"שירתי היא מתכון טוטאלי הכולל אותי כאדם, כאיש ספרות, כשליח ציבור וכבעל משפחה. לכן השירה מציבה עבורי אתגרים בכל תחומי החיים. מכאן, אם הכל טמון בשירתי, עליי לאכול את מה שאני מבשל – מעין אקט של לאכול לעצמי את הלב – לפעמים זה לטעום אהבה טהורה, לפעמים זה לטעום אהבה עצמית קטנה. לכן, ההתמודדות במטבח החם של האמת השירית היא עם עוצמתה של אש מזינה או חורכת", אומר המשורר, העורך וחוקר הספרות גלעד מאירי, זוכה פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם, שבימים אלו רואה אור ספרו "סונט בגט" (בהוצאת "מקום לשירה", "עמדה"), שכל שיריו בני ארבע עשרה שורות, כאשר בכל שורה מילה בודדת.
"25 שנה בשירות השורות ועדיין מתלבט האם השירה היא מלחמת ברירה או אין ברירה", כך הוא כותב בשירו "פיצוח קוד פואתי"; בשיר אחר, "על סף מוות", הוא כותב: "בכוחותיי האחרונים מקושש מהמקלדת טקסט אחרון סוחט סונט הבהוב קלוש שדורש פרספקטיבה עריכה ליטוש". משני השירים גם יחד עולה מערכת יחסים מורכבת בין המשורר לבין שירתו.
"כל שהחוויה הארוטית מעודנת יותר, גובר הקושי לעצבה". גלעד מאירי
"הקשיים הפנימיים לבטא את עצמי כמשורר באופן צלול, אותנטי ואסתטי חוברים לקשיים הקיומיים החיצוניים של היעדר זמן כתיבה, מאבקי ההתקבלות וקשיי פרנסה, ויחד יוצרים פעולת זיכוך מתמשכת שלי כאדם וכמשורר", מספר מאירי. "לכן, לאור התובענות של השירה, אני חוזר ותוהה ביני בין עצמי בלופים, כמו ב'פיצוח קוד פואתי' – זה אשכרה אמיתי שמכל האפשרויות הקיומיות שניצבו לפני בחרתי לשים את נפשי בכפי? לצמצם עצמי לתמציות טקסט, לקנאה ספרותית, לקרבות ספרותיים ולדחק כלכלי? הלבטים הללו הם שאלות מחקר פנימיות המאתחלות את יחסי לשירה, מתחזקות את הכתיבה ולבסוף גורמות לה להיות מעודכנת, רלוונטית ורעננה".
לצד הכתיבה, או שמא מדויק יותר לומר – מתוך הכתיבה ואל תוך הכתיבה, מאירי עוסק גם במחקר, בהוראת הכתיבה ובעשייה חברתית. אחת מיוזמותיו הבולטות היא "מקום לשירה", המנוהל על ידו ועל ידי נועה שקרג'י.
"'מקום לשירה' הוא יוזמה שלי מ-1999 להקים את 'בית המשורר', אשר יהיה בית יוצר ירושלמי למשוררים", הוא מספר. "לאחר גלגולים שונים של היוזמה, הפרויקט הוקם ב– 2002 על ידי קבוצת משוררי כתובת, שהתפרקה ב-2012. כיום, 'מקום לשירה' הוא עמותה מלכ"רית, והוא ממוקם ברחוב המערבים 9 בירושלים במבנה לשימור בן מאה וחמישים שנה. מפעלי הספרות של מקום לשירה מגוונים: בית הספר לאמנויות המילה, סדנאות כתיבה יוצרת, סדנאות קריאה, הוצאת ספרים, כתב העת 'ננופואטיקה', סדרות מופעי שירה, אתר קטלוגי של שירה עברית המחולקת לפי נושאים ומוטיבים, ועוד".
איזה פרויקט חברתי הקשור בכתיבה היית רוצה לעשות ועדיין לא עשית?
"אבקש ליזום הקמתה של רשת להפצת ספרי שירה לפריפריה באמצעות זכיינים מלכ"ריים. הזכיינים יקבלו תמיכות מהמדינה להפיץ ספרי שירה ולהקים עמדות מכירה נוספות של ספרים באמצעות זכיינים מסחריים מקומיים. למעשה, רשת זו תהיה מובלעת בין תחומית המשלבת בין העולם המלכ"רי לעולם העסקי, אשר מטרתה לצמצם את הפערים התרבותיים בין המרכז לשוליים. אם בספורט ניתן להעניק תמיכת מדינה למועדונים בעלי אוריינטציה מסחרית מובהקת, יהיה ניתן לעשות זאת גם בספרות. אחד היעדים המשניים של רשת הפצה מעין זאת הוא הרחבת נקודות המכירה של ספרי שירה, למשל - לבתי קפה ולחנויות בוטיק שונות.
"הרציונל לפרויקט הוא הפקעת המונופול של מפיצי הספרים לטובת אינטרסים ספרותיים לאומיים-חברתיים", מוסיף ואומר מאירי. "כידוע, הפצה היא הכלי החזק ביותר שיש בידי תעשיית הספרים, כי המפיץ שולט על מה שמוצג לראווה בחנויות הספרים. בימינו, ספרי שירה חדשים, ובעיקר לא קנונים, לא מגיעים לפריפריה הגיאוגרפית בגלל שיקולי כדאיות כלכליים. המפיצים לא מבזבזים מקום במשאית ועל המדף עבור ספרי שירה, ובצדק, מבחינתם - הם לא אמורים לממן מכיסם הפרטי מוצר הפסדי. במצב דברים זה, הפריפריה מופקרת לחוסר רלוונטיות ולבורות בגלל מדיניות שוק קפיטליסטית שאיננה מגינה על החלשים. רבים, בהם גם תושבי הפריפריה, התרגלו לחשוב שזו המציאות ואין בלתה, אלא שבפועל המצב הוא מעשה ידי מדיניות חברתית-כלכלית ולכן הוא הפיך.
"לכאורה, אני מצביע על עוול קטן, אבל יש לו משמעות עמוקה אם החברה הישראלית תטיב להבין את השפעתה החיובית של השירה ואת ומשקלה הסגולי", הוא מדגיש. "חשיפת ספרי השירה לתושבי הפריפריה דומה ליצירת מערכת תחבורה תרבותית להנגשת המרכז, ובעקבות זאת תתאפשר תנועה הפוכה מהשוליים למרכז".
כריכת הספר "סונט בגט"
לירות מילים בבודדת
מילותיו של מאירי שקולות, מדודות, וניכר כי נבחרו בכובד ראש. הן מצליחות לפגוע במדויק, לתאר עולם ומלואו בארבע עשרה מילים בלבד: "בבנק המטרות הישראלי בעזה פותחים חשבון סוגרים חשבון פותחים חשבון סוגרים חשבון מחליפים דמים" ("פיקדון צבאי"), "והרי זה מותר לנו מהחורבן מותר מהאינקוויזיציה מותר מהפוגרומים מותר מאושוויץ מותר היהודי מהערבי" ("מותר אסור מותר").
עצם היותך משורר, הנוהג לזקק את מחשבותיו לשורות בודדות, מביא אותך לבהירות מחשבה ולתחושה שיותר ברור לך מהן העמדות האידיאולוגיות החברתיות-פוליטיות שלך?
"המדיום של השירה מעניק הזדמנות לקרוא את המצב הפוליטי-חברתי באופן לא מקובל דרך רגשות וחשיבה חופשית מחוץ לקופסה באמצעות נקודות מבט מטאפיזיות, נאיביות וניסיוניות. כך, השירה מחייבת את הקורא להתבוננות רחבה, עמוקה ומתוחכמת באקטואליה ולבחינת המניפולציות הלשוניות של השפה הפוליטית השגורה", הוא משיב. "עם זאת, מחד גיסא, חוויית הצלילות של הניסוח הפוליטי בשיר לא מעניקה מראש למשורר יכולות ניבוי פוליטיות מדויקות. מאידך גיסא, שירה פוליטית פלקטית ואוונגרדית היא פחות אמינה ואפקטיבית, כי לרוב זו תעמולה צעקנית המבקשת תוצאות מידיות ומדלגת על שינוי אידיאולוגי עמוק ויציב.
"לכן", הוא מוסיף, "אני מנסה למצוא בשירתי הפוליטית-חברתית דרך ביניים, לא נבואית ולא פלקטית, ניסוח הומניסטי ומשוכלל של רעיונות מורכבים, לעיתים אף פרדוקסליים. לעיתים קרובות ההומור הוא הכלי המדויק ביותר שמאפשר את דרך הביניים, כמו בשני השירים שציטטת לעיל. המחאה בשירים אלו יוצאת בסאטיריות ובאמצעות משחקי לשון פרודיים נגד קלישאות לאומיות, תקשורתיות ורליגיוזיות המכסות על התחסדות והיתממות פוליטיות בשם דיכוי, ניצול וגזענות. אני מקווה שבכך שירתי מצליחה לחשוף את המניפולציות והקלישאות הנבובות של השיח הפוליטי-חברתי-תקשורתי".
ב"פאק בכוננות" בחרת לעשות שימוש בעולם דימויים צבאי בטקסט שיש בו נימה מובהקת של ארוטיקה: "במסע הלילי אלייך שקשוק מפר את הדממה לא יכולתי להשתיק מימיית אשכים מלאת תשוקה". מדוע?
"הדימוי וההומור הארוטיים-צבאיים בשירתי הם ריקליימיניג של שפת האהבה והשיח האזרחי, אך בו זמנית גם הנאה אסתטית מסלנג צה"לי פרחחי, חתרני ויצירתי", הוא מתייחס לנקודה זו. "הז'רגון הצבאי הגרוטסקי של כיבוש יעד כגון פטמה - קצה הר, או ראשי תיבות כגון שבו"ז - שבור זין, וכדומה, מעניק באופן סמוי ומפתיע עידון ארוטי, זיקה לאנושי ונחמה לטנטוס המיליטנטי. יש לציין שהמטפורה הצבאית-ארוטית קיימת במסורת השירה העברית המודרנית, למשל - בשירות דוד אבידן ורוני סומק, כחלק מעיצוב שיח ישראלי אותנטי, קרנבלי והומוריסטי. למעשה, זהו שיח צברי במובהק, כי הוא שילוב צעיר, עסיסי וחושני בין חספוס למתיקות".
"מקום לשירה" בירושלים" // צילום: ריקי רחמן
בשירך "פלוריסטיקה", אתה כותב: "גולש לעומק משפך הפרח הנפתח של אהבתך מאבק את עלייך השפתניים מתנתק עטוף צוף". שירה, לעומת פרוזה, מאופיינת במינימליזם. כיצד הוא משפיע על הכתיבה בעלת האופי הארוטי?
"האתגר האימננטי של השירה הוא לבטא במעט מילים רעיונות גדולים. המשורר חייב לחתור לשיא במסגרת צרה של זמן ומקום. החתירה לתמצית ספרותית דומה במהותה לחתירה לשיאים נשגבים בנפש ובגוף, וההארה והאורגזמה - שניהם רגעי שיא קצרים. מכאן, אם לרגע נדבר בהכללות, זה היתרון של השירה על פני הפרוזה בכל האמור להמחשת רגעי שיא", פותח מאירי ואומר. "בשירה נראה כי ככל שהחוויה הארוטית מעודנת יותר, גובר הקושי לעצבה, וזאת משום שכל אי דיוק וזיוף מהדהדים בעוצמה – בדיוק כמו באקט ארוטי. הפרוזה, לעומת זאת, רחומה יותר - היא מכילה את השלבים הניסיוניים של האקט, את הכשלים, אך במקביל מזדהרים ביופיים התהליכים הארוטיים הארוכים, המתפתחים, האיטיים – מקדימים ואחרים.
"בשלושת ספרי שירתי האחרונים", הוא מוסיף, "יצאתי לחיפוש אחר שפות ארוטיות פואטיות מקוריות, כאלה שיתארו במדויק את האקסטזה שבחוויה. לא היו לפני די דגמים ספרותיים עבריים מודרניים שיסייעו לי בניסוח מקורי, כי בהכללה השירה העברית יחסית דלה בתיאורים ארוטיים - מבלי לקפח שירה הומו-ארוטית גדולה בת זמננו ועוד פריצות דרך חשובות אחרות. עם זאת, דגם מרכזי רלוונטי היה האקזוטיות של פבלו נרודה בספר ביכוריו 'עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש'. בעקבות נרודה ואידיאות רומנטיות בנוסח 'מין הוא יפה' ו'מין הוא מרחב מקודש', שאפתי לתיאורים ארוטיים בעלי עוצמה של יופי אקזוטי ואקסטטי, כמו מראות עוצרי נשימה בטבע וחזיונות קסומים של עולמות עליונים, בתקווה שיוסיפו אפשרויות הרגשה ותובנות לחוויה ולשיח הארוטיים".
• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
• דודו פארוק מקונדומים, נטע ברזילי מפאייטים
• עד לאן הטקטיקה של שי חי תביא אותו?
• הקהל מתוסכל: "עד 2025 נבין את הפורמט"
• מזל טוב: דברים שלא ידעתם על ג'ניפר אניסטון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו