד לי שאבא נושם, אבל הוא אמר שהוא מצטער. מייד הבנתי".
"שמעתי את החדשות, ובתוך תוכי ידעתי שזה הוא". סיגלית עם בנותיה // צילום: מרים צחי
סיגלית מדליקה סיגריה ועומדת ליד החלון הגדול בסלון. "בחדשות אמרו בהתחלה 'גבר בן 50', אז חשבתי שאולי אני טועה. אבל בתוך תוכי ידעתי שזה הוא. לא הבנתי למה מישהו רצה להרוג אותו. הוא היה איש כל כך טוב, אף פעם לא רב עם אנשים, ותמיד היה מוכן לעזור.
"חשוב לי שהיורה יורשע ברצח, כי כל כך הרבה מקרים נגמרים בעסקת טיעון ובית המשפט נותן הנחות לרוצחים. נעשה הכל שאצלנו זה לא יקרה. אם לא בשבילנו, לפחות בשביל מליסה.
"אני מסתכלת עליה, והיא כל כך דומה ליורי, ואפילו ישנה כמוהו, רגל על רגל. הוא כל כך דאג לה, בגלל זה לא רצה שתלך לפעוטון. פחד שלא יטפלו בה כמו שצריך. עכשיו אין לי ברירה אלא לשלוח אותה לגן. יש לנו בעיה מול ע' לגבי הבעלות על העסק, ועד שהכל ייפתר עם עורכי דין, אני צריכה למצוא עבודה".
בחודש וחצי האחרונים חלמה סיגלית על יורי שלוש פעמים. "בחלומות לא ראיתי את הפנים שלו, רק את הידיים, והוא ליטף לי את הפנים. אני חושבת שהוא רוצה לעודד אותי, לעזור לי להתמודד עם המשפט ועם הוויכוח הכספי מול השותף שלו".
היא ניגשת אל אחת התמונות של יורי וחופנת אבן בצורת לב. "במהלך השבעה מצאתי אותה על השמשה של המכונית שלו. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל לקחתי את האבן. אני רוצה להאמין שזה מסר מיורי. במקום להגיד 'אני אוהב אותך', הוא מפזר לי לבבות".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו