לפני שלוש שנים צרבה מנואל קלס על גופה את הקעקוע הראשון שלה. מאז יש לה הספק של קעקוע אחד בכל עשרה ימים, אבל כמה כאלה בדיוק יש לה על העור, גם היא לא ממש יודעת. "79, אולי 80, לא סגורה על זה. אני יכולה לעשות ספירה, אבל זה נורא קשה, כי אני מתבלבלת באיזשהו שלב. אני כותבת על העור את מה שאני רוצה לזכור ואת מה שאני רוצה לשכוח. זאת דרך לשחרר את מה שיש לי בפנים, וזאת אמנות בעיניי.
"תחשוב איזה תגובות אני מקבלת כשאני באה לאסיפת הורים, או כדי לפגוש לראשונה את המורה של הבן שלי בכיתה א'. כל חיי הייתי שלמה עם המראה שלי, הרגשתי מאוד נינוחה בעור שלי, במידות שלי ועם עצמי. אבל בהיריון עליתי 31 ק"ג, ועבור בחורה שרגילה להיות קטנה, ההרגשה היתה כמו סוף העולם.
"לא יצאתי מבית החולים זוהרת עם סקיני ג'ינס ומאוהבת עד השמיים בתינוק שלי. רחוק מזה. סבלתי מדיכאון אחרי לידה, עברתי תהליך מורכב עם המראה, עד שחזרתי להרגיש נינוחה. היום אני חוגגת את עצמי, אני מתלבשת איך שעושה לי טוב, מתקעקעת כמו שנכון לי, מדברת בלי יותר מדי פילטרים, ולפעמים יש אנשים שלא מתחברים אלי".
יש קעקועים שאת מתחרטת עליהם?
"בטח. אבל אני מתה על זה שאני מתחרטת. אני גם מתחרטת על המון החלטות שקיבלתי בחיים, אבל זה חלק מ'להיות'. למשל, יש לי קעקוע שעשיתי כשנסעתי עם חבר טוב ללונדון: ישבנו במסעדה, שתינו שני בקבוקי יין אדום, ויצאתי מהערב עם כוכב ים שחור־אפור לא ברור, לא סקסי ולא קשור אלי בשום צורה. אבל לא אוריד אותו מהיד ולא אכסה אותו, כי הוא מזכיר לי טיול היסטרי בלונדון, והוא חוויה מהממת שבמהלכה נכנסתי למקעקע ואמרתי לו: 'את זה'. אני לוחצת על ההדק מהר.
"יש לי שני קעקועים בערבית. אחד מהם הוא שיר שאני וירון שמענו אחרי שהתארסנו, והשני 'חביב אלבי' (נשמת אפי). ערבית היא שפה מהממת בעיניי. יש לי קעקועים גם בעברית, בספרדית, בצרפתית ובאנגלית, אבל הערבית תמיד מעוררת תגובות. כתבו לי באינסטגרם, 'זה מה שאת מלמדת את הילדים שלך?' אז כן, לגמרי. אני אוהבת ומכבדת את כולם באשר הם".
• • •
כבר כשלושה שבועות מנואל (31) נעולה בעיר המצולמת של קשת, "2025" (ימים שני, שלישי וחמישי מיד לאחר החדשות). שעות ספורות לפני שנכנסה אל הלא־נודע היא סיפרה לנו שהתגלגלה לפרויקט דרך מישהו שכבר היה בסרט הזה: אליאב אוזן, מתמודד העונה השישית של "האח הגדול" ובעל עסק לקעקועים, שהעלה תמונה שלה לאינסטגרם שלו, והודות לקצת קשרים עם ההפקה, גם תיווך בין הצדדים.
אליאב הוא גם מי שחרט על גופה את מרבית הקעקועים. "לא הכרתי אותו מ'האח הגדול' כי לא ראיתי, אבל נפגשנו לפני שלוש שנים וחצי והתאהבתי בפרסונה. כבר שנה וחצי אנחנו עובדים צמוד, ואני מתמקצעת ולומדת לקעקע. מעבר לזה שהוא חבר טוב ואהוב, הוא גם המנטור והמורה שלי. כל מה שאני יודעת על קעקועים זה בעזרתו ודרכו. השאיפה שלי היא אחרי התוכנית לעשות מזה מקצוע רשמי, יחד איתו, בסטודיו שלו".
הקעקוע הכי מיוחד מבחינתה הוא זה שצייר לה בנה הבכור רוקו, היום בן 7. "זה התחיל כשהבן שלי ראה אותי מתאמנת בבית ואמר: 'אני גם רוצה'. אז שמתי לו כפפות ונתתי לו לקשקש (עם מכונת הקעקוע) על עורות מסיליקון. הוא עשה את זה לא רע בכלל. אחר כך הגענו לסטודיו של אליאב, ורוקו צייר לי לב על הירך. הוא היה בן 6 בדיוק, וזה מה שהוא ביקש כמתנה ליומולדת - לקעקע אותי.
"עד היום הוא מדבר על זה בעיניים נוצצות, וזאת היתה אחת החוויות הכי מעצימות של אמא ובן - לתת לילד שלי את התחושה שאני סומכת עליו מספיק כדי לתת לו לקעקע אותי. כשהוא יגדל, הרגע הזה תמיד יישאר חרוט בי, בעור ובנפש.
"אליאב העלה סרטון של הדבר הזה. כתבו שם המון תגובות מרימות והמון תגובות קשות, של 'תקראו לרווחה'. זה לא שינה את התחושות שלי, והיום זה משהו שאני שמחה לתת לאנשים אחרים במתנה. אני מאפשרת לילדים לקעקע על האימהות או האבות שלהם, בהשגחתי. זה לא מדבר לכולם, אבל זה משהו שאני אוהבת לעשות בעולם הקעקועים.
אליאב אוזן. מורה ומנטור // צילום: מאיה באומל בירגר
"הקעקועים שלי פחות ציוריים, פחות סימטריים. אני אוהבת את חוסר השלמות. יש כאלה שפשוט קשקשתי על דף, והם עברו כמו שהם אל העור. יומיים לפני שנכנסתי לתוכנית עשיתי לירון, בן זוגי, קעקוע פרידה גדול של לב שחרב נעוצה בתוכו".
• • •
אביה בא ממשפחה ארגנטינאית אמידה, החליט להתנדב בקיבוץ, התאהב בישראל, קנה בית בהרצליה, התחתן, התגרש, ודרך חבר משותף הכיר את אמא שלה, ילידת פתח תקווה. אחרי מגורים משותפים ארזו בני הזוג מזוודות, המריאו לניו יורק והתמקמו בדירה של המשפחה.
מנואל נולדה בניו יורק. משם המשיכה המשפחה לבואנוס איירס, וכשמנואל היתה בת 3, הם חזרו לישראל. "בגדול, גדלתי עם אמא ואבא בבית. לא היתה לי דוגמה של אבא שקם בבוקר, מתגלח והולך לעבודה. היה לי אבא שעומד יחף עם שורטס, משקה שישה דונם דשא ומאכיל סוסים. גרנו בבית מגניב וקיצוני בהרצליה, וכילדה זה לא נראה לי חריג. לא התעסקתי בשאלות על עבודה ופרנסה, כי הרגשתי שמרעיפים עלי כל מה שהייתי צריכה.
"בשלבים מאוחרים הבנתי שזה מאוד יוצא דופן שההורים שלי לא קמים בבוקר לעבודה, ושאין להם מקצוע. ומה הם עושים כל היום? לא הרבה, אבל הם בסדר. כשכבר הבנתי שזאת המציאות שלי, בערך בגיל ההתבגרות, איבדנו את הכל".
מה קרה?
"סבא שלי חלה מאוד, החברה של המשפחה בבואנוס איירס קרסה, הניהול עבר לידיים אחרות, והברז של הכסף נסגר. כאילו לא היה שיבר מעולם. אבא שלי התחיל למכור שטחים מהבית ולחפש מה לעשות עם עצמו, שזה אקט קשוח. לצפות בזה כילדה, לראות איך אבא שלי החזק פתאום מסתובב בעיניים אבודות בגיל 45 - זה היה קשה. כמובן שזה יצר ריחוק ובלאגן בבית. כמה שנים אחר כך הם התגרשו.
"ואז צריכים להתרגל לאורח חיים חדש. פחות אוכלים בחוץ, פחות קונים. הגינה הלכה והצטמצמה, כי מכרו עוד דונם ועוד דונם, עד שמשמונה דונם נשארו 300 מ"ר. בדיעבד אני די מברכת על מה שעברתי, כי זה שם לי דברים בפרופורציות. אני רוצה שהילדים שלי ילמדו לאהוב קודם את עצמם, כי אותי לא לימדו את זה.
"הייתי מעדיפה לטוס חמש פעמים פחות, ושיגידו לי, 'את בריאה, את חזקה ואת יכולה הכל'. זה לא סותר, אבל את החלק הזה לא קיבלתי.
"כשנכנס האלמנט הכלכלי בין בני זוג, זה שובר חתיכה ויכול לשבור את הכל. הדרך שעברתי - להיות עם הכל ואז להיות בלי כלום, ואז לראות את הבית מתפרק בעקבות זה - דווקא נתנה לי את הכוח להפשיל שרוולים ולהאמין, ולהצליח לתקן אחר כך את הבית הפרטי שלי עם ירון".
• • •
בגיל 16, על רקע המשבר הכלכלי והמתיחות בין ההורים, היא עזבה את הבית ועברה לגור עם בן זוג. את השירות הצבאי העבירה בקריה "בתור פקידה יפה עם גומות וצמה וכוס קפה ביד". לאחר השחרור נרשמה ללימודי גמולוגיה (תורת אבני החן).
היא חלמה על קריירה בעיצוב תכשיטים, התעסקות ביהלומים ולימודים בניו יורק, אבל הסתפקה בקורסי ערב בבורסה ברמת גן. במקביל עבדה כמזכירה במשרד בהרצליה, ושם הכירה את ירון, שהיה שותף של בעל העסק. הם נפגשו בחדר המדרגות, שהיה גם פינת העישון, התחילו לדבר, ובתום שלוש שעות שיחה ושתי קופסאות מרלבורו אדום, היא נתנה לו את מספר הטלפון שלה.
"אחרי שבועיים הוא הציע לי נישואים, ואמרתי כן. דייט חמישי כזה - הוא אמר: 'נראה לי שאני רוצה שנתחתן, אבל איך עושים טבעת ליהלומנית?' אמרתי לו - עלי, רק תגיד כמה אתה רוצה שזה יעלה לך. שמונה שנים אחרי, הטבעת הזאת עדיין על האצבע שלי.
"הכרתי גבר נמוך, שמנמן, יפה תואר, חד, חריף, מצחיק, מכיל, מהמם. מצאתי בעיניים שלו בית. לא יודעת מה חיפשתי ולמה לחצתי על ההדק נורא מהר, אבל אחרי חודש וחצי התחתנו. נסענו לקפריסין, עשינו חתונה אזרחית, ואחרי זמן קצר גיליתי שאני בהיריון. הייתי כמעט בת 24 כשרוקו נולד. ולא ממש התכוננתי. לא ממש הבנתי.
"ירון הוא לגמרי הנקודה הרגישה שאני אוהבת. זו פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שאני צריכה בן אדם מבחירה".
"אם את אמא, את לא יכולה להיות פרובוקטיבית, סקסית או מקועקעת?" // עם שרי לביא (מימין) ונטע צ'רנר ב"2025"
כשרוקו היה בן שנה, מנואל התגרשה מירון. "זה היה שילוב של המהירות שבה הכל התקדם, ההיריון, הלידה והדיכאון. נפרדנו לזמן קצר, וזה היה מספיק כדי להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך באותה דרך וצריכים לשנות כמה דברים. חזרנו להיות ביחד, ואז נכנסתי שוב להיריון. חשבנו על הפלה, לא רצינו ליפול לקלישאה ש'ילד מתקן את הקשר'. ובאמת זה לא תיקן, כי אנחנו תיקַנו. הפערים שהיו בינינו הצטמצמו, אבל זה לקח עוד הרבה זמן אחרי שלוקה נולד. זה לא שהוא נולד והיינו באופוריה והכל היה בסדר. אני חיה עם גבר עצמאי, אני לא מפרנסת את הבית, אגב, מבחירה של שנינו".
את יכולה למצוא את עצמך מתאהבת במישהו אחר כשתהיי בתוכנית?
"זה לא יקרה. לא נכנסתי לתוכנית כדי לחפש תחליף לירון, ואני מתה על זה שירון תמיד נמצא לידי כדי לאזן אותי ולתת על הראש, אבל אני רוצה לראות גם איך מנואל מתמודדת לבד.
"השארתי גבר עובד עצמאי, עם שני ילדים וכלבה, לבד בבית שבו אני מכבסת, מבשלת, מנקה - ועכשיו נעדרת. אבל ירון מוכן לקחת את זה עליו, כדי לפרגן לי את החוויה הזאת. זה גדול מהחיים".
• • •
חשוב לה מאוד לדבר על הדיכאון לאחר לידה, ועל השתיקה של נשים רבות שחוות אותו. "התרסקתי לתוך זה, נגמרתי ונעמדתי בחזרה", היא אומרת. "היום אני כבר מבינה שזה התחיל בלידה, שהלכה והתארכה. ניסו לזרז אותה, למרות שהגוף שלי לא היה במצב, ולא היה סביבי אף אחד שיעצור את הלופ הזה. זה נגמר בניתוח, שאחריו התעוררתי בתוך גוף שנראה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר.
"מאישה שהיה לה כיף ללכת בים ולהיות עירומה, הפכתי בבת אחת למישהי בגוף שהיא לא מכירה. זה שבר. לא הכינו אותי לזה, אף אחת לא אומרת את זה בקול רם, כולן רק מדברות על כן סקיני או לא סקיני.
"ואז הגישו לי תינוק, וההבנה הזאת שאני אמא טסה פתאום מאפס למאה. ופתאום לקחת אותו הביתה, ולהבין שהנשימה של הילד היא באחריותי, זה היה לי כבד ומפחיד. ובעיקר, לא היה לי איפה להגיד שלא בא לי על זה.
"עשיתי הכל מצוין. הילד היה מחותל ומקולח ושבע, אבל הייתי מסתכלת עליו ואומרת לו, 'באמש'ך, דווקא בי בחרת להיות אמא שלך? למה?' הייתי מתעוררת ורוצה שכבר יגיע הלילה, ובלילה הייתי רוצה שיהיה בוקר. לא רציתי להיות.
"לקח לי הרבה זמן ללמוד לאהוב את הילד שלי. זה משהו שלהרבה אנשים קשה לומר, אבל לי לא. אני לא מרגישה אשמה ואני לא מתנצלת. דאגתי לו וטיפלתי בו, אבל האהבה והרגש והחיבור באו הרבה אחר כך. נדרשו כמעט שלוש שנים עד שהצלחתי להתמסר ולאהוב ולהיות אמא שלו.
"להיות אמא זה גם לחגוג את התפקיד. היום אני יכולה להגיד שאם יש משהו שאני עושה הכי טוב בעולם, זה להיות אמא. פעם זה לא היה אצלי בראש, אלא בתחתית הרשימה".
ולתוך כל הדיכאון נכנס לפתע הילד השני.
"כבר קבעתי תור להפלה. בערב שלפני זה ישבנו אני וירון בסלון, בדירה שכורה ברחוב סואן ומסריח בתל אביב, הסתכלנו על רוקו משחק על הרצפה. הסתכלתי על ירון, ואז על רוקו, והבנתי שיש לי בבטן עוד רוקו קטן. ואז פתאום היה לי פחות קל לשחרר. האצבע כאילו ירדה מההדק.
"משהו בהיריון השני עזר לי להיכנס לאימהוּת. החוויה היתה לי יותר טובה מהפעם הראשונה, אולי כי כבר הכרתי. מתוך ה'טעות' הזאת, שבאותם ימים הרגשתי שהיא כמו סוף העולם, נולד בסוף הילד הכי היסטרי עלי אדמות. היום לוקה כבר בן 5, והוא מהמם".
עד כמה את מוותרת על עצמך למען הילדים?
"אני מקבלת תחושה מהסביבה - לפחות ככה זה במקום שבו אני גרה בהרצליה - שאם את רוצה להיות אמא טובה, אז את צריכה לוותר על עצמך. אני כל כך לא מסכימה עם זה. אין ספק שכהורה את עושה אינספור הקרבות, אבל אני לא יכולה לחנך ילדים בידיעה שאני מוותרת, כי אם הם יראו אותי מוותרת עלי - הם יוותרו על עצמם.
"אני קודם כל אישה, אבל אני גם אמא, גם בת זוג, גם חברה, גם משוגעת וגם שפויה, וגם צודקת וגם טועה. מנסים לצמצם אותי לדבר אחד, ואני לא יודעת למה, אבל זה תמיד מתכתב עם האימהות.
"נגיד, אם את אמא, את לא יכולה להיות סקסית או פרובוקטיבית. ואם את אמא, את לא יכולה להיות מקועקעת. ואם את אמא, את לא יכולה להיכנס לתוכנית טלוויזיה, ולא יכולה לטוס לבד, ולא יכולה שיהיה לך חבר הכי טוב. למה?
"להיות אמא מבחינתי זה ללמד את הילד שלי שוורוד זה מגניב גם לבנות וגם לבנים. ושאבא ואבא זה היסטרי. יש לי גם חברים בנים, ויש אנשים שגם את זה לא מבינים.
"זה כמו שמסתכלים על האינסטגרם שלי, ואפשר למצוא שם כמה וכמה תמונות חושפניות, שהן לא פרובוקטיביות בעיניי, אבל בעיני המון אנשים דווקא כן. המון נשים, בעיקר נשים, שואלות אותי, 'איך בעלך מרשה לך להצטלם ככה?' - איזו שאלה זאת. הוא זה שמצלם אותי ככה".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו