הקמפיין החדש של חוסן לישראל, שבו תוקף בני גנץ את בנימין נתניהו מימין, הוא הטרלת הבחירות. ניסיון מסובב לבלבל את האויב. ההיגיון מאחורי המהלך דווקא מובן. במשך עשור ניסו טועני הכתר לתקוף את נתניהו משמאל. להאשים אותו בבידוד מדיני, בחוסר תקווה ובפגיעה בדמוקרטיה. מילים שהצליחו אמנם ללכד מחנה שלם, מאחורי ציפי לבני ב־2009 ומאחורי בוז'י הרצוג ולבני ב־2015, אבל זהו מחנה קטן. לא מספיק כדי לכבוש את השלטון בבחירות.
יועציו של גנץ מנסים טכניקה אחרת ומקווים להצליח היכן שקודמיהם כשלו. לתקוף אותו דווקא מימין. על פי החשבון שלהם, השמאל ומחנה האנטי־ביבי כבר ממילא איתם. אולם על מנת להעביר קולות מצד לצד, עליהם להציג את גנץ כחלופה לא רעה לנתניהו גם לעיניים ימניות. הרי הוא הרג הרבה ערבים, וכעת מתחייב לא ללכת לנסיגות חד־צדדיות (לפחות יועציו התחייבו בשמו כי את קולו טרם שמענו בנושא), וגם הבטיח לחזק את גושי ההתיישבות. מנגד, נתניהו, על פי סרטוניהם, תמך בהתנתקות, נכנע לטרור ומשלם 15 מיליון דולר לחמאס מדי חודש.
הצוות המקיף את גנץ, יועציו האסטרטגיים וצמרת רשימתו לכנסת (למעט אלה שהגיעו עם בוגי יעלון), ברובם אנשי שמאל בעצמם. למרות שמדובר באנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, קשה להם להבין את הבטן הימנית. וכאן נמצא היתרון הגדול של נתניהו. הוא מרגיש אותה היטב. יותר טוב מכולם. ויודע ללחוץ בדיוק איפה שצריך ומתי. והם לא.
לעומתו הדרך היחידה של גנץ להפיל את נתניהו תעבור בגוש חוסם של מפלגות השמאל והסיעות הערביות. מפלגות כמו העבודה ומרצ, וייתכן שגם מפלגתו של אחמד טיבי, הן אבני יסוד בקואליציה העתידית שלו. פשוט כי אין לו אפשרות אחרת. אף אחת ממפלגות הימין והחרדים לא תצטרף אליו למשימת הפלת ראש הממשלה. כך, ירצה או לא ירצה, הפך גנץ למנהיג מחנה המרכז־שמאל. כך הוא נתפס וכך כנראה ימשיך להיות גם אם המתקפות מצידו על נתניהו מימין יימשכו.
פוליטיקה ישנה
עד כמה חשוב לציבור שהממשלה הבאה שתקום תהיה ממשלת ימין? כנראה הרבה מאוד. סקר "ישראל היום" וערוץ i24NEWS, באמצעות "מאגר מוחות" בהנהלת פרופ' יצחק כץ, שאל השבוע איזו ממשלה מעדיף הציבור שתוקם אחרי הבחירות. התוצאות מפתיעות ומסבירות היטב את קמפיין הליכוד שמצמיד את גנץ לשמאל ולטיבי, וגם את הפספוס הגדול בקמפיין חוסן לישראל. מתברר כי 47% מבעלי הדעה מעדיפים כי אחרי הבחירות תוקם ממשלת ימין. בדומה לממשלה היוצאת. זה נתון מדהים. במיוחד נוכח העובדה כי רק 27% אמרו כי הם מעדיפים ממשלת אחדות בשיתוף של נתניהו וגנץ. עוד פחות מכך, 26%, השיבו כי הם מעדיפים לראות אחרי הבחירות את הקמתה של ממשלת שמאל.
קמפיין חוסן לישראל אמנם שונה אבל למעשה גם הוא, כמו כל היתר, נגרר אחרי סדר היום של נתניהו. מבלי משים, גנץ נדחף לזירה הביתית של ראש הממשלה ומוכתב על ידיו באופן כמעט מוחלט. כפי שניהל את צה"ל ולאחר מכן את החברה הקורסת שלו, גנץ שוב מהסס, מהרהר ומתפלסף, ולא מוביל או יוזם. רק לפני שבועיים וחצי עמד על הבמה והקריא מהפרומפטרים הבטחה על פוליטיקה אחרת, נקייה וחפה משיח מפלג ומקטב, וכבר מוצא את עצמו מנהל קמפיין שכולו הטלת רפש ובוץ.
מהסקר עולה כי גנץ ממשיך להישחק. בשבוע שעבר ירד במנדט. השבוע הוא רושם ירידה נוספת. לעומתו, יאיר לפיד יציב ואילו מפלגת העבודה עולה.
הצלחה, חצי הצלחה
אין ספק שהיה זה השבוע שלו חיכתה המפלגה, להנעת הקמפיין והזרמת דם חדש בעורקיה הקשישים. וזה אכן קרה. הצעירים איציק שמולי וסתיו שפיר כבשו את המקומות הראשונים. הוותיקים שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ מייד אחריהם. והאירוע אכן נתן את אותותיו בסקרים.
מאחורי הקלעים התברר כי עמיר פרץ הצליח בבחירות למצב את עצמו כראש המחנה הגדול ביותר במפלגה ובעמדת זינוק משמעותית בקרב ביום שאחרי גבאי. איציק שמולי כבש את המקום הראשון גם בשל מיעוט המתנגדים וגם בשל התמיכה המאסיבית של פרץ. כך גם מרב מיכאלי, שהגיעה למקום החמישי. רוויטל סויד, במקום ה־7, נתמכה גם היא בידי פרץ.
ההישג הגדול של יחימוביץ' היה ההצלחה של יועצה הפוליטי הוותיק יא־יא פינק. אלא שבשביל זה נאלצה ככל הנראה לזנוח את איתן כבל, שציפה לתמיכה מלאה מצידה אחרי שתמך בה בבחירות לראשות ההסתדרות, אולם קיבל תמיכה חלקית בלבד, אם בכלל. במידה שהיתה תומכת בו כפי שתמכה בפינק היה כבל נכנס לעשירייה הראשונה. זה לא קרה.
אחרי הבחירות יצא גבאי למסע הופעות וראיונות שבהם הסביר כמה מצוינת הרשימה שנבחרה. כלפי חוץ זה נכון. הרשימה חדשה ורעננה, אבל בזירה הפנים־מפלגתית לגבאי בהחלט יש ממה לחשוש. מעטים הם אלה שפעל להצלחתם. ובכולם כשל. אנריקה צימרמן, אמילי מואטי, לאה פדידה ושאדי קבלאן נדחקו כולם מחוץ למקומות הריאליים ברשימה.
החשש הגדול ביותר בעבודה הוא הישחקות נוספת. כזו שתביא שוב לירידת מנדטים בתום שוך פסטיבל הפריימריז, והפעם ללא שום מהלך באופק שיבוא להציל את המצב. לכן רעיון הריצה המשותפת עם מרצ עדיין על שולחנם של כמה בכירים במפלגה, כולל ח"כים שהגיעו למקומות הראשונים בפריימריז, והיא תיבחן עד למועד סגירת הרשימות בשבוע הבא.
הסקר בחן את תרחיש החיבורים במערכת הפוליטית, בשבוע האחרון שבו הם עדיין אפשריים. אם מפלגות הימין - הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית יתאחדו, ובמקביל המרכז - כלומר יש עתיד ובני גנץ ילכו יחד, וגם בשמאל - העבודה ומרצ יציגו רשימה משותפת, יהיו התוצאות: חוסן לישראל ויש עתיד המפלגה הגדולה עם 32 מנדטים. הליכוד אחריהם עם 28. העבודה ומרצ עם 12 יחד. ומפלגות הימין - 11. מבחינת מבנה הגושים אין הבדל אם מפלגות המרכז מתאחדות כמו גם מפלגות השמאל, אולם איחוד מפלגות הימין משנה את המפה ומעניק לנתניהו כראש המחנה את ההנהגה פעם נוספת.
המנדט המכריע
מערכת בחירות 2019 דומה מדי למערכת הבחירות של 1992. גם אז ניסה השמאל, בראשות יצחק רבין, לכבוש את ההנהגה כשלא הנושא המדיני בראש סדר היום אלא השחיתות. "מושחתים, נמאסתם", היה הסלוגן הדומיננטי של מערכת הבחירות נגד הליכוד בראשות יצחק שמיר.
גם אז, כמו היום, התריע ראש הליכוד בפני מפלגות הימין שבמידה שלא יתאחדו, יוכל השמאל להקים גוש חוסם ולהפיל את המחנה הלאומי מהשלטון. והימין לא התאחד. מולדת והתחייה רצו בנפרד. מולדת צלחה את הבחירות אבל התחייה בראשות גאולה כהן לא עברה את אחוז החסימה. שני המנדטים שהורידה לטמיון הכריעו את הכף. עם ספירת הקולות התברר שלשמיר יש רק 59 מנדטים לקואליציה. רבין הקים מולו גוש חוסם של 61 עם הסיעות הערביות וקיבל מהנשיא את המנדט להרכיב ממשלה. את השחיתות שעמדה בלב הקמפיין איש אינו זוכר, אולם את הסכמי אוסלו שהגיעו מייד לאחר מכן ואת גל הפיגועים והטרור אחריהם, זוכרים היטב.
תמונת המנדטים הנוכחית על פי הסקרים שברירית למדי מבחינת הימין. מנדט או שניים לפה או לשם עשויים להכריע את הכף. על פי ההערכה, עוצמה יהודית שווה לפחות שני מנדטים. אם תתמודד לבד לא תעבור את אחוז החסימה אבל תאבד מנדטים יקרים לגוש הימין.
הדילמה הגדולה של הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' היא האם החיבור ביניהם מתוך דאגה לכלל המחנה, שווה את הנזק שעשוי להתרחש להם בבריחת קולות של ימין מתון הסולד מדעותיהם של אלה הנחשבים קיצוניים.
מטשטש את הצד הלאומני בשביל קולות. טיבי // צילום: אורן בן חקון
עוצמה יהודית לא תיכנס לממשלה. נתניהו לא מעוניין בהם והם לא בו. אבל כניסתם לכנסת תמנע הקמת ממשלת שמאל. הם הרי לא יצטרפו לבני גנץ במידה שינסה להקים גוש חוסם של השמאל עם הסיעות הערביות. אלי ישי גם הוא שווה שני מנדטים, אם יצטרף. לגביו אין בעיה של קיצוניות ובחירת מצביעים, ולכן ההתנגדות להצטרפותו קטנה עד לא קיימת
הבעיה היחידה היא מיקומו ברשימה. כרגע פרץ וסמוטריץ' סבורים שאין הצדקה להעניק לו מקום גבוה יותר מהמקום החמישי. מבחינתו של ישי זו הצעה מעליבה. הוא אמנם לא יכול לרוץ לבד אבל הצטרפותו עשויה להביא נדוניה נאה של שני מנדטים לרשימה.
טיבי זה הכי (לא)ומי
אט־אט פוסע אחמד טיבי לטווח הלגיטימציה של הציבור היהודי. מי שהיה נחשב לאחד הח"כים הקיצוניים במשכן, שהיה יועץ קרוב של הארכי־טרוריסט יאסר ערפאת ולא הסתיר את הלאומנות הערבית המניעה אותו ומכתיבה את סלידתו מהמדינה הציונית, הבין כי הדרך לליבם של ערבים רבים, וגם של לא מעט יהודים, עוברת דרך דלדול המסר הלאומני וההזדהות המוחצנת עם אחיו המתגוררים מעבר לקו הירוק, וביצור עמדות הנוגעות לזכויות אזרח של האוכלוסייה הערבית. עד כה ניסו הח"כים הערבים לסייע לאוכלוסייה הערבית בתחומים אלה, אבל בעיקר מאחורי הקלעים. בנאומיהם הקפידו תמיד לצעוק בעיקר את המסר הלאומי.
אבל טיבי שינה כיוון. ובינתיים זה מצליח. בסקר מקבלת מפלגתו 5 מנדטים. בסקרים אחרים הוא מקבל יותר. יש סקרים שבהם הוא מקבל אפילו יותר מהמפלגה שאותה נטש - הרשימה המשותפת.
כשנשאל בני גנץ אם הוא רואה במפלגות הערביות לגיטימיות והשיב בחיוב, הוא כנראה חשב על טיבי. לא ברור אם טיבי רואה את עצמו שותף אפשרי לממשלה אי פעם, אבל אין ספק שבממשלת שמאל זה דבר שלא יפסלו על הסף וינסו לגשש אצלו אם הדבר אפשרי.
בשמאל מתאוננים שהימין הולך ימינה מדי, אך מתקשים להבחין בזליגתם שלהם לקיצוניות בצד השני. זה לא רק בדברי בכירי העבודה על כך שאין הבדל למעשה בינם למרצ. זה כבר החל קודם, עם הלגיטימציה שהעניקו לארגון הקיצוני והקיקיוני שוברים שתיקה, וכעת עם המחשבות הרציניות והעמוקות לשותפות עם אחמד טיבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו