טקס האשכבה של הסופר עמוס עוז, שהלך לעולמו בגיל 79 לאחר מאבק במחלת הסרטן, נערך היום (שני) באולם צוותא שבתל אביב, בהשתתפות שרים, ח"כים ואנשי רוח. מוקדם יותר הוצב ארונו במקום והציבור הוזמן לחלוק לו כבוד אחרון. מאוחר יותר הובא למנוחות בקיבוץ חולדה.
נשיא המדינה ראובן ריבלין הגיע לחלוק כבוד אחרון לעוז, הניח כיפה על ראשו ואמר: ״עמוס לא היה כועס. כבר שתי יממות עברו ואני לא יודע על מי לדבר - על עמוס שלי או על עמוס שלנו. על עמוס של הספסל בגימנסיה בירושלים, שכני במימון 28 כשאני במימון 34, שבא אליי לביקור חולים בביתי והסביר לי במשך שלוש שעות מהי ציונית מיסטית -כשאנחנו רק בני 14. ואולי על עמוס שלנו, של הקוראים, של האומה״.
ריבלין סיפר כיצד קרא בהיותו חבר כנסת את ספרו של עוז ״סיפור על אהבה וחושך״ באולם המליאה. "יוסי שריד הציץ מעבר לכתפי ואמר לי: 'אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי'", שחזר, ״עניתי לו: 'אני לא קורא את דוסטויבסקי, אני קורא את עצמי'. הרגשתי שעמוס כותב לא רק עליי, אלא גם אליי״. שריד תיקן אותי: 'הוא כותב עלינו, הוא כותב על כולנו'. מי משנינו צדק? כנראה שנינו.
״אני קינאתי בך קינאת סופרים - קנאותו של מי שאינו סופר - בסופר. טביעת האצבע הכי ייחודית שלך בכל מה שכתבת ואמרת הייתה ביכולת שלך להתבונן בדברים עמוק עמוק מבפנים, אך גם קצת מבחוץ".
ריבלין המשיך: "השאלה מיהו בוגד מעסיקה אותי מאז ילדותי. לראשונה בחיי היתה כשהייתי בן 8. האחרונה, אני מקווה, לא אירעה. ואז נקרא רשימה של בוגדים - ובהם לינקולן וצרציל, הרצל ובן גוריון. בעקביות היית עובר ומדליק פנס בכל פינה. מראה לנו כמה הדברים מורכבים, נותן שם למה שלא ניתן לתת לו צורה, ותמיד במדויק. ראית במילה בוגד אות של כבוד.
"ומה נעשה עכשיו כשאינך? מי ימשיך לספר עלינו? הדרך לחיות עם המתים, כך כתבת, היא להזמין אותם מדי פעם אלינו. הלוואי שתבוא שנזמין אותך, עמוס. תשתה איתנו קפה, תקרא איתנו את המציאות. תאהב אותנו. נילי אהובתנו, פניה, גליה ודניאל, אני מקווה שאתם מרגישים כמה לבבות שבורים פועמים אתכם. אוהבים אתכם ומבטיחים לזכור אותו״
במהלך הטקס הקריא המנחה, עודד קוטלר, מכתב תנחומים ששלח יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס.
נכדיו של הסופר, דין ונדב, נשאו דברים: "חינכת אותנו לסגולות אנושיות פשוטות. ועם זאת כאלה שכל כך קשה לחיות לפיהן. דיברנו על זוגיות, על טבע האדם ועל המוות. גידלת משפחה לתפארת בחום ובמסירות. ידעתי לפתות אותנו להתווכח איתך בלהיטות. לפני שנתיים קראו לך שתול. שכן שלך סיפר לי כיצד היית בודק בבוקר שלא ניקבו לך את הצמיגים ברכבך. לצד הויכוחים היפים שמאפיינים אותנו כעם, מתחוללת גם מלחמה אחרת. לפני שבועיים הבטת בי ואמרת שאתם משאירים לנו עולם פחות טוב ממה שהבטחתם לנו״.
חברו של עוז, הקרדיולוג פרופ' מרק גלזרמן השמיע הודעה קולית מעוז, שלושה ימים לפני שנפטר, ובו מסר לו שהכל בסדר הוא מוסר חיבוק ונשיקה.לאחר מכן ספד: ״אהבתי אותו, את הלב הענק שלו, את ההומור העמוס עוזי שלו. היתה לעמוס אופטימיות בלתי נלאית, הוא אהב את האנושות אבל גם אהב בני אנוש, ואלה כידוע לא תמיד הולכים יחדיו. האמין בפשרות אבל לא היה פשרן כלל וכלל בכל הנוגע לרדיפת האדם. הוא המשיך להאמין בדרכו והיה שופר לכוחות השפיות. הוא לא הסכים לקוות לעתיד טוב יותר.
"הוא גם לא הסכים לפשרה במאבקו במחלה הקשה בחצי השנה האחרונה. רק לפני חודשיים, בין שני טיפולי כימותרפיה, נסע באישור הרופאים לקבל את פרס טולסטוי במוסקבה והתראיין במשך שעה לטלויזיה הרוסית. לא היה בו שמץ של טינה לאף אדם. האקדמיה בשטוקהולם לא זכתה בכבוד להעניק לו את פרס נובל. אם זה הציק לו - זה רק בגלל שזה איכזב את הקרובים לו״
בתו של עוז, פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר פנתה לקהל: ״תודה בשם המשפחה ובשם אבא למספידים, לאוהביו, למכבדיו. אבא שלי מת ביום שישי והבנתי שסופרים צריכים למות ביום שישי, כי במשך כל סוף השבוע בארץ ובכל העולם, רבבות אנשים קראו והאזינו לאבא, בשקט, בשבת החורפית. אצלו הפוליטי הוא גם אישי. יש שחושבים שהאופטימיות הפוליטית שליוותה אותו רוב חייו היתה מן פנטזיה של שלום עולמי של חברה אנושית שאפשר לתקן. היו שבזו לאופטימיות, כאילו תקוות שלום בין ישראל לפלשתינים היא תקוות שווא, צל עובר.
״הוא חי סבוך כל חייו בין אהבת הארץ הזאת לאהבת המדינה הזאת. הוא ביקש לנו את התקווה הציונית האחרונה שלא הוגשמה, שגם שלום עם הערבים יהיה כאן. אבא מת ומי שסבור שהתקווה מתה עם עמוס עוז - לא הכיר את אבא. הוא המציא המצאה כזו, שבה אנחנו נמות אבל לא המילים ולא התקווה.
"אבא לא שומע אותי עכשיו. הוא היה יהודי חילוני מאוד. אבל אני בטוחה וממש משוכנעת שהוא מהנהן. אהבתי אותו אהבת נפש. יש לנו מילים ויש להן הרבה כוח. אבא השאיר לנו מילים שמשנות מבט ומשנות עולם". כשסיימה, הצטרף הקהל לבת בשירת "פה בארץ חמדת אבות".
בסיום הטקס, ביצע עידן רייכל את השיר "עלה נישא ברוח".
לאחר פטירתו, צייצה בתו, פניה עוז-זלצברגר בחשבון הטוויטר: "אבא שלי האהוב הלך לעולמו ממחלת הסרטן, זה עתה, לאחר הידרדרות מהירה, בשנתו ובשלווה, מוקף אוהביו. אנא כבדו את פרטיותנו. לא אוכל להגיב לפניות. תודה למי שאהב אותו".
עוז, מהסופרים המוערכים מאז קום המדינה, החל לפרסם את ספריו בשנות ה-60 ונחשב לאחד הבולטים שבסופרי "דור המדינה". בנוסף, הוא היה אינטלקטואל ישראלי ופרופסור אמריטוס לספרות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
הגותו עוסקת בספרות, זהות ישראלית וציונית ומחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. בעשור האחרון היה מועמד מספר פעמים לפרס נובל לספרות.
בין יצירותיו הבולטות ניתן למצוא את "סיפור על אהבה וחושך", "הבשורה על-פי יהודה", "רופסה שחורה", "מיכאל שלי" ועוד. עוז היה מעורב רבות בסוגיות הפוליטיות בישראל, והשתייך לצד השמאלי של המפה. היה מזוהה שנים אבות עם מפלגת העבודה, אך בשנות ה-90 העביר את תמיכתו למפלגת מרץ.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו