דן תורג'מן: "להיעלם זו בחירה"

לפני כשש שנים קיבל דן תורג'מן הצעה שאי אפשר לסרב לה. יהודי עשיר מלוס אנג'לס בשם רוברט מ' בלייוייס הציע לו תקציב של 2.5 מיליון דולרים, אם יסכים לעשות סרט שיהיה עיבוד לספר ששמו "רימון הזהב" שכתבה דבורה וייסמן. הספר מגולל אפוס היסטורי על אודות יהדות תימן. תורג'מן (53), שהספיק לצבור עד אז רזומה כבמאי וכתסריטאי של הסרטים "מינוטאור" ("סרט שהיה חלום חיי", לדבריו) ו"משהו מתוק", התגייס למשימה.

בסוף השבוע האחרון יצא הסרט "רימון הזהב" למסכים בארץ בכיכובן של הדר עוזרי, גלית גיאת ותמנע בראואר.

"מצאתי את עצמי נשאב לעלילה שמתמקדת בנערה בת 17 שעוזבת את צנעא, מגיעה לירושלים ועוברת מסע אישי ומשפחתי על רקע ירושלים והמאבק על הקמת המדינה", מספר תורג'מן, "זהו סיפור מרתק שמשתרע על פני כ-80 שנה, והיה ברור לי שאני בפנים".

אני מניח שקל להתגייס לפרויקט עם קו אשראי כמעט בלתי מוגבל.

"זה נכון שכשיש כסף להפקת סרט החיים כבמאי קלים הרבה יותר, אבל אילולא הייתי רואה את הניצוץ שבדבר - לא הייתי משתעבד לפרויקט במשך תקופה כל כך ארוכה. רק העבודה על התסריט ושיפורו ארכו כשנה, ואחר כך היו עוד חודשים ארוכים מאוד של עבודת הכנה, שכללה שחזור מלא של התקופה וקבלת רישיונות ואישורים לצלם במקומות היסטוריים, כולל בכותל המערבי. עבודת הליהוק עצמה היתה מפרכת ודרשה למצוא שלוש שחקניות תימניות בעלות דמיון מסוים זו לזו ובטווח גילים שנע מ-17 עד 80".

הידיעה הראשונה על צילומי הסרט פורסמה ב-2008 ואנחנו בפתחה של 2013. למה לקח כל כך הרבה זמן להוציא את הסרט-

"הסרט מוכן להקרנה כבר שנה וחצי, אבל יש הרבה שיקולים של מפיץ שעובד מול סרטים אחרים שיוצאים לקולנוע. יש גם שיקולים של חורף, קיץ וכו'. יש בזה משהו מתסכל, אבל מי שעוסק בקולנוע יודע שיצירת סרט היא סוג של מרתון, ואם אתה לא מוכן לריצה ארוכה - אין לך מקום בקולנוע. מרגע שתסריטאי, במאי או מפיק מתאהבים בספר ועד שהוא מגיע למסך - זה יכול לקחת שנים, כך שאין לי ממש תלונות בעניין. פעם אולי היו לי. היום התבגרתי וברור לי שעם כל הכבוד לאמנות שלי, מדובר כאן במוצר שיש לשווק במקום ובזמן הנכונים".

הסרט דובר אנגלית. זו בחירה תמוהה לנוכח העובדה שמדובר בסרט בעל אוריינטציה מאוד יהודית-ישראלית.

"אני מודה שהדבר היחידי שהייתי משנה לו יכולתי היה עניין השפה. הייתי מעדיף שהדמויות ידברו בתימנית, בערבית ובעברית ולא באנגלית. במקרה הזה הייתי צריך לקבל בהכנעה את התנאי של המפיק שמימן את הסרט ומקווה להפיץ אותו בחו"ל כדי להחזיר את ההשקעה. זה המחיר ששילמתי עבור החופש הכלכלי המוחלט שקיבלתי. גם פה הגיל והניסיון מלמדים אותך שאין טעם לעלות על בריקדות. כשהייתי צעיר יותר הייתי פחות פתוח לפשרות".

"אני עדיין שחקן"

הרבה לפני שתורג'מן התיישב על כיסא הבמאי הוא עמד מול המצלמה. את הקריירה הענפה שלו כשחקן החל בתחילת שנות ה-80, מייד לאחר שסיים את לימודיו בחוג למשחק באוניברסיטת תל אביב. כבר בתחילת הקריירה הוא השתתף ברצף סרטים שכלל את "הלם קרב", "לא שם זין" ו"אש צולבת" המיתולוגיים, שמיקמו אותו כאחד השחקנים האיכותיים של הקולנוע הישראלי. בין לבין הוא עשה תיאטרון וזכה להכרה חוצת גבולות וגילים עם עליית "לגעת באושר" - הטלנובלה העברית הראשונה.

תורג'מן היה נשוי לשחקנית ענת עצמון, ולשניים שני בנים בני 14 ו-18. החיבור ביניהם הפך אותם לאייטם חם בשנות ה-80, ולאייטם לא פחות מבוקש כאשר התגרשו לפני כשמונה שנים.

כאשר הוא נשאל לאן נעלם בשנים האחרונות ואם החליט לזנוח את קריירת המשחק, הוא עונה בשלילה מוחלטת. "אני עדיין שחקן וממש לא שמתי את זה בצד. המשחק אצלי הוא מקום מאוד טעון ודלוק, ואני עושה את זה כבר 25 שנה, רק שאני עושה את זה במינונים שונים. מצאתי עניין גם במאחורי הקלעים, כמו גם בעסקים. שחקן בישראל חייב למצוא לעצמו אפיקי תמיכה כלכליים נוספים, ובאופן טבעי פחות בוער לי להשתתף בכל פרויקט ויותר חשובה לי האמירה שלו. אולי זה משהו של הגיל".

אתה מתכוון לפרויקטים דוגמת "לגעת באושר", שזכה לחיצי לעג ממבקרים ומקולגות-

"העקיצות של מי שעקץ היו מיותרות. לראיה, שנים אחר כך אין שחקן ושחקנית מכובדים בארץ שלא התנסו בז'אנר. 'לגעת באושר' ו'סיטי טאואר' הן זיכרון מתוק עבורי. אל תשכח שזה קרה כשכבר הייתי שחקן בוגר עם עשרה סרטים מאחוריי וכל מיני הפקות שונות בטלוויזיה ובתיאטרון. לא איבדתי את הראש בגלל הטירוף שהיה סביבנו, אבל היה רגע מסוים שהגיעו עוד ועוד הצעות דומות - ואמרתי 'קאט'. אני צריך משהו אחר לעצמי. להיעלם זה הרבה פעמים סוג של בחירה. אני מכיר הרבה שחקנים שלא נעלמו אבל לא באמת נמצאים שם ועושים דברים שהם לא שלמים איתם. בגילי ועם הרזומה שלי אין לי בעיה לזוז הצידה ולחזור מתי שבאמת יש לי עניין, כמו במקרה הזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו