לסלבדור דה באהיה, בירת מדינת באהיה והכרך האפריקני הגדול ביותר של ברזיל, הגעתי לראשונה בלילה. אחרי נסיעה באפלה מוחלטת המונית הורידה אותנו בתחתית מדרון מרוצף, שומם ומואר היטב, שמשני עבריו ניצבו בניינים ציוריים מימיה הקולוניאליים של המדינה. היה זה מדרון פלוריניו, המרכז ההיסטורי של העיר. הרגשתי כאילו נחתנו בסט קולנועי, או באחד מספריו של ז'ורז'י אמאדו - מי שהפך את סלבדור, ולא רק אותה, לידועה בכל העולם.
היו שכינו את אמאדו "פלה הספרותי", ורמזו שכתיבתו הביאה לברזיל פרסום שלא נפל מתהילתו העצומה של כוכב הכדורגל הגדול בכל הזמנים. הודות לספריו, הבניינים שראיתי באותו רגע בשעת לילה מאוחרת נראו לי מוכרים, ויכולתי בקלות לדמיין את הדמויות של עלילותיו מסתובבות ביניהם ובאות לקראתי במדרון. יכולתי לדמיין שם את אמאדו עצמו, שהיה לסמל הידוע ביותר של העיר. לא ידעתי כמובן שכעבור כמה חודשים הסופר עתיד ללכת לעולמו ולהישאר לנצח בדמיון של תושבי סלבדור וקוראיו הנאמנים בארבע כנפות תבל.
"זיעה" הוא הרומן השלישי שכתב אמאדו בשנת 1934, בהיותו בן 22 בלבד. הוא השלים אותו אחרי "ארץ הקרנבל" (1931) ו"קקאו" (1933). מדובר ביצירה מפתיעה בבשלותה. גם העובדה שהיו לאמאדו עבודות מפורסמות בהרבה מ"זיעה", אינה יכולה להפחית מאיכויות הספר ומיכולתו לעמוד במבחן הזמן. די לציין כי בברזיל לבדה זכה הרומן ליותר מ־50 מהדורות. בניגוד למצופה, הלהט האידיאולוגי שמאפיין אותו לא פוגם בהנאת הקריאה אף כעבור עשורים אחרי כתיבתו, כאשר המאבק ההיסטורי בין הקפיטליזם לקומוניזם כבר הוכרע לטובת הראשון.
הנושא החברתי והמעמדי היה למרכיב דומיננטי ביצירתו המוקדמת של אמאדו. בשנת 1932 הסופר הצטרף אל המפלגה הקומוניסטית של ברזיל, וכל מי שיקרא את "זיעה" יבין מה הניע אותו לכך. הרומן מאופיין בנטורליזם ועוסק בקשיי החיים של התושבים מהשכבות הנמוכות ביותר של החברה הברזילאית, חיים שיש בהם בעיקר עוני, דעות קדומות ומחלות, אבל גם לא מעט חום אנושי וחמלה.
מוקד ההתרחשות של "זיעה" ממוקם בבניין אחד, באותו מדרון פלוריניו שמקסים היום כל תייר המגיע לסלבדור. למעשה, לא מדויק לכנות אותו בניין, כי עם הזמן חולק באמצעות מחיצות לעשרות חדרונים הדומים לתאים קטנטנים ומוזנחים, ונהיה לשיכון עצום המשמש בית ל־1,000 איש. "בתוך דירות החדר נוצרו עוד ועוד חדרים וחדרי חדרים, וביניהם קירות עשויים דיקטים אשר לא תמיד הוצמדו כהלכה אלה לאלה, קירות שאת החורים ביניהם היו מכסים בפקעות נייר או בפיסות בד מגולגלות", מתאר אמאדו, ובהמשך מפליג אל החיים במרחבים הזעירים שבין הדיקטים.
כריכת הספר (רימונים)
כל אחד מדיירי השיכון נושא עימו סיפור פרטי, ויחד הסיפורים משתרגים לכדי תמונת מצב שלא תשאיר את הקורא אדיש. חספוס הדמויות אמיתי, ותיאור המסכנות חי, כך שברור כי הסופר לא למד את המציאות של פלוריניו מהגות תיאורטית. אמאדו אכן התגורר בבניין המתואר בגיל ההתבגרות, וייתכן שנתקל במרבית הגיבורים של "זיעה" כשעלה וירד במדרגות שורצות עכברושים, כשעבר במבואה המצחינה משתן, מלכלוך ומקשאסה או כשנכנס למכולת של פרננג'יס, שבה כולם מחליפים את הפרוטות האחרונות באוכל בסיסי ובמשקה שעוזר להשכיח הכל. גם את העכברושים, שמספרם התחרה במספר דיירי הבניין, לבטח פגש, ולא התקשה להפוך אותם לאותיות ומילים.
הפרספקטיבה של אמאדו משקפת מבט דטרמיניסטי ומרמזת לקורא שללא שינוי טקטוני בכללי היסוד של החברה לגיבוריו אין סיכוי לשפר את חייהם. לא משנה כמה יתאמצו, לא משנה כמה יעבדו, גורלן של הדמויות נגזר מראש.
גם מי שעמל מבוקר עד לילה, כמו גברת ריזולטה אשר אינה עוזבת את מכונת התפירה גם כאשר אין לה כוח להזיז את רגליה, לא יצליח להתרומם ולהגשים חלום קטן - להרוויח כמה פרוטות כדי לחתן את בת חסותה הצעירה לינדה עם בעל ראוי. כשנדמה שחריצותה של הסנדקית אולי בכל זאת תחלץ את שתיהן מהשיכון, נוחתת על ריזולטה מכה חדשה שסותמת את הגולל על התקווה לפרוץ את תקרת האומללות.
המבט של אמאדו על המציאות של ברזיל בת זמנו היה פסימי, והפסימיות הזאת נובעת הן מן ההבחנות האובייקטיביות של הסופר המשקיף, והן מרצונו הסובייקטיבי של הקומוניסט. אמאדו ביקש לתעל את הזעם המתפרץ לשינוי עקרונות השיטה החברתית. את התקווה לשינוי הוא תולה בלינדה, שתתבגר במהלך הספר מבחורה פזורת דעת ששקועה ברומנים וחולמת על בעל עשיר לאקטיביסטית דעתנית המחלקת מנשרים מהפכניים.
"גם בבועה מטונפת כזאת גרים אנשים מכל מיני סוגים", מציינת אחת מדיירי השיכון, וזו תובנה שנמסרת מפיו של אמאדו עצמו, המצטיין בתיאור דמויות. הוא ביקש להכיר לקוראיו (שמטבע הדברים באו אז בעיקר ממעמד הביניים וממעמדות גבוהים) את הפסיפס האנושי שאכלס את שכונות העוני ולהציג פנים אנושיות מאחורי הדלות המחפירה. עבור יוצרים כמותו, הספרות היתה אמצעי לתיקון החברה ולגיוס תמיכה לדעותיו.
ב"זיעה" אנחנו נחשפים לעוולות, מכירים את קורבנות השיטה וחשים כלפיהם חיבה והזדהות. אמאדו קיווה שבזמן אמת קוראיו יתגייסו לפעול לבניית עולם טוב יותר - מה שהתברר כאשליה, אפילו מסוכנת. עוד לפני התיקון, בדרך אל אותו עולם חדש וטוב, מצווה האינטרנציונל להחריב את העולם הישן. ואכן, בזמן שאמאדו כתב את ספריו מעוררי סימפתיה למדוכאים של העולם הקפיטליסטי, אלפי קילומטרים ממנו, בברית המועצות המהפכנית עסקו במרץ בהחרבת העולם הישן ובטחינתו עד דק. מיליוני אנשים הושמדו, ומיליונים אחרים נפלו קורבן למנגנון דיכוי שהיה אכזרי בהרבה מכל מה שהגאון הברזילאי יכול היה להעלות על הדעת.
לזכותו של אמאדו יש לציין שידע להכיר בטעותו. בשנת 1956 הוא נטש את שורות המפלגה הקומוניסטית, אף שנשאר מבקר חריף של אי צדק וניצול עד סוף חייו.
זיעה / ז'ורז'י אמאדו
מפורטוגזית: רמי סערי; רימונים, 218 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו