המערכת הפוליטית ממוקדת סביב סוגיית מועד ההודעה של היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, בכפוף לשימוע. בניגוד לרצונו ולכוונתו, היועץ אביחי מנדלבליט הופך ליותר משחקן פוליטי.
המהלך המשפטי צפוי להכניס את הדמוקרטיה הישראלית לפלונטר משתק, בדומה לדשדוש חסר המוצא של בריטניה ושל ארה"ב. אפשר להניח שמשפטנים מתכוונים להוביל מהלך שימנע מבנימין נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה (כך חוזים כמה פרשנים).
המהלך, לפי התחזית, יקבל גיבוי של נשיא המדינה ריבלין, וסיוע מבג"ץ. יש המוצאים בדבריו השבוע על השחיקה במעמד שלטון החוק, רמז לכוונת הנשיא. כבר לפני שבוע, בכתבתה של דנה ויס, התייצב הנשיא לשעבר אהרן ברק ולמעשה שיגר איום מוסווה למנדלבליט לבל יבייש אותו ואת קודמו מאיר שמגר.
מבחינה אלקטורלית, סביר מאוד שהודעה מוקדמת על הגשת כתב אישום תצא בעוד פחות מחודש, ורק תחמם את מצביעי הימין ותתדלק את ניצחון הליכוד בבחירות. מול הנחישות האטומה של המערכת הצליח נתניהו להציב עובדה פוליטית: הליכוד צמוד להנהגתו. זאת בעצם היתה המגמה של "חוק סער" - להבהיר לשותפים הקואליציוניים הפוטנציאליים, שאין להם שותף אחרי הבחירות זולת מנהיג הליכוד במידה שינצח - והוא נתניהו.
הציבור כבר מכיר אותו. אין ערך אמיתי לכך שגורם משפטי כזה או אחר יודיע מה מצבו "האמיתי" של נתניהו. דעת הציבור על תפקודו כראש ממשלה מגובשת; הציבור גם יודע שאין פצצות מצרר בכתב האישום, אם יוגש, אלא רק בפרשנות.
הגשת כתב אישום באמצע פברואר תכניס חלק מהשותפים הפוטנציאליים לממשלת ימין לפינה: בעיקר את משה כחלון. הוא ייאלץ להודיע אם יישב בממשלה בראשות נתניהו תחת כתב אישום.
בניגוד לאולמרט בזמנו, המשבר העומד לפתחו של נתניהו הוא משפטי ותו לא. כי המציאות היא הקמפיין האפקטיבי ביותר של הליכוד. התקיפה המוצלחת בסוריה, חץ 3, ובאמצע השבוע הידיעה כי ישראל עלתה חמישה מקומות במדד החדשנות העולמי והיא במקום מספר 5. ראש ממשלה במדינה נורמלית לא צריך יותר מזה.
אולמרט אולץ להתפטר על ידי שותפיו, ברק ולבני, לא בגלל ההסתבכות המשפטית אלא משום שהם לא קיבלו מלכתחילה את מנהיגותו והוא היה נתון במשבר מתמשך מאז מלחמת לבנון השנייה. מאחר שלא התפטר בעקבות דו"ח וינוגרד, היווה ההליך המשפטי הזדמנות לדרוש את התפטרותו. לא היה לו בסיס תמיכה מוצק; נתניהו לא נתון במשבר אמון מול הציבור. המשבר הוא תולדה של הפללת היריבות הפוליטית.
כך שהמטרה של נתניהו היא לדחות את הכרעת הגורמים הפוליטיים עד לאחר הבחירות. אז, השותפים הפוטנציאליים יועמדו בפני הברירה: ממשלת ימין בראשות נתניהו, שעלול להיות ראש ממשלה תוך כדי משפט; או ממשלת מרכז־שמאל. לכחלון ואולי גם לבני גנץ יהיה קל יותר לדחות אז את החלטתם, עד לסיום השימוע. "על המחר, אחים, נטוש המאבק", שרה בזמנו להקת הצ'יזבטרון. הפעם לא מדובר בצ'יזבט.
כשהסוסים דוהרים: הראיון עם היועמ"ש מנדלבליט הבהיר: סדר היום החמור והרציני של נתניהו לא עמד לזכותו
כתבתה של דנה ויס, שכללה ראיון עם היועץ אביחי מנדלבליט, הכילה אינפורמציה חיונית. למשל, ציטוט של אחד ממנהלי החקירה הבכירים במשטרה: "אנחנו היינו סוסים דוהרים". במשתמע, מנדלבליט ריסן אותם.
צריך רגע לעצור ולחשוב. בפברואר 2016 ערמו חוקרי המשטרה בפגישתם הראשונה עם היועץ המשפטי מנדלבליט שזה עתה נכנס לתפקידו ערימות של תיקים, שבהם היו "קצות חוטים". שנגעו למה? לחליפות. לסיגרים. אולי שמפניות. להזרמת כספי בחירות. חלק מהחומר היה שאריות מכהונת היועץ הקודם וינשטיין, וחלק ממבקר המדינה.
אפשר לשער שהמשטרה החזיקה חומרים משלה. האם היתה לחוקרי המשטרה איזו אסמכתא על עבירה חמורה שביצע נתניהו? לא. ובכל זאת נשלחה ארמדה של צוללות ונושאות מטוסים כדי לדוג סרדינים. סוסים דוהרים במשטרה, חדורי מוטיבציה.
למה הדבר מטריד? כי בכל זאת, גם אם מישהו לא אוהב את בנימין נתניהו, האיש היה בשנים האחרונות עמוס בסדר יום חמור ורציני ביותר בכל הנוגע לניהוג ענייניה של ישראל. למשל, הגרעין האיראני. למשל, מאבק מדיני קשה מול ממשל אמריקני עוין. חדירה רוסית חסרת תקדים לסוריה. התבססות איראנית כנ"ל. התחמשות חיזבאללאית. חוק הלאום כמעצור בפני הידרדרות פוסט־ציונית. "מקורבי מנדלבליט" אומרים שנתניהו אמר כנראה דברים דומים בישיבות הממשלה, לאוזניו של היועץ המשפטי. אולי כדי להכניס שכל ישר למהלכי החקירה.
זה אכן לא מתקבל על הדעת שהמשטרה והפרקליטות יטרידו את רה"מ במצב כזה בחקירות, כאשר החשד לעבירות הוא מינורי ואף שנוי במחלוקת. אני מניח שכאשר נתניהו טבע את הסיסמה "אין כלום כי לא היה כלום", הוא חשב על מדינות מערביות מתוקנות כמו ארה"ב. שם, כדי לערער, להחליש ולסלק את הנשיא, צריך לראות עבירה אמיתית שכל אחד יודע שהתבצעה, ולבדוק את החשד שיש קשר בין הנשיא לעבירה.
אפילו בחקירות הפוליטיות של טראמפ יש חשד שעל פניו הוא רציני. ניקסון נחשד בקשר ישיר לפריצה למטה הדמוקרטים, מתן הנחיות לביצוע עבירות כמהלך לחיסול יריבים פוליטיים, ובייחוד העלמת ראיות והסתרת העבירות לאחר מעשה. אין שום דבר שמתקרב לעבירות מהסוג הזה אצל נתניהו.
ובכל זאת, "הסוסים דוהרים". לאן? למה? האם יש חשד שביבי מרגל איראני או רוסי? מתנהל מעקב אחר בנו: הוא יוביל את הסוסים מלחכי התבן אל מקורות הכסף, מימון תענוגות וכיו"ב. גורלו של ראש ממשלה אמור להיחרץ לא על פי הישגיו ומדיניותו, אלא בגין כמות הסיגרים ששרף מדי חודש.
יתר על כן, חולפים חודשים ארוכים, שנה של ליחוך תבן. כעבור כחצי שנה, כאשר אין התקדמות של ממש, צצה לפתע פרשת הצוללות. מדוע? אפשר לענות חד־משמעית: כי מערכת הביטחון בימי ברק ובוגי יעלון התנגדה לאסטרטגיית ההתחמשות בצוללות. לכן ניסו להפליל את הרכש.
קמפיין השילוט של הליכוד צריך לרדת מן החוצות // צילום: קוקו
הדבר גורם לזעזוע ומעניק דלק לחקירות הסתמיות. יש להניח שבלי החשד הנורא שעולה מעניין הרכש הימי מאגר הלגיטימציה הציבורית להטרדת נתניהו וחבלה בתפקודו מצד רשויות החוק היה אוזל.
היועץ מנדלבליט הצליח בצורה מיומנת לצמצם את הפרשה לכמה גנבים, והוריד די מהר את החשדות מנתניהו - למגינת ליבם של גורמים בחקירה. אני יודע את זה משום שפגשתי אדם ידוע שמשקף במידע ובמנטליות שלו את הפרקליטות ואת חוקרי המשטרה.
נשארנו עם סיגרים, פסגת הפחד ותיק 4000. אין שם משהו שמצדיק את האמירה כי רק השיפוט המקצועי של הראיות יכריע. כפי שכתב אלן דרשוביץ, העיסוק של המשטרה ושל התביעה ביחסים בין התקשורת לפוליטיקאים, כולל חקירת עיתונאים, אין לו מקום בדמוקרטיה.
תיאטרון חובבים: הטלפונים הגנובים של אפי נוה מלמדים מה קורה כשהליברליות עוברת לתחום "המטרה מקדשת את האמצעים"
פרשת הטלפונים הניידים של אפי נוה, שהתפזרו בקרב כמה אנשי תקשורת בכירים, מבטאת את חומרת יחסי הקרבה בין העיתונות לבין המשטרה והפרקליטות. קמפיין השילוט של הליכוד, המציב כמה עיתונאים בכירים כמעין אויבי הימין אם לא אויבי העם - צריך לרדת מן החוצות. זאת, בלי קשר לקשרים הקיימים או לא קיימים בין עיתונות לרדיפה פוליטית משטרתית.
האינטואיציה המוסרית אומרת: עד כאן. האינטואיציה של האסור והמותר ביחסי עיתונאי משטרה ומערכת התביעה אומרת גם ששיתוף פעולה כזה, כפי שנחשף בין עיתונאית בגלי צה"ל לבין הפרקליטות על מנת להפליל את עו"ד אפי נוה, משקף את תפקיד התקשורת במשטרים אפלים.
הטלפון שהועבר לפרקליטות משרטט קו אדום שמפריד בין ליברליות על ערכי החופש, לבין ליברליות ההופכת לשמאלנות קשה. כאשר הליברל הופך לשמאל, הוא נמצא במתחם המטרה־מקדשת־את־האמצעים. חציית הקו היא שהופכת את הליברלים לפשיסטים האמיתיים של תקופתנו. זה לא מקרה שמתווי הקו המפלגתי בקרב התקשורת נמנעו מלעסוק בסיפור השת"פ התקשורתי־משטרתי ופנו להסתה נגד שרת המשפטים איילת שקד.
העיסוק במקורות הכוח בחברה הישראלית מתרחש בעיצומה של מערכת הבחירות. הפוליטיקאים הם למעשה להקות שחקנים בפסטיבל של תיאטרון חובבים. הם ובוחריהם ישובים בקהל, אחת לכמה דקות עולה מישהו לבמה ונותן הצגה לא משכנעת.
ליברמן "לא דופק חשבון!". אני חזק, אני לא פראייר כמו נתניהו החשוד, אומר ליברמן, שלא הצליח אפילו להעביר את תחנת גלי צה"ל משטח השיפוט של צה"ל, לבקשת הרמטכ"ל, לאחריות אזרחית במשרד הביטחון. בעלי הכוח, המיוצגים על ידי דינה זילבר, אמרו לו "נייט", וזילבר נימקה כי זו פגיעה בחופש הביטוי.
כך עולה גנץ בצבעי החאקי של תשדיריו ומעביר מסר ברוטלי: "רק החזק מנצח!"
הקהל יושב ומוחא כפיים לביצוע, אך מדי פעם נכנסים הסדרנים ושולפים אנשים מבין השורות ולוקחים אותם בחשיכה. אלו בעלי הכוח האמיתיים. הפוליטיקאים, ככל שהם מעבירים מסרים כוחניים, מבליטים רק יותר את חוסר האונים שלהם מול מוקדי הכוח האפורים, הדשים בהם וטוחנים אותם עד דק.
בלי פסטורליה: הרוסים הם הנהנים הגדולים מנסיגת ארה"ב מסוריה, אז ישראל גוזרת עמלה בדמות חופש פעולה אווירי
המבוגרים יותר עוד זוכרים את הטופולב שגלש מעל הקיבוץ מכיוון צפון־מזרח לדרום. זה היה ב־67'. השבוע חלפו מעל לקיבוץ באמצע הלילה שני גופים בכיוון ההפוך, פחות או יותר. חצי קיבוץ התעורר מהרעש. זה היה פחות פסטורלי מהנתיבים הלבנים בשמי החרמון.
האיראנים נמצאים בלחץ גובר בסוריה, ויממת התקיפות וירי הטילים האיראני והסורי היא התוצאה. יש כמה התפתחויות שדוחקות את האיראנים לפינה. לפני כשבוע נפגשו דיפלומטים אירופאים בכירים עם אנשי משרד החוץ האיראני בטהרן, והודיעו להם שהאיחוד האירופי לא יסבול עוד התנקשויות על אדמת אירופה וניסויים בטילים בליסטיים.
אירופה חוזרת להטיל סנקציות על איראן, בינתיים פחות משמעותיות. לאחרונה חל מפנה בלתי צפוי ביחס האיחוד האירופי לאיראן. האירופאים מתקרבים לטראמפ במדיניות ביטול הסכם הגרעין והסנקציות שלו. זה קרה, בין השאר, בגלל הלחץ של ישראל שחשפה את פעילות הטרור האיראנית על אדמת אירופה. הולנד, למשל, שלא התייחסה כלל לבעיה האיראנית, הפכה פתאום לניצית יותר מצרפת וגרמניה המובילות, בעקבות ניסיון ההתנקשות שאירע בדנמרק השכנה.
לפי סוכנויות הידיעות הבינלאומיות, התוצאה של המהלך האירופי היא מהלכי תגובה איראניים תוקפניים יותר. היעד הזמין והקרוב שמזוהה עם המערב הוא ישראל.
ישראל, מצידה, חילקה את העבודה עם ארה"ב. האמריקנים מכים באיראן כלכלית; ישראל, מתוך האינטרסים ההגנתיים שלה, מכה באיראן צבאית. נרשמה ירידה בכמות התקיפות מאז התקרית בספטמבר 2018, כאשר בעקבות תקיפה כירורגית בלטקיה הופל מטוס רוסי בידי הסורים. כעבור שלושה חודשים, ב־20 בדצמבר, הודיע הנשיא טראמפ על נסיגת הכוחות האמריקניים מסוריה. מאז, נראה שתדירות התקיפות של ישראל בסוריה הולכת וגוברת; היא חזרה לשיטה של לתקוף כל דבר שזז בסוריה, ולאחרונה אף עושה ואומרת שעשתה. קשה להאמין שיש על כך הבנות.
שפת התקיפות משדרת את עמדת ישראל: האמריקנים מתפנים, נשארנו לבד וזכותנו - יותר מבעבר - למנוע את היווצרות החזית האיראנית. ובנוסף - הרוסים הם המרוויחים הגדולים מהנסיגה האמריקנית, כך שישראל לוקחת לעצמה עמלה, בצורת חופש פעולה בסוריה.
אל תיגעו לי בהמנון: כבוד לפרטיזנים? האנושות כבר מזמן נעלמה בזירת הפרסומות
משוגעים, אין לכם קצת כבוד לאנושות? "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים האיטלקים במלחמה נגד הכובש הגרמני, בתור פרסומת לבנק? קטע מההמנון האמריקני כפרסומת למכונית? אני מניח שהפרק הבא בתולדות התחכום הקופירייטרי יהיה "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה": דיור מוגן בחברת שחקניות עבר וכוכבי תקשורת שבחרו נכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו