אוליביה מרטינז. "לפני חמש שנים פגשתי אותו והתאהבתי. ידעתי שהוא האקס של קיילי מינוג, אבל לא היה לי מושג שהם עדיין בקשר. בילינו יחד במרוקו, שם צילמתי סרט, תמונות פפראצי שלנו דלפו והתפרסמו בכל העולם, ופתאום אני זו שאיתה הוא בוגד בקיילי חולת הסרטן. נוצרה מהומה רבה סביב העניין הזה, ואני בסך הכל בחורה מאוהבת שמכירה את כל צדדי המטבע של הסיפור, לא רק מה שהתקשורת מפרסמת. מי שיקשיב ל'פאריס', שיר שלי מהדיסק שלי שנקרא 'The Monkeys Are Here', יבין שזו היתה מערכת יחסים שהושתתה על הרבה דרמות וחופשות חלומיות בכל העולם, אבל כשזה הפך להיות רק מערכת יחסים ותו לא, לא היה שם כלום בעצם. היום במבט לאחור החוויה הזו היתה מעצבת ועזרה לי להבין מה אני באמת רוצה מהחיים וממערכות יחסים".
צילום: קובי מאירי
בא לי אותך. "כשהאחיינית שלי בת ה-3, ניר - ילדה מושלמת, יפה ומצחיקה - אומרת בטלפון 'שרי, בא לי אותך', אני נמסה. ניר היא בעצם הסיבה שעזבתי את לוס אנג'לס וחזרתי ארצה. היא נולדה לאחותי נעמה שצעירה ממני בשנה וחצי. הייתי בלידה שלה, וגם אחריה ראיתי אותה כל יום, ואז נסעתי לארבעה חודשים. כשחזרתי, הסתכלתי עליה והיא היתה מישהי אחרת לגמרי ופשוט פרצתי בבכי ושאלתי את עצמי: "מה אני בדיוק עושה לעצמי-" וזהו, נשברתי. הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהחיים שלה. רוצה להיות עם המשפחה החמה שלי, והחלטתי שאני חוזרת לארץ. אני לא מרגישה שוויתרתי או הפסדתי משהו עם החזרה לארץ, כי מבחינתי שום דבר כבר לא היה שווה את המרחק מאחיותיי, מהוריי, מניר. אני שואלת את אחותי שוב ושוב בפליאה אם אפשר לשבט אותה".
גברים. "כל הזמן הייתי במערכות יחסים ועכשיו אני לבד, עושה קצת חושבים. ברור לי שאני צריכה לשכלל את הבחירות שלי, כי מה שבחרתי עד כה לא החזיק מעמד. כמו כל אמן יוצר, שרגיל להרבה ריגושים, אני מתלהבת ואז ההתלהבות שוככת, ואני יודעת שאני צריכה לפצח את העניין הזה ולמצוא את האחד שלא ישעמם אותי ושיהיה לו מנוע חזק במיוחד שייצור תכנים לקשר כל הזמן. אני מאוד חזקה ודומיננטית במערכת יחסים. בסוף הערב אני מגיעה הביתה מלאה במה שיצרתי וכתבתי וצילמתי ואני צריכה מולי פרטנר שישתף אותי באותה מידה, אחרת האיזון נפגע. מצד אחד אני כאילו בן אדם קרייריסטי, למרות שאני לא אוהבת את המילה הזו, כי אני לא אשת עסקים, אבל החיים שלי מלאי קצב ונעים סביב בירות העולם. מצד שני אני אדם חם וביתי שמבשל, בדיוק כמו בבית שגדלתי בו. אז היו לי מערכות יחסים עם גברים שגירו אותי אינטלקטואלית, אבל הבית שלהם היה קר ומנוכר מדי, ולהפך. זה לא פשוט למצוא בן זוג מתאים, אבל לפחות אני יודעת מה אני צריכה".
דיסוננס. "אני מאוד מודעת לדיסוננס שאני משדרת. עובדת היותי ילדה מטבריה לא מסתדרת עם כל היצירה ועם כל מה שעשיתי עד כה: תערוכות ציור בניו יורק, בפאריס ובלונדון, הספר שכתבתי 'לגעת באושר דרך ההיגיון' ועכשיו דיסק עם שירים שלי. וגם הוליווד והקודים שלה, שלא מסתדרים עם איך שאני עושה דברים - לא מתוך חשיבה אסטרטגית, אלא מתוך האינטואיציות. יש גם פער בין המראה שלי שהוא הכי אול אמריקן גירל לבין מי שאני - חצי עיראקית, רבע מרוקאית ורבע צברית שורשית, מזרחית גאה ולא מתנצלת. בהחלט קיים דיסוננס בין כל החלקים שמרכיבים את האני השלם שלי, ואני מודעת לקושי לקבל ולהכיל אותו".
החלטה. "קיבלתי החלטה עם עצמי לא להתעסק יותר באיך שאני נראית. נגמרו השאלות ואני מזה יורדת לגמרי מן העניין, לא מעניין. האמת היא שאף פעם לא באמת הייתי הטעם של עצמי, אז זה ברור מה אני חושבת על העניין. "אני קוראת על בחורות שמאוד אוהבות את איך שהן נראות וזה נשמע לי כיף אדיר. הלוואי שהייתי מרגישה ככה. החלטתי במקום להתעסק בעצמי להתעסק במוסיקה שאני עושה, כי היא צריכה להיות טובה ומשמעותית. אם היא לא תהיה טובה מה זה כבר ישנה איך אני נראית, כנ"ל לגבי תפקיד מעניין. לא מתעסקת יותר בדברים שהלוק שלי הופך להיות בהם אישיו. נגמר".
ועדת כלכלה. "לפני חצי שנה התייצבתי בפני ועדת הכלכלה בכנסת עם עוד שחקנים נציגי שח"ם (איגוד השחקנים בישראל) כדי להתריע על עניין רשות השידור, ואיך זה יכול להיות שהיא לא ממלאת את ייעודה ולא מפנה תקציבים להפקות חיצוניות. זה המינימום שאני יכולה לעשות בשביל המקצוע המורכב שלי, והפעילות בשח"ם היא חשובה ומהותית בעיניי. אני מלאת כעס על הערוץ שמכנה את עצמו הערוץ הממלכתי והוא היחיד שלא עומד בדרישות התקן, מפר חוק ולא מעניק לקהל הצופים שלו את התכנים שמגיעים לו".
זמרת ברים. "למרות שהדיסק הראשון שלי הוא מלנכולי, חורפי ומשקף כנראה את הלך הרוח של התקופה שבמהלכה כתבתי את השירים, אני לא רוצה להיות זמרת בברים אפלוליים. אני שמחה להופיע ואם מזמינים אותי להופיע באירוע יופי, אופנה או בהקרנת בכורה של סרט אני מאושרת מהעניין. למה לא? מוסיקה ואופנה - מרגיש לי חיבור מדויק ונכון, ואני חושבת שאין שום פסול באירועים מסחריים כל עוד מגיע קהל שרוצה לשמוע אותי. השירים החדשים שאני כותבת עכשיו הם כבר הרבה יותר קומוניקטיביים, יותר שמחים, יותר אביביים".
חטאים קטנים. "יש לי כמה חטאים קטנים שאני מקפידה עליהם בכל יום: שתי כוסות קפה ביום, שתי סיגריות, אם זה יום רע אז שלוש, ושתי כוסות יין אדום כל ערב - אני מקפידה לשנות ולגוון ביקבים כדי לא להשתעמם. חוץ מזה אני מגזימה בדברים מתוקים, בעיקר בבוקר כשאני מתעוררת, חסרה לי המתיקות. אני לא צריכה לאכול ארוחת בוקר, אני גם לא אוהבת. אני צריכה את הקפה שלי עם עוגיות הקינמונים שאמא שלי אופה או עם עוגיות המערוד, הידועות בשם מעמול, ואז השילוב של הקפאין והסוכר נותן לי בוסט מושלם להתחיל את היום".
טבריה. "נולדתי בטבריה להורים שניסו במשך 15 שנה להביא ילד לעולם. ואז אני נולדתי, שנה וחצי אחריי אחותי נעמה, ושנה וחצי אחריה אחותי עתליה. אמא היא אתאיסטית מושלמת שאוהבת מאוד את התנ"ך ושר-י זו היתה הברקה שלה, כי לסבתי קראו שרה וכל בנות דודי מצד אבי הן שרה, שירי ושרית. אמא הקפידה שנלמד לנגן בפסנתר ואת הבגרות שלי עשיתי במגמת אמנות. מבחינתי להגיע לבית ההורים שלי היום זה להגיע לנופש, לבית הבראה, לבית החם שלהם, עם מיץ התפוזים שאבא סוחט עבורנו ועם דברי המאפה הטריים שאמא אופה. אבא כמובן טוען שאני לא מגיעה מספיק וסופר לי את הפעמים שאני מגיעה".
ימי הולדת. "ביוני האחרון חגגתי 30, אבל באמת שאני לא אוהבת במיוחד חגיגות יום הולדת. כל איחולי המזל טוב האלה... על מה? על שנולדתי? אז סבבה, נולדתי. צריך לברך את אמא שלי, היא אחראית לעניין הזה, לא? אני חושבת ששמעתי יותר מדי 'מזל טוב' במהלך השנים. כל תערוכה, כל פרמיירה, המוני 'מזל טוב' וזה קצת גדול עלי, קשה לי. סליחה, אבל אם אפשר לחסוך במזל טובים על העובדה שנולדתי, אני אשמח. אני הכי אשמח ואתרגש אם אנשים יבואו להופעה שלי וייהנו מהשירים שלי בדיסק, ויגידו על הדרך 'מזל טוב' ו'איזה יופי'".
כיבוש. "מכיוון ששם משפחתי הוא גבעתי, כל הזמן כותבים עלי במונחים של כיבוש. 'אחריי לגבעתי', 'כובשת את המסך' ועוד וריאציות עם השורש הזה שאני לא מחבבת בכלל. אני לא כובשת שום יעד ושום פיסגה חוץ מאשר את הלב שלי, דואגת שיהיה מלא, שילך אחרי מחוזות הדמיון שלי. אין לי אסטרטגיה מובנית להיות בטופ של הפירמידה. למרות שאני בחורה מאוד אמביציוזית ושאפתנית זה מפחיד אותי להיות שם כי כולם יושבים עליך ורוצים בקרבתך, ואני לא אדם שיש לו זמן להתעסק בכולם. אני לא מצלמת את עצמי בכל רגע נתון ומעלה לאינסטגרם - למי יש זמן לזה? גבעתי הוא עברות של שם המשפחה של אבי - קלצ'י - ובחיי שהייתי שמחה לשאת אותו, אבל נולדתי גבעתי".
לה לה לנד. "אני באמת חייתי בלה לה לנד וחזרתי לארץ. ייקח לי זמן להתעשת ולהתרגל למה שקורה פה, והמציאות אט אט טופחת על פניי. באתי ממקום שבו שני פרקים שבהם שיחקתי ב'CSI' מסדרים אותך לשנה שלמה ופה זה לא קרוב לזה. אז שנה וחצי אני עושה מוסיקה, מוציאה את כל מה שיש לי להוציא, אומרת את כל מה שיש לי להגיד, ואני יודעת שבקרוב אחזור לשחק. אני הכי אשמח להיכנס לתוך דמות. דברים שעשיתי בעבר, הנחיה או תפקידים שבהם אני על תקן הכוסית שכל מה שיש לה למכור זה חזה וישבן - זה ממש לא. זה לא הז'אנר שלי, זה לא המימד שלי. אני לא באמת אוהבת להיות בטלוויזיה ולדבר את עצמי, תנו לי לשיר או לשחק. אפילו קטעי הקישור בין השירים שלי, קשה לי איתם. סירבתי להצעה להשתתף ב'מאסטר שף VIP', למרות הפיתוי הכספי והידיעה שרבים וטובים ישתתפו בתוכנית הזו, כי אני לא רוצה להתרחק מעצמי. היום המרכז שלי מוגדר ויציב, הפונקציה שלי ברורה".
מסיכות. "ערן פסח, המורה שלי למשחק, איש דעתן וגאון הדור, הוא האדם היחיד שמבין אותי באמת. הוא בבחינת מאסט לחיים שלי: גם מורה למשחק, גם דרמטורג, גם מביים עכשיו את הקליפים לשירים שלי, אבל יותר מכל הוא מנטור ופסיכולוג שמוריד מסיכות ומצליח להבהיר את החיים. הוא הצליח לחשוף אותי, לקלף ולהוריד ממני הרבה מסיכות. כל הזמן הייתי מתנצלת על הקיום שלי, על איך שאני נראית, חוזרת לטבריה מתל אביב אחרי יום צילומים מוצלח ומתנצלת, הייתי חוזרת מהוליווד לתל אביב אחרי תפקיד ב'CSI' ומתנצלת. ערן גמל אותי מההתנצלות, גרם לי להבין שמי שלא מוכן לקבל אותי כמו שאני ולהסתדר איתי, גם ככה אין לי עניין איתו, אז בשביל מה להתנצל-"
נוסטלגית. "דרך העשייה המוסיקלית שלי הבנתי כמה אני אדם נוסטלגי. פתאום הכל התחבר: בגדי הווינטג' בארון, שאותם אני הכי אוהבת; הריהוט מיד שנייה בבית שלי; הסאונד שאני מחרבת בכוונה, כדי שלא יהיה מושלם ומלוטש; עטיפת הדיסק שלי היא תמונה שלי מגיל 9, לבושה במיטב המחלצות, מסורקת למשעי ומנגנת בקונצרט חגיגי על הפסנתר. בבוקר אחרי שעטיפת הדיסק כבר הודפסה, הייתי חייבת ללכת עם תחושות הבטן שלי ולהחליף אותה בתמונה הישנה הזו מגיל 9 שאמי צילמה".
סימון נינה. "היא הכי נשמעת אצלי באוזניות. יש בקול שלה כל כך הרבה רגש וסבל, ממש מרגישים דרכו את תחנות חייה, והיא נוסטלגית וקלאסית. לא משנה מתי השירים שלה יושמעו, הם תמיד יהיו רלוונטיים ותמיד ידברו וירגשו. היא אחרת, נינה סימון, שרה מתוך חתיכת כאב. אני מאזינה גם לאריקה באדו, לבוב דילן ולביטלס כמובן. מבין הישראלים אני מקשיבה לאמיר דדון, לאסף אבידן ולבלקן ביט בוקס הנהדרים, אבל אני נערה שגדלה על אביב גפן ומשינה".
עיר החולמים. "כבר בגיל 16 הרגשתי שתל אביב קטנה עלי ושהנשמה שלי רוצה לעוף. הגעתי עם חבר גולש להוואי, אחר כך להוליווד לזמן קצר ומשם הגעתי לניו יורק, ומייד התחברתי. הרגשתי ניו-יורקרית בנשמה. הרגשתי שזו עיר החולמים על אמת (לא כמו בהוליווד שבה מקפידים לשבור לך את החלום), עיר של צבע ויצירה, עיר מכילה ומלאת נשמה, ופתאום התחלתי לצייר וציור רדף ציור, ותערוכות, ומלגה ללימודי אמנות שנאלצתי לסרב לה כי הרגשתי שאני לא רוצה להיקבר שלוש שנים בין כותלי חדר סטודנטים קר ומנוכר. התחלתי ללמוד משחק וללמוד אנגלית והציור עזר לי לממן את הלימודים היקרים. זה לא שנולדתי להורים שיכלו לממן לי את החלומות, אבל הם בהחלט נתנו לי את היכולת להיות מי שאני כדי שאוכל לממן לעצמי את החלומות".
פרדוקס. "יש המון פרדוקס במקצוע הזה שבחרתי לעצמי, כי ככל שאתה משתפר בו ומתברג מעלה, אתה גם חווה יותר אכזבות. זה כאילו להיות כל הזמן בראיונות עבודה ולשמוע לא אחרי לא. להיות דחוי על בסיס קבוע, זה הרי משהו שיכול לערער את הנשמה, לא פלא שיש הרבה סמים בתעשייה. כמה ראיונות עבודה אנשים רגילים כבר עוברים בחיים? גג חמישה? הייתי כל כך הרבה פעמים קרובה לשמוע כן, וכבר דמיינתי את עצמי מצולמת מכל זווית אפשרית בסרט הזה או בסרט אחר, והכנתי דרכונים, וביטלתי עבודות, ואז מגיע הלא. זה מטריף את הדעת. החזרתי לעצמי את השליטה לחיים באמצעות המוסיקה שאני יוצרת. אף אחד לא יגיד לי מה להקליט ומתי להקליט, ואני עולה לבמה ומקבלת פידבק מהקהל שלי והשפיות חוזרת למחוזותיי. חוץ מזה שאני מקווה שבקרוב יהיו לי ילדים משלי כי אז הכל, פשוט הכל, הופך להיות משני".
צדק פואטי. "אני מאוד מאמינה בעובדה ש'הטובים בסוף ינצחו'. גם אם יש תחנות רדיו שפחות מחבקות אותי או מבקר מוסיקה שחושב שאני מחקה את לנה דל ריי, אני מרוגשת ממה שקורה בשטח ויודעת שאם אתה עובד קשה, בא בטוב, ועושה את הכל מתוך אהבה ומהלב - אין מצב שזה לא יכול להצליח. אהבה היא הכוח הכי חזק ואי אפשר להתעלם ממנה, ובסוף, מי שטוב ינצח ויקבל את ההכרה שהוא ראוי לה".
קו האופק. "חזרתי מלוס אנג'לס לישראל לפני שנה וחצי והייתי חייבת לשמור על עצמי כדי שלא אשקע בדיכאון. זה מצב נפשי שעלולים להיקלע אליו במעבר כזה משמעותי, אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל. חוץ מלהעסיק את עצמי במוסיקה מצאתי לי דירה קטנה וקסומה ממש מול הים ברחוב הירקון, ואני כל בוקר רואה את קו האופק. אני חייבת שהוא יהיה מולי, הוא עושה לי טוב. זה לא יעשה לי את זה לגור בבית ענק בתוך העיר, זה מרגיש לי חנוק וקלסטרופובי. צריכה את האופק שלי, צריכה את הים מולי, לקחת את גלשן הרוח ולרדת למטה לגלוש".
רופאה. "עשיתי המון אודישנים לתפקיד הרופאה. יש לי בארון חולצות לבנות, מכופתרות ורכות שמחכות לאודישן לתפקיד הספציפי הזה, ומעולם לא קיבלתי אף אחד מהתפקידים האלה. כנראה אני לא משכנעת בתור כזאת. כל הדמויות ששיחקתי עד עכשיו היו דמויות חזקות, לבושות בשחור. הייתי סוכנת מוסד, הייתי סוכנת ק.ג.ב, הייתי סוחרת איברים, יש לי המון שחור בארון לטייפ קאסט הספציפי הזה. אבל דווקא כשהייתי צריכה להיות עצמי, להתלבש לקראת הופעה, לקראת ראיון בטלוויזיה - לא באמת ידעתי מה לובשים. היום, כמו שאמרתי, הכל יותר ברור לי ואני לובשת סטריט וינטג' ומרגישה נהדר בבגדים האלה".
שליטה. "אני די קונטרול פריק. מודה. הכל צריך לעבור דרכי, אין צליל בדיסק שאני לא מכירה ואין פונט שלא החלטתי עליו אחרי מחשבה ארוכה עם המעצב הגרפי, וכך גם לגבי הקליפים שאני מצלמת שהם בעצם סיפורים קצרים. זה לא שאני מהמציקות, אבל העניין הזה חשוב לי. אני לא מותשת מזה, להפך, אני יודעת שאין דרך אחרת, ואני חייבת לשכלל את דרך העבודה שלי עד שאגיע לתוצאה מושלמת".
תהליך משמעותי. "התהליך הזה שאני בתוכו, עושה מוסיקה משלי, הוא תהליך משמעותי וחזק מאין כמוהו. זהו המסע הכי קשה שעברתי לתוך נבכי נשמתי ודרכו גיליתי את עצמי. אני שרה באנגלית, כי זה הרגיש לי הכי נכון, ובאמנות כמו באמנות כשאתה מזייף זה מייד צף, וככה הרגשתי עם שירה בעברית. אני עומדת על הבמה ושרה את עצמי, מדברת טקסטים שלי. לכמה שחקנים כבר יוצא להגיד באומץ את הטקסטים של עצמם? בזכות המוסיקה שלי היום, יותר מתמיד, אני יודעת מי אני".
hagitr@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו