האם לב טולסטוי היה סופר גדול? בנימין תמוז סיפר לי פעם שכשהופיע תרגום חדש לאחת מיצירותיו של טולסטוי, התקשרו אליו מהרדיו כדי לשמוע את דעתו. תמוז החל להשיב ואמר: "טולסטוי לא היה סופר גדול..." ובדיוק אז נשמע האות למהדורת החדשות, והוא לא הספיק להשלים: "...לא גדול - ענק!".
סופרים גדולים ידועים גם כאגוצנטריים, וכמעט תמיד עיוורים ליוצרים גדולים אחרים. כך גם טולסטוי, שהגדיר את שייקספיר "כותב חסר אמנות וחסר חשיבות". הוא עצמו נערץ עוד בחייו הערצה חסרת גבולות על פי הטמפרמנט הרוסי: כינו אותו "נביא", "ישו" ואפילו "אלוהים".
גאון בוודאי היה. צדיק גדול - ממש לא. שום דבר באורח חייו הפרטיים לא עלה בקנה אחד עם "הטולסטואיזם" שלו - ההומניזם שהטיף לו. בביתו, כבכל בתי האצולה הכפרית ברוסיה, נהגו במשרתים הרבים כבחיות: הם לנו בפינה, ללא מיטה, וניזונו משיירי הארוחות של אדוניהם.
דעותיו של טולסטוי על נשים לא היו טובות יותר; הוא היה מיזוגן. "לנשים - לא משנה באיזה מקצוע הן עוסקות, הוראה, רפואה, אמנות - יש תפקיד אחד: סקס", צוטט פעם. הציטוט, משנת 1898, נחשף עתה יחד עם פנים וצדדים נוספים לקוראי העברית ביומניה של אשתו של הסופר, סופיה טולסטוי, שראו אור בספר "לחיות עם גאון". הקובץ מציג קטעים מן השנים 1891 ועד 1910, אף על פי שסופיה כתבה כמעט כל חייה, עד מותה, בגיל 75, בשנת 1919.
כריכת הספר
באחרית הדבר המעולה של מתרגמת הספר, חמוטל בר יוסף (שאף בחרה את קטעי היומנים), מסופר שסופיה פגשה לראשונה את טולסטוי כשהיתה בת 18, והוא בן 37. לעומת זאת, אנרי טרויה, בביוגרפיה שכתב על טולסטוי, סיפר מפי אחותה של סופיה, טניה, כי הוא ראה את סופיה לראשונה כבר שהיתה בת 10. טניה העידה כי בצעירותה היתה אחותה מלנכולית, כתבה סיפורים קצרים ופרטה על הפסנתר. כמו כל הנערות בנות מעמדה - כל ציפיותיה היו למי שיהיה לה פעם לבעל.
את טולסטוי ראתה סופיה בבית הוריה, כשהגיע מדי פעם לביקור. היא העריצה אותו, אף על פי שכלל לא היה יפה תואר: כל שיניו נשרו בצעירותו, הוא היה כבד גוף, בעל אף עקום ונראה לה מעט זקן. אבל עיניו נצצו. טניה סיפרה ששאלה את אחותה הנערה: "סופיה, את מאוהבת בו?" וסופיה ענתה: "אני לא יודעת עדיין".
ההיסטוריה מציגה אין־ספור דוגמאות לנשים של אישים דגולים שאהבתן־הערצתן לבן זוגן עלו במחיר הקרבת אישיותן וצורכיהן: נשותיהן של דוסטויבסקי, נבוקוב, סקוט פיצג'רלד, ואפילו פרידה קאלו ודייגו ריברה, סילביה פלאת' וטד יוז, וכן יוליה, אשתו של הרצל, כפי שהיא מופיעה בספרה של אידה צורית, "אשתו המנודה".
בצילומים מהתקופה נראה טולסטוי בחברת סופיה; לעיתים הוא על הסוס, בתצלומים אחרים הוא מוקף מעריצים; בקומתו הזקופה וזקנו הלבן הוא נראה כאחד הנביאים. סופיה, בלבוש אופנתי של אותו הזמן, נראית גם בזקנתה אישה יפה ומרשימה, שבצעירותה היתה בעלת שיער שחור ועור לבן בוהק.
היומנים מלמדים כי היתה ביניהם התאהבות - עדינה, הדרגתית, ביישנית אך הדדית. טולסטוי חיזר אחריה באופן שאותו שתל מאוחר יותר ברומן "אנה קרנינה", בחיזור בין קיטי ללוין. הוא כתב בגיר על שולחן הקלפים משפט, שכל מילה בו מיוצגת באות הראשונה בלבד, ועל הקוראת לנחש מה היו המילים במלואן שהרכיבו את המשפט. ביומנו הוא מספר כיצד בעודו מצפה לתגובתה של סופיה חש ש"הדם הלם ברקותיי". היא פענחה את המילים במלואן: "נעורייך וצימאונך לאושר מזכירים לי בכאב את גילי ואת חוסר האפשרות לאושר בצידי". טולסטוי נדהם מהקלות שבה פתרה את החידה, והעריץ אותה על כך.
הוא כתב ביומנו: "אין זו אהבה כמות שהיתה, או קנאה או אפילו חרטה. אבל משהו דומה שאינני יודע לתת לו שם. משהו מתוק מאוד. משהו כמו מעט תקווה... אז אף פעם לא היית מאוהב, היא שאלה ורציתי לצחוק. לפתע תקפה אותי עליצות פראית".
לאחר מכן הגיע תורה של סופיה להגיב במחווה משלה. כשאמה ואחיותיה התארחו באחוזתו, היא לבשה שמלה לבנה עם סרט כחול שהשתלשל מכתפיה, עד לרצפה. הסרט כונה בצרפתית "בוא אחריי, גבר צעיר" (Suivez-moi jeune home) - ורמז על היענותה של המחוזרת למחזר.
ובכל זאת, מבחר הקטעים המופיעים בספר נלקח דווקא מהשנים האומללות בחייה של סופיה, ולא מהתקופה המאושרת של ההתאהבות בטולסטוי. המעבר מהאהבה העדינה, הפיוטית, של תחילת שנות הנישואים - אל הפרקים המאוחרים יותר, הוא דרמטי, עוצמתי וקורע לב. כך, למשל, כותבת סופיה על ההתפכחות האכזרית: "הערב, כשעשיתי הגהות לסונטת קרויצר, עלה על דעתי שהאישה בנעוריה אוהבת בכל הלב... בשנים הבוגרות יותר... היא מבינה פתאום שהגבר אהב אותה רק כאשר היתה נחוצה לו" (ינואר 1891). היא מתקשה להשלים עם המפנה - מאהבתו ההססנית והאידילית של האיש הנערץ עליה - עד לייאוש עמוק ולניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים שלה.
סופיה מתעדת את עצמה ללא רחמים. לא נותר לה דבר משלה, אפילו את התיעוד הפרטי שלו - טולסטוי קורא. זו קורבנות מתמשכת, קריעה שנקרעה בין הערצתה לו לבין השפלתה ושלילת כל אישיותה על ידיו. כל קריאה ב־20 השנים האחרונות של חייהם המשותפים, ככל שהם מזדקנים - הופכת מרירה יותר, מעוררת רחמים.
סופיה הולכת ומתמסרת, ובאופן פתולוגי מבקשת להתמזג עם קיומו של בעלה הגאון. היא מבינה שבכך היא מבצעת פשע כנגד עצמה. האומנם זהו המחיר שדורשת אישיות גאונית, שצוללת עמוק ליצירה הגדולה ואינה משגיחה עוד בקריאה הנואשת של הקרובים אליה ביותר? לסופיה יש כל כך הרבה מה לומר, אך המשוואה חסרת סיכוי.
"לחיות עם גאון" הוא ספר העוסק במשוואה האבודה הזו. שהרי ספק אם המו"ל, ואפילו הקורא, היו מתעניינים ביומנה של סופיה אנדרייבנה טולסטויה אילו היתה אישה מוכשרת ואינטליגנטית, רגישה ומרגשת, אך כזו שאין לה ולו קשר ללב טולסטוי. והרי דווקא הקשר לסופר הדגול הוא הטרגדיה של סופיה; הוא מה שמנע ממנה לעמוד בעצמה, ובגאווה, בעולם. כך שפרקי היומן האלה, הכתובים בכנות ובאינטימיות - הם הרומן שלא נכתב של סופיה טולסטוי. הם האנה קרנינה שלה. √
לחיות עם גאון / סופיה טולסטוי
מרוסית: חמוטל בר יוסף; כרמל, 328 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו