"לכאורה, שביל ותו לאו" - כך פותחת תמר הרמן, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, את המבוא לספרה "שביל ישראל - דרכה של הישראליות החדשה־ישנה". אלא שאת 321 עמודי ספרה היא מקדישה רק להסבר ה"לכאורה".
שביל ישראל מתפתל על פני 1,020 ק"מ - מקיבוץ דן לאילת. הוא עובר בין אתרי מורשת קרבית והיסטוריה, לצד אנדרטאות ובלב טבע פראי במדבר. עשרות אלפי אנשים בשנה צועדים את השביל כולו, או את חלקו, ומעידים שההליכה בשביל היא חוויה מכוננת עבורם.
חוקרי חברה רבים כבר זיהו בעבר כי בעיני הזרם המרכזי בחברה הישראלית, שביל ישראל הוא מקום בעל משמעות אייקונית ולא רק מסלול למיטיבי לכת. זוהי תופעה תרבותית; ההולכים רואים בשביל, ללא שמץ ציניות, את בבואתה של "ארץ ישראל היפה", ובהולכים "אנשים טובים באמצע הדרך". בקורות חיים רבים מוסיפים כי הם "שביליסטים" - ובכך מוסיפים עדות לנחישותם ולהיותם "מלח הארץ".
גם הרמן טוענת בספרה כי "השביל הוא ממשות ומטאפורה להוויה ולנפש של החברה הישראלית העכשווית". היא מוסיפה כי הוא "קוד" ישראלי, כיוון שהוא "מאפיין תקופתי המעיד על צורך קולקטיבי". קוד זה יפוענח, לגרסתה, על ידי עיון בעדויות הצועדים, ואף בדברי אנשים שלא ידרכו בו לעולם. "הם ההדהוד לסיפור שמספרת לעצמה, על עצמה, קבוצת השדרה של החברה".
כדי לאפיין את מהות השביל כמיצג סוציולוגי, עוסקת הרמן בשני הפרקים הראשונים בהליכה כפעילות אנושית, ובטיול בשיח הציוני והישראלי. את השביל וההליכה בו היא מתארת כ"מופע פיזי, חברתי, פוליטי, תרבותי וכלכלי". המידע התקבל ישירות ממרואיינים, מרשתות חברתיות, מאתרי אינטרנט ומבלוגים. אלו מקורות "לא קלאסיים", מציינת הרמן בנימה מתנצלת, אך לדעתה יש בהם ללכוד את אותם "ניואנסים חמקמקים" בגישת מחקר "אורתודוקסית".
היהודים (ולא רק הם) פחדו מסורתית מן הטיול בחיק הטבע, וראו בו סכנה (תפילת הדרך). הטיול נתפס כחציית גבולות. רק בסוף המאה ה־18 והתקופה הרומנטית היתה לטיול עדנה, ואנשי העלייה הראשונה והשנייה אף תרמו לו נופך לאומי של כיבוש הארץ - בהשפעת תנועות הצופים הבריטיות והגרמניות. מלחמת ששת הימים, מציינת הרמן, העניקה דחיפה להקמת בתי ספר שדה ולהעמקת תודעת הטיולים, שהצטננה במעט לאחר מלחמת יום הכיפורים.
כריכת הספר (פרדס)
הנטייה היא לחשוב שההליכה בתלמי המולדת היא ייחודית לישראלים, אך הרמן מתקנת: זו תופעה בינלאומית ועל הישראלים ללמוד כיצד העולם מנהל ומטפל בשביליו. מה בכל זאת אופייני לנו? אנו פוליטיים ולאומיים יותר. ההליכה בשביל היא עבור רבים הצהרה להוכחת הבעלות על הארץ. לכן, השביל עוקף במפגיע כפרים ערביים ואתרים מוסלמיים המפריעים לטיפוח הנרטיב הלאומי. הצועד הישראלי־יהודי אף מעדיף לצעוד בחברותא, בניגוד להליכה היחידנית שמאפיינת את הולכי השבילים הארוכים בעולם.
תופעה ייחודית נוספת היא "מלאכי השביל" - אנשים המתגוררים סמוך לשביל ומסייעים בלינה ובאירוח, ללא תמורה או עבור תרומה מזערית. הרמן מוצאת בתופעה זו מיצוי החיפוש אחר סולידריות וקרבה חברתית, שמניעים את ההליכה בשביל מלכתחילה.
אחד הדימויים המובהקים הוא כי השביל הוא של כ־ו־ל־ם. לא היה ולא נברא. דימוי זה אינו אלא "השתכשכות נעימה בבריכה הישראלית־יהודית המדומיינת תוך התעלמות ממי שניצב על שפת הבריכה ואינו טובל בה". מלבד הציבור הערבי, שאינו שותף ואף אינו יודע מהו שביל ישראל (למעט 7 אחוזים מהמגזר), בקרב המטיילים יש מיעוט מובהק של חרדים, של בעלי הכנסות נמוכות, של עולים חדשים ושל קבוצות מהפריפריה החברתית־כלכלית בישראל.
סקר שבוצע במיוחד עבור מחקרה של הרמן מעיד כי בעלי השכלה אקדמית ובעלי הכנסה "כמו הממוצע" ו"מעל הממוצע" הולכים בשביל בשיעורים גבוהים יותר. בהתאם, השכלה והכנסה גבוהות מהממוצע ידועות בישראל כמאפיינות של בעלי עמדות שמאליות, עובדה המאוששת בסקר. נמצא גם שהקבוצות הדתיות והחילוניות מודעות לשביל, והולכות בו יותר מאשר הקבוצה החרדית ושתי הקבוצות המסורתיות (מסורתי־דתי ומסורתי־לא דתי).
שקלול הנתונים מעלה את אחת התובנות המעניינות בספר: החילונים צועדים בשביל כחלק מסלידתם מהפוליטיקה, ומתוך תפיסה אסקפיסטית. אלה, לפי הרמן, מודאגים מעלייתו של גל ישראלי־יהודי פטריוטי, מסורתי־דתי, ומ"התרופפות הווים שהחזיקו את הישראליות הישנה".
ניתוח הממצאים מתמקד בעיקר בשמאל החילוני ובערכיו, ופחות תוהה על קנקנה וערכיה של הקבוצה הדתית הדומיננטית הנפגשת עימם בשביל. עובדה זו יוצרת תחושת פספוס בספר: האם גם אלפי הדתיים הצועדים בשביל מחפשים זהות קולקטיבית חדשה, או שמא ההליכה בשביל היא ביטוי לערכיהם המוכרים? התחושה היא כי המוטיבציה של ציבור זה נשארת "סתומה" גם בתום הקריאה.
מעניין ואף לא פתור בספר הוא חוסר ההלימה בין תפיסות השמאל המוצהרות לבין המשמעויות המיוחסות להליכה בשביל. שהרי אם הצעידה היא הצהרת בעלות על הארץ והתעלמות מהנרטיב הערבי, כיצד ניתן לייחסה לאנשי שמאל? או שמא זה "שמאל עד הקו הירוק"?
קריאה בספרה של הרמן מעוררת שאלה האם ניתן לפרש את הצעידה כצעד פוליטי. האם כשאדם יוצא לטייל בגינה הציבורית או ברחובות עיר יש לכך משמעות? ומה אם הטיל קוביות ובהתאם להן הוא מכוון את צעדיו? דומה שאת התהום הפעורה בסוגיה זו ניתן רק להמחיש בדוגמה הבנאלית אך המדויקת - על ההבדל בין אדם הדן ביופייה של אישה, לבין זה החושק בה.
הספר, על אף היותו מחקר, כתוב בשפה בהירה ומעניינת, ומקיף את השביל מזוויות שאינן צפויות. הוא יסודי ויורד לפרטים, גם אם לעיתים זה עומד לו לרועץ - כמו בתיאור התכנון והביצוע של השביל. עם זאת, ברוב המקרים הקנו ההארכה והציטוטים מפי מרואיינים או מבלוגים הארה מעניינת ואמינה לנאמר.
הפילוסוף היווני הרקליטוס טען כי "לא ניתן לרדת אל אותו הנהר פעמיים". טענה זו תקפה גם לגבי היורדים לשביל ישראל, בוודאי לאחר קריאת ספרה של תמר הרמן.
שביל ישראל - דרכה של הישראליות החדשה־ישנה /
תמר הרמן; פרדס / אונ' חיפה, 321 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו