בזמן שהם שותים וודקה ומיץ תפוזים בחניון הקרוואנים שעל הצוקים המשקיפים לימת יוּרוֹן, ניל בּאוּאֶר מספר לברנדה סיפור. זה קרה הרחק־הרחק, בוויקטוריה שבקולומביה הבריטית, שם ניל גדל. ניל לא צעיר בהרבה מברנדה — פחות משלוש שנים — אבל לפעמים היא חשה שמדובר בפער של דור שלם, כי היא גדלה כאן ונשארה כאן ונישאה לקורניליוס זֶנט בגיל עשרים; וניל גדל בחוף המערבי, שם הדברים שונים מאוד, ועזב את הבית בגיל שש־עשרה כדי לטייל ולעבוד.
בתמונות מוויקטוריה ברנדה ראתה רק פרחים וסוסים. פרחים נשפכים מתוך סלים תלויים מפנסי רחוב מיושנים, גודשים מערות ומעטרים פארקים; סוסים גוררים עגלות עמוסות אנשים לבקר באתרים שונים.
"כל זה רק חרא של תיירים," אומר ניל. "חצי מהמקום הזה רק חרא של תיירים. לא על המקום הזה אני מדבר."
הוא מדבר על פייב פוינטס, שהיתה ועודנה שכונה בעיר, ואולי רק פינה, שהיו בה בית ספר ובית מרקחת ומכולת סינית וחנות ממתקים. כשניל למד בבית הספר הציבורי, את חנות הממתקים ניהלה זקנה נרגנת עם גבות צבועות. היא היתה מניחה לחתול שלה להשתרע בשמש בחלון. אחרי מותה אנשים חדשים, אירופאים, לא פולנים או צ'כים אלא ממדינה קטנה יותר — קרואטיה. זאת מדינה? — קנו את החנות ושינו אותה. הם פינו משם את כל הממתקים העבשים ואת הבלונים שלא התנפחו ואת העטים הכדוריים שלא כתבו ואת זחלי השעועית־המקסיקנית־המקפצת המתים. הם צבעו את המקום כליל והציבו כמה כיסאות ושולחנות. הם עדיין מכרו ממתקים — בצנצנות נקיות עכשיו, במקום בקופסאות קרטון ספוגות בשתן חתולים — וסרגלים ומחקים. אבל הם גם החלו לפעול כמעין בית קפה שכונתי, עם קפה ומשקאות קלים ועוגות תוצרת בית.
האישה שהכינה את העוגות היתה ביישנית וחששנית מאוד, ואם קמת ורצית לשלם לה היא היתה קוראת לבעלה בקרואטית, או מה שלא יהיה — נגיד שזאת היתה קרואטית — בבהלה שכזאת, כאילו פרצת לבית שלה והפרעת לחייה הפרטיים. הבעל דיבר אנגלית די טוב. הוא היה איש קטן וקירח, מנומס ועצבני, מעשן בשרשרת, והיא היתה אישה גדולה וכבדה ושחוחת כתפיים, תמיד בסינר ובקרדיגן. הוא ניקה את החלונות וטיאטא את המדרכה וקיבל כסף, והיא אפתה את הלחמניות והעוגות והכינה דברים שאנשים לא ראו מימיהם, אבל עד מהרה נעשו פופולאריים, כמו פּירוגי ולחם פרג.
שתי הבנות שלהם דיברו אנגלית כמו קנדיות ולמדו במנזר. הן היו מופיעות במדי בית הספר בשעות אחר הצהריים המאוחרות וניגשות מיד לעבודה. הצעירה שבהן רחצה את ספלי הקפה והכוסות וניגבה את השולחנות, והבכורה עשתה את כל היתר. היא הגישה לשולחנות, תיפעלה את הקופה, מילאה את המגשים, וגירשה את הילדים הקטנים שהסתובבו שם ולא קנו כלום. כשהקטנה היתה מסיימת לשטוף כלים, היא ישבה בחדר אחורי והכינה שיעורים, אבל הגדולה לא ישבה לרגע. אם לא היה דבר לעשות, היא רק עמדה ליד הקופה והשגיחה.
לצעירה קראו ליסה, ולבכירה מריה. ליסה היתה קטנטונת ונאה למדי — רק ילדה קטנה. אבל למריה, בגיל שלוש־עשרה אולי, כבר היו שדיים גדולים ורופסים ובטן מעוגלת ורגליים עבות. היא הרכיבה משקפיים, ושֹערה היה קלוע בצמות סביב ראשה. היא נראתה בת חמישים בערך.
והיא התנהגה כמו בת חמישים, בדרך שבה ניהלה את החנות. נראה ששני ההורים מוכנים להותיר בידיה את המושכות. האם נסוגה לחדר האחורי, והאב הפך לשרת־עוזר במקום. מריה הבינה אנגלית והבינה כסף, ושום דבר לא הרתיע אותה. כל הילדים הקטנים אמרו, "איכס, המריה הזאת, נכון שהיא מגעילה?" אבל הם פחדו ממנה. היא נראתה כאילו היא כבר יודעת הכול על ניהול עסק.
ברנדה ובעלה גם הם מנהלים עסק. הם קנו חווה מדרום ללוגאן ומילאו את האסם במכשירי חשמל משומשים (שקורניליוס יודע לתקן) וברהיטים יד שנייה ובכל שאר הדברים — הכלים, התמונות, הסכינים והמזלגות וחפצי הנוי והתכשיטים — שאנשים אוהבים למשש ולחשוב שהם קונים בזול. הוא נקרא "אסם הרהיטים של זֶנט". המקומיים מכנים אותו בדרך כלל "חנות המשומשים על הכביש הראשי".
זה לא מה שהם עשו תמיד. ברנדה היתה גננת, וקורניליוס שמבוגר ממנה בשתים־עשרה שנים עבד במכרה המלח בווֹלי, על הימה. אחרי התאונה שלו הם היו מוכרחים לחשוב על משהו שהוא יוכל לעשות בישיבה רוב הזמן, ובכסף שקיבלו הם קנו חווה מוזנחת עם מבנים ראויים. ברנדה התפטרה מעבודתה כי קורניליוס לא הסתדר לבד. יש שעות ביום, ולפעמים ימים שלמים, שהוא צריך לשכב ולצפות בטלוויזיה, או סתם לשכב על רצפת הסלון כדי להתמודד עם הכאב.
בערבים קורניליוס אוהב לנסוע לוולי. ברנדה אף פעם לא מציעה — היא מחכה שהוא יגיד, "למה שלא תנהגי את?" אם הוא לא רוצה שתנועות הידיים או הרגליים שלו יכאיבו לגבו. הילדים נהגו להצטרף אליהם, אבל עכשיו כשהם בתיכון — לורנה בכיתה י"א ומארק בכיתה ט' — הם בדרך כלל לא רוצים. ברנדה וקורניליוס יושבים בוואן החונה ומביטים בשחפים הערוכים על שובר הגלים, בממגורות, ברמפות ובפירים הגדולים המוארים בירוק של המכרה שקורניליוס עבד בו, בפירמידות המלח האפור הגס. לפעמים יש סירה ארוכה בנמל. יש גם ספינות נופש בקיץ, כמובן, וגולשי רוח במים, ואנשים דגים על המזח. שעת השקיעה מופיעה אז מדי יום על הלוח בחוף; אנשים באים במיוחד לראות אותה. עכשיו באוקטובר, הלוח עירום והאורות לאורך המזח דלוקים — עקשן אחד או שניים עדיין דגים — והמים רוגשים וקרים למראה. הנמל כולו אומר ענייניות.
אליס מונרו (צילום: דרק שפטון)
עדיין מתבצעות עבודות על החוף. מאז ראשית האביב האחרון הוצבו סלעים גדולים בכמה מקומות, חול נשפך באחרים, לשון יבשה ארוכה וסלעית נבנתה, וכל זה לשם קימור־חוף מוגן, ודרך לא סלולה לאורכו שהם נוסעים בה כעת. חרף הגב של קורניליוס — הוא רוצה לראות. משאיות, ציוד מכני, בולדוזרים עבדו כל היום, והם עדיין עומדים כאן לעת ערב כמפלצות חסרות תועלת ומאולפות זמנית. כאן ניל עובד. הוא נוהג במכונות האלה — הוא מזיז את הסלעים, מפנה שטח וסולל דרכים שברנדה וקורניליוס יכולים לנסוע בהן. הוא עובד בחברת הבנייה פוֹרדַייס מלוֹגאן שמבצעת את העבודות.
קורניליוס מביט בכל דבר. הוא יודע מה מעמיסות הספינות (חיטה רכה, מלח, תירס) ולאן הן מפליגות, הוא מבין שמעמיקים את הנמל, והוא תמיד רוצה להסתכל בצינור העצום שמתוח בזווית אל החוף וחוצה אותו, ומקצהו נפלטים מים ורפש ואבנים מקרקעית הימה שעד אז לא זכו לראות אור יום. הוא הולך ונעמד ליד הצינור ומקשיב לתכונה שבתוכו, לחבטות ולגניחות של האבנים והמים השוצפים הלאה. הוא שואל מה חורף קשה יעולל לכל השינויים והארגונים האלה, אם הימה פשוט תרים את הסלעים ואת החוף ותטיל אותם הצדה ותאכֵּל אט־אט את צוקי החימר כמו קודם.
ברנדה מקשיבה לקורניליוס אבל חושבת על ניל. היא שואבת הנאה מלהימצא במקום שניל מבלה בו את ימיו. היא אוהבת לחשוב על הרעש ועל כוחן היציב של המכונות האלה, ועל הגברים בתאי הנהג חשופי זרועות, נינוחים עם הכוח הזה, כאילו הם יודעים באופן טבעי מה מטרת כל השאגות והריסוקים על החוף. הסמכותיות האגבית שלהם, נעימת המזג. היא אוהבת את ריח העמל על גופם שאת שפתו הם דוברים, את הריכוז שלהם בו, את חוסר העניין שלהם בה. היא אוהבת שהגברים שלה באים אליה היישר מכל זה.
כשהיא שם למטה עם קורניליוס ולא ראתה את ניל ימים ארוכים, היא עלולה לחוש אי־נוחות ואומללות, כאילו זה עולם שעלול להפנות לה את גבו. מיד אחרי בילוי עם ניל, זאת הממלכה שלה — אבל מה לא הממלכה שלה ברגע כזה? ערב לפני שהם נועדים להיפגש — אמש למשל — היא אמורה לחוש שמחה וציפייה, אבל למען האמת עשרים וארבע השעות האחרונות, אפילו היומיים־שלושה האחרונים, נדמים זרועי מכשולים, מכוננים מכדי שתוכל להרגיש משהו פרט לזהירות ולחשש. זאת ספירה לאחור — היא סופרת את השעות ממש. יש לה נטייה למלא אותן במעשים מועילים — ניקיונות שדחתה ברחבי הבית, כיסוח הדשא, סידור מחדש של אסם הרהיטים, היא אפילו מנכשת עשבים בגן הסלעים. בבוקר היום המיוחל עצמו השעות מזדחלות לאיטן, וסכנות אורבות על כל צעד ושעל. תמיד יש
לה סיפור על המקום שהיא צריכה ללכת אליו אחר הצהריים,
אבל הגיחה שלה לא יכולה להיות הכרחית לגמרי — זה עלול למשוך תשומת לב רבה מדי — כך שתמיד יש סיכוי שמשהו יקרה וקורניליוס יאמר, "את לא יכולה לדחות את זה בכמה ימים? את לא יכולה לעשות את זה ביום אחר?" לא משום שלא תהיה לה אז אפשרות ליצור קשר עם ניל היא מוטרדת. ניל יחכה כשעה ואז יבין מה קרה. אלא משום שהיא חושבת שלא תהיה מסוגלת לשאת זאת. להיות קרובה כל כך, ואז להיאלץ להסתדר בלי. ואף על פי כן היא לא חשה שום צורך פיזי בשעות המייסרות האחרונות האלה; אפילו ההתארגנות החשאית שלה — הרחצה, הגילוח, השימון, הבישום — לא מעוררת אותה. היא נותרת קהת חושים, מוטרדת מפרטים, משקרים, מסידורים, עד לרגע שהיא רואה ממש את המכונית של ניל. החשש שלא תהיה מסוגלת לחמוק מפנה את מקומו במרוצת חמש־עשרה דקות הנסיעה לחשש שהוא לא יופיע במקום המפגש שלהם, דרך מבודדת ללא מוצא בביצה, שם נועדו להיפגש. בשעות האחרונות האלה הציפיות שלה נעשות פיזיות פחות — כך שכמיהה אליו אינה כמו כמיהה לארוחה שאתה רעב אליה, אלא לטקס שהחיים שלך או גאולתך תלויים בו.
כשניל הגיע לגיל ההתבגרות — אך עוד לא היה בוגר מספיק להיכנס לברים, ועדיין הסתובב בחנות ״ממתקי פייב פוינטס״ (הקרואטים שמרו על שמה הקודם) — קרה השינוי שזוכר כל מי שחי באותה עת. (כך ניל חושב, אבל ברנדה אומרת, "אני לא יודעת — ככל שזה נוגע לי, כל זה פשוט קרה במקום אחר.") איש לא ידע מה לעשות לגביו, איש לא היה מוכן לו. כמה בתי ספר הנהיגו מדיניות מחמירה לגבי שיער ארוך (לבנים), וחלקם חשבו שמוטב להניח לעניין ולהתמקד בדברים רציניים. רק תאספו אותו בגומייה, זה כל שביקשו. ומה באשר לבגדים? שרשראות ומחרוזות, סנדלי חבלים, כותנה הודית, הדפסים אפריקניים, לפתע פתאום הכול רך ורפוי וצבעוני. בוויקטוריה אולי לא הצליחו לעצור את התפשטותו של השינוי בהצלחה רבה כמו במקומות אחרים. הוא זלג. אולי האקלים ריכך אנשים, לא רק את הצעירים שבהם. היה פרץ אדיר של פרחי נייר ועשן מריחואנה ומוזיקה (מהסוג שנשמע כה פרוע אז, אומר ניל, והיום נראה מבוית כל כך), והמוזיקה הזאת שבקעה מחלונות במרכז העיירה ריחפה עם דגלים מבוישים מעל ערוגות הפרחים בפארק ביקון היל ואל שיחי הרותם הצהובים שכיסו את הצוקים מעל הים ומשם אל החופים העליזים שהשקיפו אל הפסגות הקסומות של רכס האולימפיק. כולם לקחו חלק במתרחש. מרצים באוניברסיטה הסתובבו עם פרחים מאחורי האוזניים, ואימהות של אנשים הופיעו בתלבושות האלה. ניל וחבריו תיעבו את האנשים האלה, מטבע הדברים — המבוגרים העדכניים האלה, מוגי הלב האלה. ניל וחבריו התייחסו לעולם הסמים והמוזיקה ברצינות.
כשהם רצו לעשות סמים, הם יצאו מחנות הממתקים. לפעמים הם הלכו עד בית הקברות וישבו על חומת הים. לפעמים הם ישבו ליד המחסן שבירכתי החנות. הם לא יכלו להיכנס. המחסן היה נעול. אחר כך הם נכנסו בחזרה לחנות הממתקים ושתו קולה ואכלו המבורגרים וצ'יזבורגרים ומאפי קינמון ועוגות, כי נהיו רעבים מאוד. הם נשענו בכיסאותיהם והביטו בדפוסים נעים על תקרת הפח הישנה שהקרואטים צבעו בלבן. פרחים, מגדלים, ציפורים ומפלצות התנתקו, ריחפו מעל ראשיהם.
"מה לקחתָ?" שואלת ברנדה.
"חומר טוב, אלא אם כן מכרו לך משהו מחורבן. חשיש, אסיד, מסקלין לפעמים. שילובים לפעמים. שום דבר רציני."
"כל מה שאני עשיתי זה לעשן שליש ג'וינט על החוף, כשבהתחלה אפילו לא ידעתי מה זה, וכשחזרתי הביתה אבא שלי החטיף לי סטירה."
(זה לא נכון. זה היה קורניליוס. קורניליוס סטר לה. זה היה לפני שהם נישאו, כשקורניליוס עבד לילות במכרה, והיא היתה יושבת על החוף אחרי רדת החשכה עם כמה חברים בגילה. למחרת היא סיפרה לו, והוא סטר לה.)
כל מה שהם עשו בחנות הממתקים הוא לאכול ולהתבטל, מסוממים ומאושרים, ולשחק משחקים טיפשיים כמו תחרות של מכוניות צעצוע על השולחנות. פעם בחור אחד נשכב על הרצפה, והם התיזו עליו קטשופ. לאיש לא היה אכפת. הלקוחות של שעות היום — עקרות הבית שקנו מאפים, והפנסיונרים שהרגו זמן עם קפה — אף פעם לא באו בערב. האֵם וליסה חזרו הביתה באוטובוס להיכן שגרו. ואז אפילו האבא החל לחזור הביתה זמן קצר אחרי שעת ארוחת הערב. מריה נותרה לפקח. לא היה אכפת לה מה הם עושים, כל עוד הם לא גרמו שום נזק וכל עוד הם שילמו.
זה היה עולם הסמים שהשתייך לבנים הבוגרים, והם הרחיקו ממנו את הצעירים. עבר זמן־מה לפני שהם הבחינו שגם לצעירים יש משהו. יש להם סוד משלהם. חוצפתם וחשיבותם העצמית גברו. כמה מהם תמיד נידנדו לבוגרים שייתנו להם לקנות סמים. כך התברר שיש להם לא מעט כסף שמקורו עלום.
לניל היה — יש לו — אח קטן בשם ג'ונתן. בחור נורמטיבי לגמרי עכשיו, נשוי, מורה. ג'ונתן החל לזרוק רמזים; בנים אחרים עשו כמותו, הם לא היו מסוגלים לשמור לעצמם את הסוד, ועד מהרה הכול התגלה. הם מקבלים את הכסף ממריה. מריה משלמת להם לשכב איתה. הם עשו את זה בצריף העורפי אחרי שסגרה את החנות בלילה. היה לה מפתח.
היא גם זו שניהלה את הכסף ביום־יום. היא רוקנה את מגירת הכסף בלילה וניהלה את הספרים. הוריה הפקידו בידה את המשימה. מדוע לא? היא היתה טובה בחשבון ומסורה לעסק. היא הבינה את ההתנהלות כולה טוב מהם. נראה שהיו להם לא מעט חששות ואמונות תפלות בנוגע לכסף, והם לא רצו להפקידו בבנק. הם שמרו אותו בכספת ואולי סתם בתיבת ברזל במקום כלשהו, ונטלו ממנו לפי צורכם. ודאי חשו שאינם יכולים לסמוך על איש, לא בנקים ולא אף אחד מחוץ למשפחה. מריה כפי הנראה היתה בשבילם מתנה משמים — יציבה וחכמה, לא יפה מספיק להתפתות להפנות את תקוותיה או את מרצה אלא לעסק. עמוד תווך, מריה.
היא היתה גבוהה בראש וכבדה בחמישה־עשר, עשרים קילוגרמים מהבנים ששילמה להם.
תמיד ישנם כמה רגעים נוראיים אחרי שברנדה יורדת מהכביש הראשי — יש לה תירוץ טוב להימצאותה שם, אם מישהו יראה אותה נוסעת — אל דרך צדדית. הוואן בולט, מוכר. אך מרגע שהעזה ונסעה למקום שהיא לא אמורה להיות בו, היא מרגישה חזקה יותר. כשהיא פונה אל דרך הביצות ללא מוצא, אין לה עוד תירוצים. אם יבחינו בה כאן, היא גמורה. היא צריכה לנהוג קילומטר בערך חשופה לעיני כול לפני שהיא מגיעה לעצים. היא קיוותה שישתלו שם תירס שיצמח גבוה ויסתיר אותה, אבל הם שתלו שעועית. לפחות שולי הכביש כאן לא רוססו; העשבים ושיחי הענבות צימחו גבוה, אם כי לא די להסתיר ואן. היו שם שבטי זהב ואסקלפיים שתרמיליהם מבוקעים, ואשכולות של פירות רעילים צבעוניים משתלשלים מהם, וגפן פרא שרועה על הכול, אפילו מתפשטת אל הכביש. וסוף־סוף היא בפנים, היא נכנסה למנהרת העצים. ארז, רוש עקוד, ובמרחק־מה פנימה בקרקע הרטובה יותר, ארזיות דלילות למראה, המוני עצי אדר רכים שעליהם מנוקדים צהוב־חום. שום מים עומדים, שום בריכות שחורות, אפילו עמוק יותר בין העצים. היה להם מזל עם הקיץ והסתיו היבשים. לה ולניל היה מזל, לא לחוואים. אילו זאת היתה שנה רטובה, לא היה באפשרותם להיפגש כאן. התלמים הקשים שהיא נוסעת בהם היו בוץ חלקלק, והנקודה שבה היא פונה בקצה — בולען רטוב.
כל זה כשני קילומטרים פנימה בערך. יש כאן קטעי דרך קשים לנהיגה — כמה גבעות גבשושיות קטנות שהתרוממו מתוך הביצה, וגשר עצים צר מעל נחל שהיא לא רואה בו מים, רק גרגירי נחלים מצהיבים וסרפדים יונקים בבוץ היבש.
ניל נוהג במרקורי ישנה כחולה כהה שיכולה להפוך לבריכה, לכתם של אפלה ביצתית תחת העצים. היא תרה אחריה בעיניה. לא אכפת לה להגיע לשם כמה דקות לפניו כדי להירגע, לסרק את שערה ולבחון את פניה ולהתיז על צווארה בושם מתיקה (לפעמים גם בין רגליה). יותר מכמה דקות היא נמלאת חרדה. היא לא פוחדת מכלבי בר או אנסים או עיניים שמביטות בה מתוך הסבך — היא קטפה כאן גרגירי יער בילדותה; כך הכירה את המקום. היא פוחדת ממה שאולי אינו שם, לא ממה שכן. היעדרותו של ניל, האפשרות שלא בא, ההתכחשות הפתאומית אליה. אלה יכולות להפוך כל מקום, כל דבר, למכוער ומאיים ומטופש. עצים או גנים או מדחנים או שולחנות קפה — לא משנה. פעם אחת הוא לא בא; הוא היה חולה; הרעלת קיבה או ההנגאובר הקשה ביותר בחייו — משהו נורא, הוא אמר לה בטלפון באותו לילה — והיא היתה צריכה להעמיד פנים שזה מישהו שמתקשר למכור להם ספה. היא לא שכחה את ההמתנה, את התקווה האוזלת, את הלהט והחרקים — זה היה ביולי — ואת גופה שהגיר זיעה, ממש כאן על המושב בוואן, כמו איזו הודאה חולנית בתבוסה.
הוא שם, הוא שם לפניה; היא רואה את אחת מעיניה של המרקורי בצל הארזים האפל. כמו למצוא מים בקיץ כשאתה מת מחום ושרוט ועקוץ כל כולך מקטיף גרגירים ביער — מתיקותם המלחכת, הנדיבות הקרירה שוטפת את כל צרותיך במעמקיהם הפתאומיים. היא מחנה את הוואן ומתפיחה את שערה ויוצאת בדילוג, בודקת שהדלת נעולה, אחרת הוא ישלח אותה בחזרה בדיוק כמו קורניליוס — את בטוחה שנעלת את הוואן? היא חוצה את המרחב שטוף השמש הקטן, הקרקע הזרועה עלים, רואה את עצמה פוסעת במכנסיים הלבנים ההדוקים וחולצה בצבע טורקיז וחגורה לבנה נמוכה ועקבים גבוהים, התיק על כתפה. אישה נאה שעורה בהיר ומנומש ועיניה כחולות, עטורות צללית כחולה ועיפרון שחור, מכווצות ברוב קסם כנגד כל אור. שערה האדמדם־זהוב — שחידשה את צבעו רק אתמול — לוכד את השמש כמו כתר של עלים. היא נועלת נעלי עקב רק למען ההליכה הזאת, למען הרגע הזה שבו היא חוצה את הדרך ועיניו נעוצות בה, למען תנועת האגן המודגשת והרגליים הארוכות שהן משוות לה.
הם עשו אהבה במכונית שלו לעתים קרובות, קרובות, ממש כאן במקום המפגש, אף שהם תמיד אומרים זה לזה לחכות. עצור; צריך לחכות עד שנגיע לקרוואן. כעבור זמן־מה המילה "חכה" מקבלת משמעות הפוכה מזו האמיתית. פעם הם החלו בזמן הנסיעה. ברנדה פשטה את התחתונים והפשילה את שמלת הקיץ הרפויה שלה בלי לומר מילה, מביטה היישר קדימה, ובסופו של דבר הם עצרו ליד הכביש הראשי תוך סיכון עצום. עכשיו כשהם עוברים בנקודה הזאת היא תמיד אומרת משהו כמו "אל תרד כאן מהדרך", או "מישהו צריך להעמיד כאן שלט אזהרה".
"ציון דרך היסטורי," אומר ניל.
כריכת הספר (מחברות לספרות)
יש להם היסטוריה של תשוקה, כמו שלמשפחות יש היסטוריה או לאנשים שלמדו יחד בבית הספר. לא הרבה יותר. הם אף פעם לא אכלו ארוחה יחד, או ראו סרט. אבל הם התגברו על כמה הרפתקאות סבוכות יחד, וסכנות — לא רק מסוג עצירה על הכביש הראשי. הם לקחו סיכונים, הפתיעו זה את זה, ותמיד בהצלחה. בחלומות לפעמים יש לך תחושה שכבר חלמת את החלום הזה, שחלמת אותו שוב ושוב, ואתה יודע שזה באמת לא עניין פשוט כל כך. אתה יודע שיש מערכת תת־קרקעית שלמה שאתה מכנה "חלומות" כי אין לך כינוי טוב יותר, ושהמערכת הזאת היא לא כמו כבישים או מנהרות אלא יותר כמו רשת ביולוגית חיה, כל כולה פיתולים והימתחוּיות, בלתי צפויה אך בכל זאת מוכרת — שם אתה עכשיו, שם תמיד היית. כזה היה הסקס עבורם, כמו ללכת למקום כזה, והם הבינו את אותם דברים לגביו ובטחו זה בזה, עד כה.
בפעם אחרת על הכביש הראשי, ברנדה ראתה מכונית לבנה קרבה, מוסטנג לבנה ישנה עם גג פתוח — זה היה בקיץ — והיא גלשה לרצפה.
"מי במכונית?" היא שאלה. "תסתכל! מהר! תגיד לי."
"בחורות," אמר ניל. "ארבע או חמש בחורות. מחפשות בחורים."
"הבת שלי," אמרה ברנדה וקמה בכבדות. "טוב שלא הייתי חגורה."
"יש לך בת מבוגרת מספיק לנהוג? יש לך בת שיש לה מכונית פתוחה?"
"היא של חברה שלה. לוֹרְנה עוד לא נוהגת. אבל היא יכולה — היא בת שש־עשרה."
היא חשה אז שיש דברים באוויר שהוא היה יכול לומר, שהיא קיוותה שלא יגיד. דברים שגבר מרגיש שהוא מוכרח לומר על נערות צעירות.
"היה יכול להיות לך ילד בגיל הזה בעצמך," היא אמרה. "אולי יש לך ואתה לא יודע. וחוץ מזה היא שיקרה לי. היא אמרה שהיא יוצאת לשחק טניס."
ושוב הוא לא אמר שום דבר שהיא קיוותה לא לשמוע, שום הערה מתחת לחגורה על שקרים. סכנה חלפה.
הוא רק אמר, "די. תירגעי. שום דבר לא קרה."
לא היתה לה כל דרך לדעת עד כמה הוא מבין מה היא מרגישה ברגע הזה, או אם הבין משהו בכלל. הם מעולם כמעט לא הזכירו את החלק הזה בחייה. הם מעולם לא הזכירו את קורניליוס, אף שאיתו ניל דיבר בפעם הראשונה שבא לאסם הרהיטים. הוא בא לחפש אופניים — סתם אופניים זולים לרכוב בהם בדרכים הכפריות. לא היו להם אופניים באותה עת, אבל הוא נשאר לדבר עם קורניליוס זמן־מה על הסוג שהוא רוצה, על דרכים לשיפור או תיקון הסוג הזה, והציע להם לשים עין אם במקרה יופיע כזה. הוא אמר שיקפוץ שוב. הוא קפץ זמן קצר אחר כך, ורק ברנדה היתה שם. קורניליוס נכנס הביתה לשכב; זה היה אחד הימים הרעים שלו. ניל וברנדה הבהירו זה לזה הכול אז בלי לומר שום דבר החלטי. כשהתקשר ושאל אם תרצה לשתות איתו משהו בְּטברנה על דרך האגם, היא ידעה מה הוא שואל וידעה מה תשיב.
היא אמרה לו שלא עשתה דבר כזה אף פעם. זה היה שקר במובן אחד ואמת במובן אחר.
בשעות פתיחת החנות מריה לא הניחה לעסקאות מסוג אחד לשבש את האחר. כולם שילמו כרגיל. היא לא התנהגה בצורה שונה; היא עדיין היתה האחראית. הבנים ידעו שיש להם כוח מיקוח מסוים, אבל אף פעם לא ידעו כמה. דולר. שניים. חמישה. זה לא שהיא היתה תלויה באחד או שניים מהם. תמיד היו כמה ידידים בחוץ, ערוכים ומוכנים, כשלקחה אחד מהם לצריף לפני שתפסה את האוטובוס הביתה. היא הזהירה אותם שתפסיק לעשות איתם עסקאות אם הם ידברו, ולמשך זמן־מה הם האמינו לה. היא לא שכרה את שירותיהם בקביעות בהתחלה, ולא לעתים קרובות.
זה בהתחלה. כעבור כמה חודשים דברים החלו להשתנות. צרכיה של מריה גברו. ההתמקחויות נעשו גלויות וקולניות יותר. השמועה נפוצה. הכוחות של מריה נסדקו, אחר כך נשברו.
נו מריה, תני לי עשירייה, גם לי מריה, תני גם לי עשירייה, נו מריה, את מכירה אותי.
עשרים מריה, תני לי עשרים. נו. עשרים דולר. את חייבת לי, מריה. נו, קדימה. את לא רוצה שאני אלשין. נו, מריה.
עשרים, עשרים, עשרים. ומריה משלמת. היא הולכת לצריף בכל לילה. ואם זה לא מספיק גרוע, כמה בנים מתחילים לסרב. הם רוצים קודם את הכסף. הם לוקחים את הכסף ואז אומרים לא. הם אומרים שהיא לא שילמה. היא שילמה, היא שילמה מול עדים, וכל העדים מכחישים ששילמה. הם מנידים בראשם, הם לועגים לה. לא. לא שילמת לו. לא ראינו אותך. תשלמי לי עכשיו ואני אבוא. אני מבטיח. אני אבוא. תשלמי לי עשרים, מריה.
והבוגרים שלמדו מאחיהם הצעירים מה מתרחש, ניגשים אליה ליד הקופה ואומרים, "מה איתי, מריה? את מכירה גם אותי. קדימה, מריה, מה דעתך על עשרים?" הבנים האלה אף פעם לא הולכים איתה לצריף, אף פעם. היא חשבה שהם יבואו? הם אפילו לא מבטיחים, הם רק מבקשים כסף. את מכירה אותי הרבה זמן, מריה. הם מאיימים, משדלים. גם אני חבר שלך, מריה, לא?
אף אחד מהם לא היה חבר של מריה.
השלווה הבוגרת, הדרוכה של מריה נעלמה — היא נראתה פראית וזעופה ומרושעת. היא נעצה בהם מבטים מלאי שנאה, אבל המשיכה לתת להם כסף. היא המשיכה לחלק את השטרות. אפילו לא ניסתה להתמקח, או להתווכח או לסרב עוד. היא עשתה זאת בזעם — זעם חרישי. ככל שהציקו לה, כך זרמו השטרות ממגירת הקופה ביתר נכונוּת. ורק מעט מאוד, אולי שום דבר בכלל, נעשה כעת כדי להרוויח אותם.
הם מסוממים כל הזמן, ניל והחברים שלו. כל הזמן, עכשיו כשיש להם הכסף הזה. הם רואים זרמים מתוקים של אטומים שוצפים בשולחנות הפורמייקה. הנשמות הצבעוניות שלהם פורצות מתחת לציפורניהם. מריה השתגעה, החנות מפסידה כסף. איך זה יכול להימשך? איך זה יסתיים? מריה כבר בטח בכספת עכשיו; בסוף
היום כבר לא יהיה לה מספיק כסף במגירת הקופה. וכל הזמן הזה אִמה ממשיכה לאפות לחמניות ולהכין פירוגי, ואביה ממשיך לטאטא את המדרכה ולברך את הקונים. איש לא אמר להם. הם ממשיכים כרגיל.
הם היו מוכרחים לגלות בעצמם. הם מצאו חשבון שמריה לא שילמה — משהו כזה, מישהו נכנס עם חשבון שלא שולם — והם הלכו להביא כסף לשלם, והם גילו שאין כסף. הכסף לא במקום שבו נשמר. בכספת או בתיבת הברזל או במה שזה לא יהיה, והוא לא בשום מקום אחר — הכסף נעלם. כך הם גילו.
מריה הצליחה לחלק הכול. את כל החסכונות שלהם, כל הרווחים שהצטברו לאט, כל הכסף שעליו התקיים העסק. באמת, הכול. עכשיו לא היה בידם לשלם את שכר הדירה, לא היה בידם לשלם את חשבון החשמל או לספקים שלהם. הם לא היו יכולים להמשיך להפעיל את החנות. לפחות כך הם האמינו. אולי פשוט לא היה בהם העוז להמשיך.
החנות ננעלה. שלט נתלה על הדלת: סגור עד להודעה חדשה. חלפה כמעט שנה לפני שהמקום נפתח מחדש. הוא הפך למכבסה אוטומטית.
אנשים אמרו שאמה של מריה, אותה אישה גדולה, שפלת רוח, כפופה, היא שהתעקשה לתבוע את בתה. היא פחדה מהשפה האנגלית ומהקופה הרושמת אבל היא הביאה את מריה לבית המשפט. אך כמובן אפשר היה להרשיע את מריה רק כקטינה, ואפשר היה לשלוח אותה רק למוסד לעבריינים צעירים, ועם הבנים לא היה מה לעשות כלל. הם כולם שיקרו בכל מקרה — אמרו שזה לא הם. הוריה של מריה ודאי מצאו עבודה, ודאי המשיכו לגור בוויקטוריה, כי ליסה המשיכה. היא עדיין שחתה בימק"א, ובתוך כמה שנים היא תעבוד באיטונ'ס, במחלקת קוסמטיקה. בשלב זה היא היתה זוהרת ויהירה מאוד.
לניל תמיד יש וודקה ומיץ תפוזים בשבילם. זה המשקה של ברנדה. היא קראה איפשהו שמיץ תפוזים מחדש את מלאי הוויטמין סי שהאלכוהול מחרב, והיא מקווה שבאמת אי־אפשר להריח וודקה בהבל הפה שלך. ניל גם מסדר את הקרוואן — או כך נדמה לה למראה שקית הנייר המלאה פחיות בירה השעוּנה על הארון, ערימת עיתונים אסופים יחד, לא ממש מקופלים, זוג גרביים שנבעטו לפינה. אולי השותף שלו עשה את זה. איש בשם גארי שברנדה אף פעם לא פגשה ולא ראתה בתמונה, ולא היתה מזהה אילו פגשה ברחוב. האם יכיר אותה? הוא יודע שהיא באה לכאן, הוא יודע מתי; הוא גם יודע איך קוראים לה? הוא מזהה את הבושם שלה? את ריח הסקס שלה כשהוא בא הביתה בערב? היא אוהבת את הקרוואן, איך שום דבר בו לא עושה רושם יציב או קבוע. דברים הוצבו בכל מקום שבו נוח שיהיו. שום חלונות או מצעיות לצלחות ואפילו לא מלחייה ופלפלייה — רק קופסת המלח ופחית הפלפל, כמו שהם באים מהחנות. היא אוהבת את מראה המיטה של ניל — לא מוצעת כראוי, עם שמיכת צמר גסה וכרית שטוחה, לא מיטה של זוג נשוי, לא מיטת חולים או מיטת נוחוּת. מיטת תאוותו ושנתו, שתיהן מאומצות ולא מודעות בה במידה. היא אוהבת את החיוניות של גופו, שכה בטוח בזכויותיו. היא רוצה ממנו פקודות, אף פעם לא בקשות. היא רוצה להיות הממלכה שלו.
רק בשירותים הלכלוך מפריע לה קצת, כמו לכלוך של כל אדם אחר, והיא היתה רוצה שהם ינקו טוב יותר את האסלה והכיור.
הם יושבים לשתות ליד השולחן, להביט מבעד לחלון הקרוואן במי הפלדה הרוגשים, הבוהקים של הימה. כאן העצים החשופים לרוחות מהימה כמעט עירומים. עצמות לִבנֶה וצפצפות נוקשות וחיוורות כמו קש תוחמות את המים. אולי יֵרד שלג בחודש הבא. בהחלט בעוד חודשיים. דרך הים תיסגר, הספינות בימה ייקשרו למשך החורף, נוף פראי של קרח ישתרע בין החוף למים הפתוחים. ניל אומר שהוא לא יודע מה יעשה כשיסתיימו העבודות על החוף. אולי יישאר, יחפש עבודה אחרת. אולי ילך על דמי אבטלה לכמה זמן, יקנה אופנוע שלג, ייהנה מהחורף. ואולי יחפש עבודה במקום אחר, יבקר חברים. יש לו חברים בכל רחבי יבשת צפון אמריקה ומחוצה לה. יש לו חברים בפרו.
"אז מה קרה?" שואלת ברנדה. "אין לך שום מושג מה קרה למריה?"
ניל אומר שלא, אין לו מושג.
הסיפור רודף את ברנדה; הוא נשאר איתה כמו דוק על הלשון, כמו טעם בפה.
"טוב, אולי היא התחתנה," היא אומרת. "אחרי שהשתחררה. הרבה בחורות שהן לא יפהפיות גדולות מתחתנות. זה בטוח. אולי היא ירדה במשקל ואפילו נראית טוב."
"בטח," אומר ניל. "אולי בחורים משלמים לה במקום שהיא תשלם להם."
"ואולי היא עדיין יושבת באחד המקומות האלה. אחד המקומות האלה ששמים בהם אנשים."
עכשיו היא חשה כאב בין הרגליים. לא בלתי רגיל אחרי אחד המפגשים האלה. לו עמדה כרגע, היתה חשה פעימות כאב, היתה חשה את הדם זורם חזרה דרך כל הוורידים והעורקים הדקים שנמחצו ונחבלו, היתה חשה את עצמה פועמת כמו שלפוחית גדולה ונפוחה.
היא שותה לגימה ארוכה ושואלת, "אז כמה כסף הוצאת ממנה?"
"לא הוצאתי ממנה כלום," אומר ניל. "רק הכרתי אחרים שהוציאו. אחי ג'ונתן הרוויח ממנה כסף. אני תוהה מה הוא היה אומר אם הייתי מזכיר לו עכשיו."
"גם הבנים הבוגרים — אמרת שגם הבוגרים. אל תגיד לי שרק ישבת בצד והסתכלת ולא לקחת לעצמך שום דבר."
"זה בדיוק מה שאני אומר לך. לא קיבלתי כלום."
ברנדה מצקצקת בלשונה, טסס־טסס, ומרוקנת את הכוס ומזיזה אותה סביב על השולחן, מביטה בספקנות במעגלים הרטובים.
"עוד משקה?" שואל ניל. הוא מחלץ את הכוס מידה.
"אני צריכה ללכת," היא אומרת. "בקרוב." אהבה אפשר לעשות בחיפזון אם חייבים, אבל נדרש זמן כדי לריב. זה מה שהם מתחילים? מריבה? היא חשה עצבנית אבל מאושרת. האושר שלה מוגבל ופרטי, לא מהסוג שפורץ ממךְ ומטשטש הכול ואת נוטה להיכשל בלשונך מרוב חביבות. בדיוק ההיפך. היא חשה קלילה וחדה ומנותקת. כשניל מביא לה כוס מלאה, היא שותה ממנה מיד כדי להגן על התחושה הזאת.
"לךָ ולבעלי יש אותו שם," היא אומרת. "מוזר שזה לא עלה בדעתי קודם."
היא חשבה על זה קודם. היא פשוט לא אמרה לו, כי ידעה שזה לא משהו שניל ישמח לשמוע.
"קורניליוס וניל זה לא אותו דבר," הוא אומר.
"זה שם הולנדי. יש הולנדים שמקצרים אותו לניל."
"כן, אבל אני לא הולנדי, ולא קוראים לי קורניליוס, סתם ניל."
"בכל זאת, אם היו מקצרים לו את השם, היה לכם אותו שם."
"אבל לא מקצרים לו."
"לא אמרתי שכן. אמרתי אם."
"אז בשביל מה להגיד בכלל?"
הוא בטח מרגיש כמוה — הגאות האיטית אך הבלתי נמנעת של התרגשות חדשה, הצורך לומר ולשמוע דברים נוראיים. איזו הנאה נוקבת משחררת אתה נמלא עם המכה הראשונה, ואיזה פיתוי עז מחכה לך — הרס. אתה לא עוצר לחשוב למה אתה רוצה בהרס הזה. אתה פשוט רוצה בו.
"למה אנחנו חייבים לשתות בכל פעם?" שואל ניל לפתע. "אנחנו רוצים להפוך לאלכוהוליסטים או משהו?"
ברנדה לוגמת במהירות ודוחקת את הכוס ממנה והלאה. "מי חייב לשתות?" היא שואלת.
היא חושבת שהוא מתכוון לומר שהם צריכים לשתות קפה, או משהו מוגז. אבל הוא קם וניגש לשידה שבה הוא מאחסן את הבגדים שלו, פותח מגירה ואומר, "בואי לכאן."
"אני לא רוצה להסתכל על הדברים האלה," היא אומרת.
"את אפילו לא יודעת מה זה."
"בטח שאני יודעת."
היא לא יודעת, כמובן — לא בדיוק.
"את מפחדת שזה ינשוך אותך?"
ברנדה שוב שותה וממשיכה להביט מהחלון. השמש כבר שוקעת בשמים, הודפת את אורה הבהיר על פני השולחן אל הידיים של ברנדה ומחממת אותן.
"את נגד," אומר ניל.
"אני לא נגד ולא בעד," היא אומרת, מודעת לכך שאיבדה מעט שליטה, שהיא כבר לא מאושרת כמו שהיתה. "לא אכפת לי מה אתה עושה. זה אתה."
"אני לא נגד ולא בעד," אומר ניל בקול צייצני. "לא אכפת לי מה אתה עושה."
זה האות שאחד מהם היה צריך לתת. הבזק של שנאה, של רשעות טהורה, כמו הבזק להב. האות שהריב יכול לצאת לאור. ברנדה לוגמת ארוכות כאילו זה ממש מגיע לה. היא חשה סיפוק נואש. היא קמה ואומרת, "הגיע הזמן שאלך."
"מה אם אני עדיין לא מוכן ללכת?" אומר ניל.
"דיברתי עלי, לא עליך."
"אה. יש לך מכונית בחוץ?"
"אני יכולה ללכת ברגל."
"זה שמונה קילומטרים חזרה למקום שהוואן חונה בו."
"אנשים כבר הלכו שמונה קילומטרים."
"בנעליים כאלה?" אומר ניל. שניהם מביטים בנעליים הצהובות שלה שתואמות את ציפורי הסאטן המעטרות את סוודר הטורקיז שלה. שני הדברים נקנו ונלבשו למענו!
"לא נעלת את הנעליים האלה להליכה," הוא אומר. "נעלת אותן כדי שתוכלי להשוויץ בתחת השמן שלך עם כל צעד."
היא פוסעת לאורך דרך האגם על חצץ שפוצע את רגליה דרך הנעליים ומאלץ אותה לצעוד בזהירות אחרת תעקם קרסול. שעות אחר הצהריים קרות מדי כעת בשביל סוודר בלבד. רוח מהאגם נושבת עליה מהצד, ובכל פעם שרכב חולף, ובמיוחד משאיות, משב רוח נוקשה מתערבל סביבה וגרגירי חול מצליפים בפניה. כמה מהמשאיות האלה מאיטות כמובן, וכמוהן גם כמה מכוניות, וגברים צועקים לה מהחלונות. מכונית אחת מחליקה אל החצץ ונעצרת לפניה. ברנדה עוצרת. לא עולה בדעתה משהו אחר לעשות, וכעבור רגע המכונית שבה ועולה בחריקה אל הכביש, והיא ממשיכה ללכת.
זה בסדר, היא לא בסכנה של ממש. היא אפילו לא חוששת שיראה אותה מישהו שהיא מכירה. היא חשה חופשייה מכדי שיהיה אכפת לה. היא חושבת על הפעם הראשונה שניל הגיע לאסם הרהיטים, איך כרך את זרועו סביב צווארו של סמסון ואמר, "כלב שמירה די עלוב יש לך כאן, גברת." היא חשבה שה"גברת" חצוף, מזויף, כמו מתוך איזה סרט ישן של אלביס פרסלי. והדבר הבא שאמר היה גרוע יותר. היא הביטה בסמסון ואמרה, "הוא טוב יותר בלילה." וניל אמר, "גם אני." חצוף, שחצן, רברבן, היא חשבה. והוא לא צעיר מספיק שיסולח לו. הדעה שלה אפילו לא השתנתה מאוד בפעם השנייה. מה שקרה הוא שכל זה רק הפך למשהו שיש לצלוח. משהו שהיא היתה יכולה להבהיר לו שהוא לא מוכרח לעשות. זה התפקיד שלה להתייחס למתנות שלו ברצינות, כדי שהוא יוכל להיות רציני גם כן, ונינוח ואסיר תודה. איך השתכנעה כל כך מהר שמה שלא אהבה בו לא אמיתי?
בקילומטר השלישי, ואולי רק בקילומטר השני, המרקורי משיגה אותה. היא עוצרת בחצץ מצדו השני של הכביש. ברנדה ניגשת אליה ונכנסת. היא לא רואה סיבה שלא. זה לא אומר שהיא תדבר איתו או תשהה איתו יותר מהדקות הספורות שדורשת הנסיעה אל דרך הביצה ואל הוואן. הנוכחות שלו לא צריכה להכביד עליה יותר מהחול הנושב לצד הדרך.
היא פותחת את החלון עד הסוף כדי שמשב רוח קרירה יכה בכל מה שאולי יש לו לומר.
"אני רוצה להתנצל על ההערות האישיות," הוא אומר.
"למה?" היא שואלת. "זה נכון. הוא באמת שמן."
"לא."
"הוא כן," היא אומרת בטון גלוי לב למדי של נחרצות לאה. זה משתיק אותו למשך קילומטרים אחדים, עד שהם פונים אל דרך הביצה ונוסעים תחת העצים.
"אם חשבת שיש שם מחט במגירה, אז אין."
"זה לא ענייני מה יש שם," היא אומרת.
"יש שם רק משככי כאבים, כדורי הרגעה וקצת חשיש."
היא נזכרת במריבה שלה עם קורניליוס, מריבה שבעקבותיה כמעט בוטלו אירוסיהם. זאת לא הפעם שסטר לה כי עישנה מריחואנה. במקרה זה הם השלימו במהירות. זה לא היה קשור לשום דבר בחייהם. הם דיברו על גבר שקורניליוס עבד איתו במכרה, ועל אשתו, ועל הבן המפגר שלהם. הילד הזה הוא צמח ממש, אמר קורניליוס; כל מה שהוא עושה זה לקשקש להנאתו במין כלוב בפינת הסלון ולחרבן במכנסיים. הוא היה בן שש או שבע, וזה כל מה שיעשה אי־פעם. קורניליוס אמר שהוא מאמין שלכל אחד עם ילד כזה יש זכות להיפטר ממנו. הוא אמר שזה מה שהוא היה עושה. אין שום שאלה. יש הרבה דרכים לעשות את זה ולא להיתפס, והוא מוכן להתערב שזה מה שהרבה אנשים עושים. הוא וברנדה רבו נוראות בעניין. אך משך כל המריבה ברנדה חשדה שזה לא באמת משהו שקורניליוס היה עושה. זה משהו שהוא היה חייב לומר שהיה עושה. לומר לה. באוזניה היה חייב להתעקש שהיה עושה. וזה רק הכעיס אותה יותר משהיתה כועסת אילו האמינה שהוא רציני לחלוטין, רציני עד אימה. הוא רצה שהיא תריב איתו על זה. הוא רצה שהיא תביע מחאה, תזדעזע, ומדוע בעצם? גברים רוצים שתקימי מהומה, על הרצון שלהם להיפטר מתינוקות במצב צמח או לקחת סמים או לנהוג כמו שדים משחת, ומדוע בעצם? כדי שיוכלו להתרברב ברוע השחצני הקשוח שלהם אל מול טוב הלב הרכרוכי הדביק שלך? כדי שיוכלו סוף־סוף להיכנע לך בגרגור, ולא להיות עוד רעים ופזיזים כל כך? כך או כך, זה הגיע לך עד כאן.
קורניליוס היה עלול להימחץ למוות בתאונה שעבר במכרה. הוא עבד אז במשמרת לילה. הם עשו חתך בקירות המלח הגבוהים, אחר כך קדחו חורים לחומרי נפץ והניחו בהם את המטענים. הם מפוצצים מטען אחד מדי לילה בחמישה לחצות. נתח המלח העצום מתנתק ופוצח במסעו אל פני השטח. קורניליוס הורם בכלוב בקצה זרוע המעמיס הטלסקופי. הוא היה אמור לנתק את גושי המלח המשוחררים בתקרת המכרה ולהתקין את הברגים שיחזקו אותה לקראת הפיצוץ. משהו השתבש בהגאים ההידראוליים שהוא תיפעל, הוא נעצר, ניסה להוסיף עוד כוח כדי להשתחרר, הפרץ העיף אותו אל־על, והוא ראה את תקרת הסלע יורדת עליו במהירות כמו מכסה. הוא התכופף, הכלוב נעצר, ובליטה בסלע הכתה בו בגבו.
הוא עבד במכרה שבע שנים עד אז וכמעט שלא סיפר לברנדה על העבודה שלו. עכשיו הוא מספר לה. זה עולם בפני עצמו, הוא אומר — מערות ועמודי אבן, קילומטרים שלמים תחת הימה. אם את מגיעה למעבר שאין בו מכונות להאיר את הקירות האפורים, את האוויר המאובק ממלח, ואת מכבה את פנס הראש שלך, את מגלה מהי חשכה אמיתית, חשכה שאנשים על פני האדמה לא זוכים לראות. המכונות נשארות שם לנצח. את חלקן מורידים בחלקים ומרכיבים שם; את כולן מתקנים שם; ובסוף מפרקים מהן את החלקים השימושיים, ואת היתר עורמים במעבר ללא מוצא שנחתם — קבר למכונות התת־קרקעיות האלה. הן משמיעות רעש נוראי כל זמן שהן פועלות; הרעש של המכונות ושל המאווררים מחריש כל קול אנושי. ועכשיו יש מכונה חדשה שיכולה לעשות מה שקורניליוס עלה לעשות בתוך כלוב. היא יכולה לעשות את זה בעצמה, בלי אנשים.
ברנדה לא יודעת אם השהות שם למטה חסרה לו. הוא אומר שלא. הוא אומר שהוא רק לא יכול להסתכל בפני המים בלי לראות את כל מה שיש תחתם, דברים שמי שלא ראה במו עיניו היה מתקשה לדמיין.
ניל וברנדה נוסעים תחת העצים, שם לפתע אי־אפשר לחוש ברוח כלל.
"וחוץ מזה, באמת לקחתי קצת כסף," אומר ניל. "קיבלתי ארבעים דולר, וזה כלום לעומת כמה שאחרים קיבלו. אני נשבע שזה הכול, ארבעים דולר. לא קיבלתי יותר."
היא לא אומרת מילה.
"לא התכוונתי להתוודות," הוא אומר. "רק רציתי לדבר על זה. ואז מה שהרגיז אותי זה ששיקרתי בכל מקרה."
עכשיו כשהיא שומעת את קולו טוב יותר, היא מבחינה שהוא חדגוני ועייף כמעט כמו שלה. היא רואה את ידיו על ההגה וחושבת כמה תתקשה לתאר איך הוא נראה. ממרחק — במכונית, כשהוא מחכה לה — הוא תמיד היה כתם בהיר, נוכחותו סימלה הקלה והבטחה. מקרוב, הוא היה אזורים נבדלים מסוימים — עור משיי או גס, שיער קוצני או זיפים מגולחים, ריחות ייחודיים או משותפים לגברים אחרים. אך זאת בעיקר אנרגיה, איכות של עצמיותו שהיא רואה באצבעותיו הקצרות העבות או בקימור המצח השזוף. ואפילו המילה אנרגיה לא מדויקת — דומה יותר ללשד שלו שגואה מהשורשים, צלול ובתנועה, ממלא אותו להתפקע. ואחריו היא מחליטה להתחקות — הלשד, הזֶרם, תחת העור, כאילו זה הדבר האמיתי היחיד.
אילו הסבה את ראשה הצדה עכשיו, היתה רואה אותו כפי שהוא — המצח הקמור השזוף, הגדילים הנסוגים של שיער חום גלי, גבות עבותות שכמה שערות האפירו בהן, עיניים שקועות בהירות ופֶה שנהנה מעצמו, זעוף למדי וגאה. גבר נערי שמתחיל להזדקן — אף שהוא עדיין קל ופראי מעליה לעומת גופו הכבד של קורניליוס, שנוחת עליה ברכושנות כמו טונה של שמיכות. אחריות, ברנדה מרגישה אז. האם תרגיש כך גם לגבי זה?
ניל עושה סיבוב פרסה, מכוון את המכונית לנסוע חזרה, והגיע זמנה לצאת ולגשת לוואן שלה. הוא מוריד את ידו מההגה במנוע פועל, מקפל את אצבעותיו ואחר שוב אוחז בהגה בחוזקה — חזק מספיק למחוץ אותו לעיסה, נדמה. "בחייך, אל תצאי עדיין!" הוא אומר. "אל תצאי מהמכונית!"
היא אפילו לא הניחה יד על הדלת, היא לא עשתה שום ניסיון לצאת. הוא לא יודע מה קורה? אולי דרוש ניסיון של חיי נישואים עתירי מריבות כדי לדעת. לדעת שמה שאתה חושב — ולזמן־מה מקווה — שהוא קץ הקִצים, עשוי להתברר רק כתחילתו של שלב חדש, המשך. זה מה שקורה, זה מה שקרה. הוא איבד מעט מהברק שלו בעיניה; אולי לעולם לא יזכה בו חזרה. וזה קרוב לוודאי נכון גם לגביה, בעיניו. היא חשה בכובד שלו ובכעס ובהפתעה. היא חשה בהם גם בעצמה. היא חושבת שעד כה היה קל.
הספר "חברת נעורי" מאת אליס מונרו רואה אור בימים אלה בהוצאת מחברות לספרות, בתרגום מאגנלית של אורטל אריכה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו