זה היה יום חם באמצע אוגוסט 2017. מקס פיקרמן, אז כמעט בן 14, הלך לתחנת האוטובוס, כששוב נשבר מכשיר העזר ברגלו, והוא נאלץ לקפץ על רגל אחת עד שהתיישב על המדרכה בייאוש. הוא הביט ברגלו השמאלית, זו הקצרה מרעותה בכ־13 ס"מ, ובסד הפלסטיק השבור, זה שהיה אמור לאפשר לו ללכת באופן מאוזן.
"הבנתי שאני שוב עומד להפסיד אימון כדורסל, ונמאס לי", הוא מדגיש את צמד המילים האחרונות. "התיישבתי שם מיואש, התקשרתי לאמא שלי והודעתי לה שזהו, אני רוצה לקטוע את הרגל. דיברו איתי בעבר על האפשרות לקטוע את הרגל, כדי שתהיה לי תותבת נורמלית, ולא משהו של ביניים כזה. בכל פעם אמרתי לרופאים שאני רוצה לקטוע, ואחר כך התחרטתי. אבל ברגע ההוא הבנתי שזהו, שאני חייב להוריד את הרגל כדי להרגיש שוב שלם ולהיות מסוגל ללכת. מצחיק, אבל זה כנראה היה הפתרון הכי הגיוני במקרה שלי".
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה מתקן הפלסטיק, שהתחבר לרגל הקצרה בעזרת כמה סקוצ'ים לאורכה, נשבר. בכל פעם שזה קרה, נאלץ מקס להתקשר לאמו אלונה, שתעזוב הכל ותבוא לקחת אותו, באוטובוס או במונית, למחוז חפצו. רכב אין להם. אחר כך הם היו צריכים לנסוע באוטובוס מביתם שברמת גן לחנות בתל אביב שבה אפשר לתקן את הסד, בעוד מקס מדדה על רגל אחת. לפעמים אלונה היתה מביאה איתה נייר דבק חזק ומהדקת את הסד לרגלו, כדי שיחזיק מעמד עד התיקון.
ובאותו היום, משהו במקס נשבר, ביחד עם הסד.
• • •
כמעט חצי שנה מאוחר יותר, בסוף דצמבר 2017, הוא כבר שכב בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר, אחרי ניתוח הקטיעה. אמא אלונה, שגידלה אותו לבד מאז נפרדה מאביו כשהיה בן חצי שנה, ישנה לצידו בלילות. היא לא האמינה שהבן שלה יקבל בעצמו החלטה כל כך אמיצה, בלתי הפיכה, כזו שהיא התקשתה להחליט עבורו.
ילד בן 14, שהחליט להיפטר מחלק מגופו דווקא כדי לשפר את איכות חייו, ובמקום להיות מוטרד מהניתוח או מתוצאותיו, מוטרד בעיקר מהעובדה שיחמיץ את המשחקים של נבחרת העתודה בכדורסל בכיסאות גלגלים. החלטה אמיצה שהיום, שנה וחצי אחרי הניתוח, מאפשרת לו לחלום על משחקי כדורסל בחו"ל ועל התפתחות בענף. "אני באמת חושב שאחרי הניתוח הפכתי לשחקן יותר טוב ויותר מהיר, אולי בגלל המשקל של הרגל שירד", הוא צוחק.
נער צנום וגבוה, עם חיוך מבויש. מדבר בשקט, לאט, עד שזה נוגע לכדורסל. הוא מתהלך במהירות מתונה, גורר מעט את הרגל השמאלית, המחוברת לתותבת מהברך, מתנצל על רעשי חיכוך קלים שנשמעים לעיתים מאזור הברך, נקודות החיבור בין הרגל לתותבת.
אבל כשהוא על המגרש, שום דבר לא עוצר אותו. הוא שועט קדימה בכיסא הגלגלים, לא מהסס לצאת להתקפה עם הכדור, ידו האחת מכדררת, והאחרת מגלגלת במהירות את הכיסא קדימה לכיוון הסל, שאליו יקלע בעוד כמה רגעים. מאז הניתוח, וכשהוא בין חברים פגועי גפיים כמוהו, הוא כבר לא מתבייש ברגל ומשחק במכנסיים קצרים ללא תותבת.
מקס (במרכז) על המגרש, במשחק של נבחרת העתודה באיטליה. "אני צריך לשחק טוב עד שיגלו אותי" // צילום: IWBF
האם אלונה (40), מנהלת חשבונות בחנות, עלתה מאוקראינה בגיל 21 עם סבתא שלה, ללא הוריה, בעקבות אחיה שהקים כאן משפחה. בתחילה גרו בגבעתיים, וב־2010 עברו אלונה, סבתה ומקס לרמת גן. מצד אחד היא אם מגוננת, מצד אחר היא מנסה לאפשר לבנה להתפתח בדרכו שלו. למרות מצבו הבריאותי הוא טס למשחקי הנבחרת באירופה בלעדיה. היא הצטרפה רק לנסיעה אחת, לארה"ב.
אל הדירה הקטנה שלהם, הנמצאת בקומה הראשונה, מובילים שני גרמי מדרגות. מכשול שנראה די רציני עבור מי שהליכתו אינה יציבה, אבל מקס טוען שהוא תמיד מצא את הדרך הנכונה להגיע הביתה. "אחרי הניתוח היה לי קצת קשה לעלות, אבל הסתדרתי - עליתי וירדתי על הישבן", הוא צוחק. "ככה היה לי הכי נוח".
אלונה מספרת שכאשר היתה בהיריון, כל הבדיקות היו תקינות. רק לאחר הלידה, כשחזרו הביתה, היא שמה לב שרגלו של התינוק הרזה מעט עקומה.
"הרופאים אמרו שהוא יאכל, ישמין, יגדל, ויהיה בסדר. ואני ראיתי כל הזמן שברגל ימין הכל בסדר, אבל רגל שמאל נראית אחרת. רופא ילדים אמר לי שזה אולי משהו בעצם, אבל לא משהו לדאוג ממנו. הכל נראה סביר, עד שמקס התחיל ללכת".
• • •
למעט הרגל, מקס התפתח כמו כל הילדים. אבל סביב גיל שנה, כשעשה את צעדיו הראשונים ללא תמיכה, הוא נפל ולא הפסיק לבכות. אלונה המודאגת מיהרה לבית חולים, שם גילו שהעצם העקומה, שעליה התלוננה מרגע הלידה, נשברה, והוא הובהל לחדר הניתוח כדי להציל את הרגל.
"מאז הוא התחיל לעבור סדרה של ניתוחים בניסיון לעזור לרגל", אומרת האם. "ניסו לקחת עצם מהצלע כדי להשתיל אותה ברגל, אבל זה לא הצליח. הוא טופל בשיטת אליזרוב (ניתוח אורתופדי להחדרת טבעות קיבוע לעצם, שמטרתן להאריך ולחזק אותה). את רוב הילדוּת העביר עם הברגים ברגליים, ותחשבי שזה ילד קטן ופעיל מאוד, שאת לא יכולה להגיד לו לשבת כל היום, למרות שיש לו ברגים ברגליים.
"ככה הוא הלך לגן, שיחק, השתולל. מדי פעם היו לו זיהומים בגלל הפצעים שנוצרו מהמכשיר, או שברים, או סדקים. פעם בכמה חודשים היינו מגיעים לבית החולים לטיפול או ניתוח או אשפוז, לפעמים לתקופות ארוכות".
בגיל 5 סבל מקס מסיבוך של דלקת האוזן התיכונה (מסטואידיטיס), שלא עבר גם אחרי טיפול אינטנסיבי באנטיביוטיקה, ונאלץ לעבור ניתוח בהרדמה מלאה לטיפול בדלקת. הוא היה מאושפז במשך כחודש, ואמו לא משה ממיטתו.
"עם השנים, הגוף שלו התפתח, אבל רק הרגל הימנית התארכה", מספרת האם. "כשההבדל בין שתי הרגליים היה יותר מעשרה סנטימטרים, הרכיבו לו אורתופרוטזה (סד מוארך יותר, שבקצהו כף רגל מפלסטיק; ב"א), כך שהוא התהלך עם שתי כפות רגליים באותה הרגל - אחת שלו ואחת תותבת. המכשירים האלה הביכו אותו מאוד, במשך שנים הוא כמעט לא לבש מכנסיים קצרים מחוץ לבית. לא לים, לא לבריכה, הכל כדי להסתיר את הרגל השמאלית".
את התקופות בילדותו, שבהן בילה בבתי החולים, מקס כמעט העלים מהזיכרון. זוכר רק את "הברזלים בתוך הרגל" ואת המחט ששימשה להחדרת נוזלים ותרופות באינפוזיה, שהכאיבה לו יותר מכל טיפול ברגליים. "עד היום יש לי טראומה ממחטים", הוא אומר, ואלונה ממהרת לומר שהוא דווקא מצליח להתגבר על הפחד בצורה טובה.
לפני שמונה שנים נפטרה סבתה של אלונה, שהתגוררה איתם, וגם אחיה עזב את הארץ עם משפחתו. היא ומקס נותרו לבדם.
עם אמו, אלונה
אלונה התפטרה מעבודתה והקדישה את כל זמנה להתרוצצות בין רופאים, בניסיון למצוא מזור. ידיה רועדות כשהיא נזכרת בפעם הראשונה שהרופאים דיברו איתה על האפשרות לקטוע את הרגל מתחת לברך, כשמקס היה בן 5.
"ישבתי שם בשוק. לא הבנתי איך אפשר לעשות דבר כזה לילד, להוריד לו חצי רגל. הלכתי לחוות דעת שנייה, ושלישית, עברתי בין בתי חולים, אבל אף אחד לא הציע פתרון שנשמע לי יעיל, שיפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
"במחלקת השיקום בספרא שלחו אותנו לד"ר אורן סגל, פסיכולוג שיקומי ונוירופסיכולוג, שמקס מאוד התחבר אליו, והוא דיבר איתנו בפתיחות גדולה על רעיון הקטיעה, והכין אותנו להשלים איתו. אני אמרתי שאני לא יכולה לקבל את ההחלטה הזאת בשבילו, כי קטיעה זה בלתי הפיך. אמרתי שזאת החלטה שהוא יצטרך לקבל כשיהיה מספיק בוגר, אולי בגיל 18".
מקס: "כילד, מה שהפריע לי היה בעיקר הצלקות ברגל, בגלל הברגים. כשהרופאים היו מדברים איתי על קטיעה, הייתי אומר, יאללה, סבבה, נלך על זה, ואז בא הביתה ואומר שלא, כי בכל זאת יש בזה משהו מרתיע".
• • •
הוא היה בן 9 כשהתחיל ללכת למרכז הספורט ספיבק של עמותת איל"ן, בהמלצת הרופאים והמטפלים במחלקת השיקום. במרכז ברמת גן מתקיימות פעילויות ספורטיביות בענפי ספורט שונים.
"בפעם הראשונה שהלכנו לשם, ראיתי אנשים בדרגות שונות של נכות. לא הייתי בשוק, כי כבר ראיתי אנשים עם כל מיני פציעות בבית החולים. נכנסה מישהי לחדר והתחילה להסביר שיש שם כל מיני ענפי ספורט שיכולים להתאים לי - בריכה, חדר כושר, טניס, כדורסל.
"יכולתי לבחור שלושה תחומים, והחלטתי להתמקד בשחייה, בחדר כושר ובכדורסל בכיסאות גלגלים. לא שאהבתי משהו מהם במיוחד, אבל זה נראה לי נחמד. כבר היו פעמים שהייתי בכיסא גלגלים, אחרי ניתוחים או טיפולים, אז לא היתה לי בעיה לשבת בכיסא, למרות שאני יכול לעמוד. חוץ מזה שמבחינתי, כשאני בכיסא יש לי יותר תנופה, אני יכול לעשות יותר דברים ממה שהייתי עושה על הרגליים.
"לאט־לאט התחלתי ליהנות בכדורסל. הייתי מהיר, הכי טוב בין הילדים, וזה נתן לי פוש גדול. הייתי משחק כדורסל שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם שעה, וחוזר מבסוט".
הוא התחיל להתקדם במהירות. אחרי כמה חודשים עבר לשחק בליגה נמוכה, עם שחקנים מבוגרים, עד שמאמן הנבחרת, ליאור דרור, ראה אותו משחק והחליט לקחת אותו תחת חסותו. בגיל 11, כשנתיים אחרי שהתחיל לשחק, הוא הפך לחלק מנבחרת העתודה של ישראל בכיסאות גלגלים לבוגרים עד גיל 22.
"היה משהו בתחרותיות שפתח אותו", אלונה מתגאה בבנה. "כשהוא רק התחיל להתאמן היה צריך לעודד אותו ללכת לספיבק. הוא לא התחבר לשחייה, כי זה ספורט שעושים אותו לבד. בכדורסל נלחמים על המגרש, יש מטרה, יש תחרות, וראיתי שהוא פורח".
ואכן, לעומת הדיבור השקט שמאפיין אותו, כשמקס מדבר על הכדורסל, הוא מדבר פתאום במהירות ובהתלהבות. גבו מזדקף, וחיוך של אושר נמתח על פניו.
• • •
מקס מתיישב על הכיסא במטבח, מיישר את הרגל השמאלית. הוא מצביע על אמצע השוק, בין הברך לכף הרגל, מנסה למצוא בערך את המיקום שבו הסתיימה פעם רגלו, והיום יש בו תותבת. "כשהחלטתי שאני הולך על הקטיעה, כבר הבנתי שקשה לי יותר עם המצב שבו אני נמצא מאשר להיות עם חצי רגל. הסתכלתי על כל האזור המצולק של הרגל והבנתי שאני לא רוצה אותו יותר. מאותו רגע כבר לא יכולתי לחכות".
הניתוח נקבע לדצמבר 2017. מקס היה אז בכיתה ט', בדיוק התחיל את הלימודים בתיכון ברמת גן.
"זה אולי יישמע מוזר, אבל לא באמת היה לי אכפת מה יהיה בניתוח או אחריו, רק מזה שאחר כך בשיקום לא יהיה לי מחשב, אז העברתי את רוב הזמן שלי עד הניתוח במשחקי מחשב. גם ככה לא היו לי הרבה חברים, כי זו היתה השנה הראשונה שלי בתיכון והייתי ביישן. אז התרכזתי בכדורסל ובמשחקי מחשב כדי להעביר את שעות אחר הצהריים".
אלונה מרצינה. "אני הייתי לחוצה מאוד. לא רציתי להראות לו, כי אני צריכה כאילו להגן עליו, להיות חזקה בשבילו, אבל אין לי ספק שהוא ראה. גם הוא לא היה ממש רגוע. הוא ניסה לא להראות את זה, אבל אפשר היה לראות שיש לו מלחמה פנימית כזאת, שהוא מנסה להשתלט עליה כדי לא להתרגש מהניתוח. הוא הוציא את כל האנרגיות שלו במשחקי מחשב, ונתתי לו לשחק בהם כי ידעתי שאחר כך לא יהיו לו אותם לתקופה ארוכה".
יום לפני הניתוח, מקס התאשפז בבית החולים. "מה שהכי פחדתי ממנו היה בדיקת הדם והאינפוזיה. לא הייתי מסוגל לחשוב על זה שיהיו בדיקות דם ועוד מחטים. ממש הייתי צריך להתכונן נפשית לדקירות, יותר מאשר לניתוח".
בבית החולים. "כבר לא יכולתי לחכות"
בזמן שהוא היה בחדר הניתוח, אלונה חיכתה בחוץ עם חברים. "אחרי שעתיים, כשהודיעו לי שהניתוח הסתיים, הלכתי לשבת לידו בהתאוששות. ברגע שהוא התעורר הוא שאל, 'מה, כבר קטוע?', וחייך. זה נתן לי המון כוח. בניתוחים הקודמים הוא היה מתעורר ובוכה. נכון שהוא גם היה צעיר יותר, אבל הוא באמת הרגיש אז ממש לא טוב.
"כשחזרנו לחדר במחלקה, חיכו לנו גם שתי חברות שלי, ומקס ביקש מייד לאכול, אז הבנתי שהוא בסדר", החיוך שלה מתרחב. "היו לו כמה ימים של כאבים, אבל הוא עבר גם את זה".
מקס: "כשהתעוררתי וראיתי את הרגל שלי עטופה בפדים, הייתי מרוצה. הייתי תמים, חשבתי שאחרי הניתוח הכל יהיה נקי, יהיה יופי. פחות חצי רגל, אבל לפחות בלי כל הצלקות שהיו שם קודם.
"ואז הורידו לי את הפדים, וכל הגדם עם סיכות. זה היה מפחיד, לא ציפיתי לזה. הרגשתי שבעוד שנייה אני מתעלף.
"בדיוק באותו רגע נכנס המאמן שלי ליאור דרור, והדבר הראשון שהוא עשה זה לקחת מצלמה ולצלם אותי. זה היה כמה ימים אחרי הניתוח, ואני שכבתי במיטה, פחדתי לזוז. לא ידעתי מה אמורים לעשות עכשיו עם הרגל.
"הוא מייד אמר לי, 'מה, אתה בקייטנה? קדימה, יוצאים'. פתח כיסא גלגלים, הושיב אותי עליו ולקח אותי לסיבוב בבית החולים. אמרתי לו שכואב לי, שאני לא יכול. זה היה מלחיץ, כי לא ידעתי מה קורה עם הרגל, ואם מותר לי בכלל לזוז מהמיטה. אבל הוא דחף אותי קדימה ואמר שצריך לצאת מהחדר הזה. להתחיל לזוז. לא השאיר לי ברירה".
מקס היה מאושפז במשך שבוע במחלקת כירורגיה ילדים, ואחריו הועבר לשיקום למשך ארבעה חודשים. לאורך כל השיקום חיכה לחזור להתאמן.
"כשאמרו לי שאני צריך ללמוד בבית החולים כדי לא להפסיד חומר, זה לא עניין אותי. בשלב מסוים גם הפעילויות שעשו לנו לא עניינו אותי, למרות שבאמת ניסו להשקיע בנו.
"הייתי מחכה בכל יום שתגיע השעה 3, אז מסתיים הקטע השיקומי של פיזיותרפיה וכל אלה, ואז לוקח את כיסא הגלגלים שהביא לי מאמן ליגת העל טל רם, ומתחיל לעשות סלאלומים בחניון של בית החולים שיש בו כמה קומות. זה היה כיסא ספורט, יותר נוח ויותר מהיר מהכיסאות הרגילים שיש בבית החולים".
אחרי כמה שבועות הוא הצליח לשכנע את הרופאים לשחרר אותו הביתה מדי פעם לשעות אחר הצהריים, כדי לשחק במחשב. והיו כמובן גם החברים מקבוצת הכדורסל, שלא עזבו אותו לרגע.
"מילד שכמעט לא היו לו חברים, התחילו להגיע לבית החולים עוד ועוד חברים מהקבוצה", מספרת אלונה בהתרגשות. "בכל יום בא מישהו מספיבק, הוציא אותו החוצה לטיול, ואחרי שקיבלנו אישור מהרופאים, גם הוציאו אותו לראות משחקים.
"הוא היה חוזר מזיע ומלוכלך, והיה ברור לי שהוא שיחק בעצמו, ולא רק צפה. הרופאים כעסו עליו, זה היה שלב שבו עדיין נאסר עליו לשחק, כי הוא היה צריך לשמור על הרגל. הרי אם הוא היה נופל, או נפגע מכדור או משחקן אחר, הרגל היתה יכולה להיפגע מאוד עוד לפני שהחלימה. אבל מקס אמר שהוא ישחק בכל מקרה, אז עדיף שיעשה את זה שם וייזהר.
"היה משהו בחיבור לנבחרת, שנתן לו כוחות חדשים. פתאום היה לו טוב. נתנו לו שם דחיפה, תחושה שהוא יכול לעשות דברים בזכות עצמו, שהוא יכול להשתפר במשחק ולהיות שחקן עוד יותר גדול ועוד יותר גדול".
• • •
עכשיו, אחרי שחזר לתפקד כרגיל עם רגל תותבת, מקס משתתף בארבעה אימוני כדורסל מדי שבוע, ובהם אימון שבועי של נבחרת העתודה (עד גיל 22) בכיסאות גלגלים. בין לבין הוא משתתף במשחקי הנבחרת ברחבי הארץ ובחו"ל.
"אני אוהב את המשחק. יש לנו קצת בעיה כשאנחנו מתחרים בחו"ל, כי אנחנו צעירים מאוד לעומת השחקנים באירופה או בארה"ב, שם הם בני 20 ובכל שנה מצטרפים נכים חדשים באותו גיל. אצלנו, אולי בגלל שיש פחות אנשים והתחום פחות מוכר, בקושי מגיעים שחקנים חדשים וכולנו עד גיל 17. אבל אנחנו מתאמנים ומתקדמים, ונגיע גם למקומות טובים באירופה.
"הייתי רוצה להתפתח בזה, שקבוצה מחו"ל תראה אותי ותציע לי לשחק באופן מקצועי. אני יודע שאני צריך פשוט לשחק טוב, עד שיגלו אותי".
מקס משתמש בכיסא הגלגלים רק במשחק. ביומיום הוא הולך עם תותבת, המתחברת מעל הברך במעין גרב סיליקון, ומרגיש שלם. הצבא עוד רחוק, אבל הוא כבר יודע שירצה להתנדב, אולי ליחידת מחשוב, המגמה שבה הוא לומד כיום בתיכון.
"לפעמים עוברת בי מחשבה שאולי עדיף לי להיות כל הזמן בכיסא גלגלים, כי זה נוח יותר. קצת מציק להיות עם פרוטזה, כי חיבור הסיליקון גורם להזעה ולחיכוך לא נעים, שלפעמים גם מרעיש. אבל אם אני יכול ללכת, אז אין סיבה שאשב בכיסא.
"עכשיו אני גם מרגיש נוח ללכת במכנסיים קצרים. פעם זה ממש נראה כמו רגל מפלסטיק, עם נעל שלא קשורה לכלום בקצה. עכשיו אין לי בעיה, גם אם מסתכלים. זה פשוט כבר לא מפריע לי".
batchene@israelhayom.co.ilביום שלישי הקרוב יתקיים "מצעד הפרוטות", יום ההתרמה השנתי של איל"ן. לתרומות: 03-5248141, או באתר איל"ן www.ilan-israel.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו