עשר שנים. זה פרק הזמן שנדרש לבן אפלק כדי לשקם את הקריירה שלו, לאחר שזו נחרבה כליל בעקבות שורה ארוכה של טעויות שעשה במישור המקצועי, האישי והציבורי. עשר שנים. זה הזמן שנדרש לאפלק כדי לגרום לאנשים לשכוח את כל הסרטים הגרועים שבהם כיכב ואת האייטמים הרכילותיים נוטפי השטנה שנכתבו עליו ועל בת זוגו דאז, ג'ניפר לופז, ולהתחיל להתייחס אליו סוף סוף ברצינות, וללא דעות קדומות. עשר שנים. לא מעט זמן במונחים של קריירה קולנועית. אבל אם להיות כנים, בהתחשב בכישלונותיו של אפלק ובמידת הסלידה כלפיו, כפי שניבטה מצהובוני העולם אי אז בתחילת שנות האלפיים, מדובר בפרק זמן הגיוני בהחלט. ואתם יודעים מה? צריך לתת לבן אדם קרדיט: הוא לא חיפש קיצורי דרך, והוא לא התפתה לאמץ פתרונות קוסמטיים א-לה טריני וסוזנה. המייקאובר שביצע בעצמו היה יסודי מאין כמוהו: הוא הרס הכל ובנה מחדש. אז תכירו את בן אפלק מודל 2012. במאי רציני. תסריטאי זוכה אוסקר. שחקן מוערך. איש משפחה למופת. צנוע. נלהב. חסר ביטחון. מלא תשוקה. פעור עיניים. בקיצור, כל מה שאפלק הישן - הכוכב הזחוח ודל ההבעה של שוברי קופות זבליים דוגמת "פרל הרבור" וחצי מהצמד "בניפר" - לא היה. אני מודה, בהתחלה גם לי היה קצת קשה לקנות את התדמית החדשה. אבל עם התוצאות אי אפשר להתווכח. שני סרטיו הראשונים כבמאי - מותחני הפשע "נראתה לאחרונה" (2007) ו"גנב עירוני" (2010), שהתרחשו שניהם בעיר הולדתו, בוסטון - זכו לביקורות אוהדות ולהכנסות מכובדות. בשבוע הבא יעלה בארץ סרטו השלישי כבמאי, "ארגו", שבו הוא גם מככב. הסרט גרף עד כה קצת יותר מ-100 מיליון דולר בקופות בארה"ב, מועמד לשבעה פרסי גלובוס הזהב ומוזכר בחודשים האחרונים כאחד הסרטים המרכזיים במלחמת האוסקרים. לא רק שהקאמבק צלח בענק, אלא שכיום הקריירה של אפלק נמצאת במצב טוב בהרבה משהיתה לפני ההתרסקות. הישג מרשים לכל הדעות. למפגש עם העיתונאים, לאחר הקרנת הבכורה של "ארגו" במסגרת פסטיבל הסרטים של לונדון, מגיע אפלק במצב רוח מרומם. הסרט שלו בדיוק עלה למסכים בארה"ב, וכבר מהנתונים הראשוניים נראה שהוא עומד להפוך ללהיט. גם העיתונאים האירופאים הרבים שנכחו בפרמיירה של הסרט יצאו נלהבים. ב"ארגו" מגלם אפלק את טוני מנדז - סוכן CIA אמיץ ובעל תושייה, שעמד בראש מבצע חילוץ נועז ומדהים של שישה עובדי שגרירות אמריקנים מטהרן ב-1980. השישה, שנמלטו מבניין השגרירות לאחר שהמון איראני זועם השתלט עליו, מצאו מסתור בבית השגריר הקנדי, ונאלצו להמתין בחוסר אונים לחיל הפרשים שיצילם ממלתעות האייתוללות. יותר מ-50 עובדי השגרירות הנותרים הוחזקו כבני ערובה במשך 444 יום, בפרשה שהעסיקה את מהדורות החדשות בעולם במשך חודשים רבים. רעיון החילוץ שמנדז העלה בפני הבוסים שלו היה להודיע על הפקתו של "ארגו" - סרט מדע בדיוני פיקטיבי בסגנון "מלחמת הכוכבים", לאמץ את זהותו של מפיק קולנוע קנדי התר אחר אתרי צילומים בטהרן (תירוץ די הגיוני, אם מביאים בחשבון ש"מלחמת הכוכבים" צולם בחלקו בתוניסיה), ולגרום לאיראנים להאמין שששת האמריקנים המסתתרים בביתו של השגריר הקנדי הם למעשה חברי צוות ההפקה שעוסקים בהכנות לקראת הצילומים. בגירסה הקולנועית, את מפקדו הישיר של מנדז מגלם בראיין קראנסטון (כוכב "שובר שורות"), ואת הטיפוסים ההוליוודיים, שמסייעים לו להוציא את מזימתו אל הפועל, מגלמים ג'ון גודמן והשחקן הוותיק אלן ארקין ("הרוסים באים, הרוסים באים"). "זה מסוג הסיפורים האלה שאם הם לא היו אמיתיים, אף אחד לא היה מאמין שהם אפשריים", אומר אפלק. "ברור שהסיפור הזה עניין את הוליווד בגלל הנושא שלו: ה-CIA משתמש בסיפור כיסוי הוליוודי כדי לחלץ אזרחים אמריקנים מאיראן. חברת ההפקה של ג'ורג' קלוני קנתה את הזכויות על הסיפור מייד אחרי שהוא פורסם לראשונה, וכששלחו לי את התסריט, הייתי המום מכמה שהוא טוב. הסרט הזה הוא גם דרמה, גם מותחן, גם קומדיה, וגם, הכי מדהים - סיפור אמיתי. מובן שצילצלתי לג'ורג' ואמרתי לו שאני חייב לביים את זה. דיברנו כמה שעות, ואני חושב שהוא אמר לי 'כן' רק כדי שאסכים לסיים את השיחה ולפנות לו את הקו". מההתחלה היה לך ברור שתלהק את עצמך לתפקיד הראשי- "כשחקן, אתה נמצא כל הזמן במצב של 'אודישן'. אתה מחפש כל הזמן תפקידים טובים, אתה מוכן כל הזמן להסתער על התפקיד שיביא לך את הפריצה. אז ברגע שקיבלתי את התסריט, ידעתי שקיבלתי את מבוקשי כבמאי, אבל השחקן שבי רצה לעשות את התפקיד הזה. היות שאני שוכב עם הבמאי, גם קיבלתי את התפקיד בסוף". אף על פי שבמקרה של "ארגו" המציאות באמת עלתה על כל דמיון, לא מפתיע לגלות שאפלק וכריס טריו, שחתום על התסריט, לא שמרו על נאמנות מלאה לאירועים כפי שהתרחשו באמת. "חשוב להדגיש שלא מדובר בסרט תיעודי", אומר אפלק. "זו דרמה קולנועית, אבל השלד אמיתי לחלוטין. יותר מ-50 מעובדי השגרירות האמריקנית בטהרן באמת נלקחו כבני ערובה. שישה מהם באמת נמלטו. וטוני מנדז באמת הוציא לפועל את הרעיון המשוגע הזה כדי להציל אותם. אבל מרדף המכוניות שהכנסנו בסוף, למשל, לא באמת התרחש. "רוב החטאים שביצענו קשורים לפרטים הקטנים של הסיפור, שפשוט לא מצאנו להם מקום. כמו שאני מבין את זה, האחריות שלי כבמאי היא כפולה: הראשונה, לעשות את הסרט הכי טוב שאני יכול; והשנייה - לעשות את הסרט הכי כן שאני יכול. אני פשוט מנסה לשלב את שני הדברים האלה. אבל אם תבקש משני אנשים לתאר את אותו אירוע, תקבל שתי גרסאות שונות, אז תמיד צריך לעשות בחירות. בסופו של דבר, אני מרגיש שנשארנו נאמנים לסיפור. היה לנו מזל שמנדז עבד איתנו לאורך כל הדרך. ולי היה מזל שהיו סביבי מספיק אנשים שדאגו שלא נזנח את האספקטים האמוציונליים של הסיפור". האירועים ב"ארגו" אמנם התרחשו לפני יותר מ-30 שנה, אך ההתקפות הקשות והקטלניות על השגרירויות האמריקניות בלוב, בתימן ובמצרים לפני חודשים אחדים מלמדות שמעט מאוד השתנה מאז. במובן הזה, סרטו של אפלק בהחלט מתהדר ברלוונטיות. ואולם באופן שאינו מפתיע איש, הבמאי-כוכב דווקא לא שש לעודד ניתוח פוליטי של יצירתו, וגם מבהיר שהיה לו חשוב להיות אובייקטיבי ככל האפשר בהעברת האירועים. לשם כך, למשל, התעקש להוסיף בתחילת הסרט "שיעור היסטוריה קצר", כדבריו, שישפוך מעט אור על הדרך הארוכה שהובילה להתקפה על השגרירות האמריקנית. "בכל סיפור צריך טובים ורעים, אבל לא רציתי שהסרט פשוט יתחיל עם חבורה של מופרעים מזוקנים שמתנפלים על השגרירות ומפרקים אותה לחתיכות ללא סיבה נראית לעין. היה חשוב לי להתייחס להיסטוריה, והיה חשוב לי לספק לצופים את המידע שיאפשר להם להסיק את המסקנות לבד. שיטת עבודה כזאת תמיד מניבה סרטים טובים יותר, והיא גם אחראית יותר מבחינה אתית". "מובן שההתקפות האחרונות על השגרירויות האמריקניות זיעזעו אותנו", הוא מוסיף, "והן הזכירו לנו את המצב באיראן ב-1979. אבל אף על פי שאנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה סוערת מאוד מבחינה פוליטית, ואף שהתמונות שמשודרות בחדשות מלמדות שההיסטוריה חוזרת על עצמה, 'ארגו' אינו סרט פוליטי. ועדיין, אי אפשר שלא לגלות אהדה לסוכני הביון שלנו, שפועלים במדינות מסוכנות. אני גאה מאוד בכך שהסרט שלנו הוא למעשה מחווה לאנשים האלה". אפלק מספר שרצה מאוד להגיע לאיראן כהכנה לסרט, אבל זה היה מסוכן מדי. "כלומר, יכולתי לנסוע, אבל נאמר לי שזה עשוי להתפרש כתמיכה בממשל שם, וחשבתי שזה יפריע לעבודה על הסרט. ביקשתי מכל מיני אנשים שכן נסעו לאיראן שיצלמו עבורי בניינים ורחובות בטהרן, אלא שגם זה לא קרה בסוף, כי האנשים שהיו אמורים לעשות את זה פחדו מדי. זה הבהיר לי את האופי הדיקטטורי של השלטון במדינה שם. וזה היה מאוד עצוב. בייחוד כשמביאים בחשבון כמה קולנוענים מצוינים יש להם, ואת התרבות האיראנית הנהדרת. אני בהחלט מקווה להגיע לשם יום אחד". באופן אירוני, את רוב ההשכלה שלו על איראן קיבל אפלק דווקא בלוס אנג'לס, או "טהרנג'לס", כפי שהוא מכנה אותה. "נסענו לטורקיה כדי לצלם בגרנד באזאר באיסטנבול, אבל לא יכולנו למצוא מספיק שחקנים איראנים שיסכימו להשתתף בסרט אמריקני, כי הם פחדו מההשלכות האפשריות. למרבה ההפתעה, כשחזרנו לאל.איי, המלהקת אמרה לי שנוכל להשיג בקלות כמה דוברי פרסית שאני רוצה. מתברר שיש קהילה ענקית של יותר מחצי מיליון איראנים, שהגיעו לעיר אחרי שחומייני עלה לשלטון. כל הסצנות האחרונות של הסרט נראות לי כמו בטהרן, אף על פי שבכלל צילמנו אותן בקליפורניה". בן אפלק הספיק לא מעט בארבעים שנותיו. כבר בילדותו החל לשחק בסדרות טלוויזיה ובפרסומות, ובשנות העשרים המוקדמות שלו הופיע בתפקידי משנה בכמה סרטי אינדי פופולריים, למשל "Dazed and Confused" ו"Mallrats". את הצעד הראשון שלו לעבר התהילה עשה ב-1997, כשגילם את התפקיד הראשי בקומדיה הרומנטית "לרדוף אחרי איימי". כמה חודשים מאוחר יותר, תפקיד המשנה שעשה ב"סיפורו של וויל האנטינג", לצד חברו הטוב ביותר, מאט דיימון, זיכה את השניים באוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, וסייע להפוך אותם לכוכבי על בגיל 25. משם הדרך היתה קצרה לתפקידים ראשיים בשוברי קופות עתירי תקציב, דוגמת "ארמגדון" (1998) ו"פרל הארבור" (2001). עד מהרה אפלק היה יכול לדרוש, ולקבל, 15 מיליון דולר לתפקיד. אבל עם ההצלחה המקצועית הגדולה, החלו להופיע בקיעים ראשונים בשריון המצוחצח שלו. המבקרים לא התרשמו מאוד מכישורי המשחק, הקהל לא גילה כלפיו נאמנות מיוחדת, ושמו של השחקן הצעיר החל להופיע יותר ויותר בצהובונים בהקשרים לא קולנועיים. תרמה לכך, כמובן, התנהגותו הראוותנית; גם מערכות היחסים המתוקשרות שניהל (למשל, עם השחקנית גווינת' פאלטרו) לא עזרו בהנמכת הלהבות.
ב-2002 החל אפלק לצאת עם ג'ניפר לופז, והעניינים יצאו משליטה באופן סופי. מדורי הרכילות, שתיעדו באובססיביות כל תנועה שלהם, ולא משנה עד כמה מיותרת, הפכו את הצמד לתופעה תקשורתית אימתנית ששמה "בניפר". אפלק שיחק אותה דושבאג בקליפ של לופז, לופז הקדישה לאפלק כמה שירים מביכים במיוחד, וכמו שבדרך כלל קורה בסיפורים מהסוג הזה, השניים הפכו עד מהרה למאוסים יותר ממיקי. השיא הטראגי-קומי הגיע בשלהי 2003, כשיצא הסרט "ג'ילי" ("Gigli") - דרמת המאפיה הרומנטית שבה כיכבו השניים (ושעל הסט שלה למעשה נפגשו והתאהבו). המבקרים והקהל הכתירו את הסרט כאחד הגרועים ביותר אי פעם. מרטין ברסט, הבמאי זוכה האוסקר שחתום על הזוועה, לא ביים מאז סרט נוסף. ככל שניסה, אפלק לא הצליח להתאושש מהמכה האנושה שספגה הקריירה שלו. הכישלון דבק בכל פרויקט שבחר - למשל, "דרדוויל", "ג'רזי גירל" ו"צ'ק פתוח" - ובתוך שלוש שנים בלבד הוא מצא את עצמו מככב בקומדיה רומנטית איומה ונוראה ששמה "להסתדר בחיים ולהישאר נשוי", שדילגה על האולמות והלכה ישר לווידיאו. נמוך יותר אי אפשר לרדת בהוליווד. אבל דווקא כשנראה היה שהוא עומד להיעלם מחיינו לתמיד, החליט אפלק לקחת את עצמו בידיים. ב-2005 הוא נישא לשחקנית ג'ניפר גארנר, ובניגוד לעבר, מערכת היחסים שלהם נותרה מחוץ לאור הזרקורים. אפלק גם הפך לשחקן הרבה יותר בררן, שבוחר את תפקידיו על פי איכות החומר והיוצרים, ולא על פי איכות תלוש השכר. בראיונות שנתן אפלק בשנים האחרונות הוא הירבה לספר כיצד שרשרת הכישלונות הלא נגמרת שחווה בתחילת שנות האלפיים, בליווי הדימוי הציבורי הרעיל שדבק בו אז, הובילו אותו למסקנה שהוא סובל מחשיפת יתר. ב-2004 הבין שהוא חייב לעבור לצידה האחר של המצלמה. למרות הסקפטיות והזלזול שליוו את המהלך בראשיתו, ואף על פי שצעדיו הראשונים בתחום היו קשים ומלווים בלא מעט פחדים, יש להודות שעד כה הישגיו כבמאי מרשימים הרבה יותר מהישגיו כשחקן. השלב החשוב ביותר במסע ההתאוששות המרשים הגיע ב-2007, כשסרטו הראשון כבמאי, "נראתה לאחרונה", עלה למסכים וסייע לו להמציא את עצמו מחדש באופן סופי. אחרי שנים לא מעטות של ארס ושל שנאה, המבקרים והקהל החליטו למחול לאפלק, והסרט התקבל בפרגון. קולות דומים נשמעו גם ב-2010, עם צאת סרטו השני, "גנב עירוני", שבו גם בחר לככב. "לביים סרט זה מאוד מסוכן", אומר אפלק. "הפוטנציאל להיכשל הוא אדיר. ואם אתה נכשל, אתה נכשל על מסכים ענקיים, באולמות ענקיים, בפני כולם. זה כמו לקפוץ ממקפצה. זה מפחיד. אבל אתה פשוט מרגיש שאתה חייב לעשות את זה, ונראה לי שזה הדבר הכי מטורף שאי פעם עשיתי. במובן הזה, 'ארגו' הוא ללא ספק הסרט הכי מסוכן שעשיתי. אבל כנראה גם הכי מתגמל". מתי החלטת שאתה רוצה לביים? "תמיד רציתי. אמנם עשיתי כמה סרטי סטודנטים נוראים בצעירותי, אבל תמיד הסתכלתי על הקריירה שלי כשחקן בבית הספר לקולנוע. כי אם אתה משתתף בסרט, לא יכולים לזרוק אותך מהסט בטענה שאתה שואל יותר מדי שאלות. אז תמיד שאלתי הרבה שאלות. ותמיד עניין אותי לערוך, לצלם, לכתוב ולשחק כמובן. אבל לא ידעתי איך אצליח לשלב את כל התחומים האלה". אחרי שביימת שלושה סרטים, אתה מרגיש בטוח יותר מאחורי המצלמה לעומת ההתחלה- "זה תהליך. די פחדתי כשקיבלתי את ג'וב הבימוי הראשון שלי. הייתי מפוחד מאוד לאורך כל הדרך, ועשיתי המון טעויות. אבל גם למדתי המון. למזלי, בזכות אולפני וורנר, שהציעו לי את 'גנב עירוני', קיבלתי הזדמנות נוספת לביים. אין מה להגיד, אני נהנה מאוד מהעבודה הזאת". נראה שהושפעת מאוד הפעם מסרטים אמריקניים שנעשו בשנות ה-70. וכמו סטיבן סודרברג ב"מג'יק מייק", גם אתה בחרת לפתוח את הסרט עם הלוגו הישן והנוסטלגי של אולפני וורנר. "תמיד אהבתי את הקולנוע האמריקני של הסבנטיז, והפרויקט הזה נתן לי את התירוץ המושלם להעתיק את הסגנון הזה. רציתי לתת לקהל את ההרגשה שמה שהם רואים על המסך באמת מתרחש בסוף שנות ה-70, ואחת הדרכים לעשות את זה היתה לגרום לסרט להיראות כאילו הוא נעשה באותם ימים. שאבתי הרבה השראה מסרטים דוגמת 'כל אנשי הנשיא' ו'מותו של סוכן הימורים סיני', וניסינו להשתמש בפילם ובציוד מהתקופה הזאת, כדי לייצר את האווירה הדרושה ולגרום לחומרים להיראות כמה שיותר אותנטיים ומגורענים". השחקן הצעיר שיה לה-באף התבטא לאחרונה בחריפות נגד ההתערבויות החיצוניות של נציגי האולפנים בהפקת שוברי הקופות ההוליוודיים. האם ההתערבויות הללו תרמו במשהו להחלטה שלך לעשות רק סרטים קטנים יותר- "קודם כל, אני לא יודע אם אפשר לקרוא ל'ארגו' סרט קטן..." קראתי לו "סרט קטן יותר". "כן, אני סתם צוחק. אתה יכול לקרוא לו סרט קטן אם אתה רוצה. הוא 'קטן יחסית', אני מניח. אני לא יודע מה שיה אמר בדיוק, אבל בלי קשר, אני אוהב אותו מאוד. אחד התפקידים הראשונים שלו היה בסרט שהופק במסגרת 'פרויקט גרינלייט' (סידרת ריאליטי קולנועית שאפלק נמנה עם מפיקיה - י"ק). הוא בחור צעיר ומוכשר. בכל מקרה, אני לא עושה סרטים כדי שיתאימו לז'אנר מסוים. אני פשוט נהנה לגלות סיפורים עם דמויות שמעניינות אותי. זה מה שמושך אותי בשלב זה. ואני מניח שזה יכול לקרות בסרט עם כל תקציב. גודל התקציב הוא לא הדבר העיקרי בעיניי". איך היתה העבודה עם הבמאי האגדי, טרנס מאליק, בסרטו החדש "To the Wonder"- "טרי הוא בן אדם מבריק ומעניין. רק מלשהות במחיצתו ולראות אותו בפעולה למדתי המון. הדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו הוא שהוא לא עושה את הסרטים שלו עבור אף אחד מלבד עצמו. ויש בזה המון אומץ". בשבועות הקרובים אפלק מתכוון להמשיך לעשות את המירב כדי לשפר את סיכוייו של "ארגו" לזכות בכמה שיותר אוסקרים. על פני השטח הוא נראה כמי שמסרב להתרגש מההייפ סביב הסרט, אבל ברור שמועמדות בקטגוריית הבמאי - גם אם לא תהפוך לזכייה - תהיה סוג של חותמת רשמית לכך שהתקבל רשמית למועדון הבמאים האקסקלוסיבי של הוליווד. היא גם תסייע לו לסגור מעגל ולשוב לערב האוסקרים הקסום ההוא ב-1998, שבמהלכו עלה לבמה לקבל את הפסלון עם דיימון. "ברור שאני נרגש מאוד מהדיבור סביב הסרט", הוא מודה, "אבל כבר הייתי בהרבה עונות פרסים, ובכל מקרה, זה לא העניין העיקרי עבורי. אני לא חושב על דברים כאלה. אני חושב על איך לעשות את הסרט הכי טוב שאני יכול, ואז אני חושב על איך לגרום לאנשים לרצות לראות אותו. "סרטים הם עסק חמקמק. אתה עובד עליהם כל כך הרבה זמן ומשקיע בהם כל כך הרבה מאמץ, ואם בסוף אנשים הולכים לראות אותם, אז הסרטים יכולים לייצר חוויה קולקטיבית נהדרת. אבל אם אנשים נשארים בבית, הסרט שלך הופך להיות עץ שנופל ביער. זו הדאגה העיקרית שלי בשלב זה: לנסות לגרום לאנשים לקחת חלק בחוויה. כל השאר פחות חשוב".
עלייתו, נפילתו וחזרתו של בן אפלק
בן אפלק נזקק לעשר שנים כדי לחזור מהשפל של מדורי הרכילות בצהובונים אל קידמת הבמה - אבל הוא עשה את זה בגדול • סרטו השלישי כבמאי, "ארגו", שבו הוא גם מככב, כבר גרף יותר ממאה מיליון דולר בארה"ב, מועמד לגלובוס הזהב בשבע קטגוריות וצפוי להילחם גם על האוסקרים החשובים • "לביים סרט זה מסוכן", מסביר אפלק, "ו'ארגו' היה ללא ספק הסרט המסוכן ביותר שעשיתי - אבל כנראה גם המתגמל ביותר" • שיחה עם סופרסטאר
Load more...