מי שחי בארץ ונולד אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת רק בקושי יכול לזכור את היקום הארצישראלי בלי הנוכחות החזקה והנצחית, של עמוס עוז. קשה להסביר היום את עוצמת הפריצה של עוז לתודעה הציבורית, הספרותית כמו גם הפוליטית, באמצע שנות ה-60, רגע לפני מלחמת ששת הימים.
כל נער בגילי 10 עד 15 ידע כשיצאו קובץ הסיפורים "ארצות התן" (1965) ו"מקום אחר" (1966), שנולד גיבור תרבות חדש. שני הספרים, ובייחוד "מקום אחר" חוללו סנסציה ביקום הקיבוצי של אותם זמנים. ואני זוכר את עמוס עוז, עוד לא בן 30, מגיע לקיבוץ לתת הרצאה ולנהל דיון עם הוותיקים מדוע הוא לוקח לעצמו את הזכות לחשוף בביקורתיות כזאת את הקיבוץ.
עמוס עוז // צילום: משה שי
הנס של עוז היה שספרו הבא, ב-1968, לא היה נפילה, אלא המראה לפסגה ספרותית חדשה. "מיכאל שלי" אולי הוציא מדעתו את קורצווייל, אבל הוא זכור מזה 50 שנה כיצירת המופת של הסופר וכאשר דיברו בלי סוף ב-20 השנים האחרונות על פרס הנובל לספרות שמחכה לעוז, התייחסו תמיד ל"מיכאל שלי" ואחר כך ל"סיפור על אהבה וחושך". בשלב מסוים בעשור האחרון הייתה הרגשה שאכן "מגיע לו", אך השבדים, שעקבו לפי יודעי דבר אחר מצב בריאותו, בסופו של דבר לא העניקו לו את הפרס.
עמוס עוז הלך לעולמו - סיקור נרחב
• הסופר עמוס עוז הלך לעולמו בגיל 79
• "חושך גדול": אישי ציבור ספדו לעמוס עוז
• "נביא של השפה העברית": עולם התרבות נפרד מעמוס עוז
עוז היה אחד מסמלי התרבות הישראלית. הוא היה התגלמות החלום הצברי, יפה הבלורית והתואר. הוא ידע להתייחס באירוניה והומור למולדת הסוציאליסטית הישראלית, אך באותה עת הוא גם עשה אידיאליזציה רומנטית של אותו עולם שהלך והתפורר לנגד עיניו. ב-1980 הוא נשא דברים ביום השבעה למותו של יגאל אלון. הוא צייר את עולמו של אלון שהובא לקבורה ביום גשם חורפי כמולדת אחרת, שונה לחלוטין מזו שייצגו בני המשטר החדש שבאו לחלוק כבוד אחרון למצביא תש"ח כשהם לבושי חליפות ומעונבים, כן – אותם יורשי הרוויזיוניסטים, הליכודניקים.
אבל מי שעקב אחרי חייו המקבילים של עוז, בצד העשייה הספרותית, לא יכול שלא לחוש שמאז פרשת לבון האיש ניצב בלב אזור געשי. אחת אחרי השנייה רודפות אותו רעידות אדמה בשבר הסורי-אפריקני. ברומן שלו "מנוחה נכונה" הוא עיצב גם את דמותו של לוי אשכול הספרותי, כמו איזה מבצר ישן; אשכול היה בשבילו האנטי-בן גוריון. לא נכון להגיד על עמוס עוז שהוא הפך לאופוזיציונר, לאיש-הנגד, רק אחרי המהפך של 77'. ערב מלחמת יום הכיפורים הוא כבר האשים את מפלגת העבודה שהיא "נסחפת ימינה" ואת ישראל תיאר כ"ארץ שהיה לה מסלול תעופה כל כך גבוה, והנה היא נקלעת לזווית ירידה כל כך תלולה".
עמוס עוז (משמאל) עם ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ז"ל // צילום: הרמן חאניה
עמוס עוז (מימין) עם אנשי מרצ - חיים אורון וזהבה גלאון // צילום: יוסי זליגר
עמוס עוז עם שמעון פרס ז"ל // צילום: דודי ועקנין
בשיחה שהתקיימה איתו לפני כשלוש שנים התרפק על הזיכרון של ראש הממשלה לוי אשכול עומד על גדות התעלה מיד עם שוך הקרבות ב-67', יחד עם אלופי החזית המצרית, ביניהם אריק שרון, שייקה גביש וידידו טליק. "זאת הפעם האחרונה שיכולת לראות טללי נעורים עבריים", אמר עוז שנכח במקום.
הוא סיפר, ששרון אמר לאשכול שעכשיו מובטחות לנו 15 שנה של שקט; ואילו אשכול היה מאוד סקפטי ותבע לדעת איך נתגונן. מיד כשחזר מהמלחמה היה שותף ליוזמה של "שיח לוחמים". בשנות כהונתו של מנחם בגין הוביל עוז מהלך תרבותי פוליטי שבו הפכה קבוצה של סופרים למנהיגה הפוליטית של המחאה נגד הליכוד, נגד בגין ושרון, נגד מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון). הפלטפורמה הייתה של שלום עכשיו. נאומו של עוז בהפגנות הענק של הארגון באותן השנים היה תמיד המופע המרכזי. על הבמות האלה בישר עוז לבגין כי "היטלר כבר מת". והוא תקף ללא רחם את גוש אמונים כ"כת משיחית".
היו שאמרו שהוא היה מכשף של מילים. אבל הוא היה גם אדם שאי אפשר היה שלא להיענות לו. בתקופה שלאחר הבחירות של 2015, הוא פתח ערוצים עם אנשי ימין כדי להרגיע את המצב בשטח. הוא דיווח כי גורמים מסוימים מאיימים על דמויות כמו זהבה גלאון וגם עליו, ומגיעים עד הדלת שלו. כפי שתיאר את אשכול, גם הוא יהפוך עכשיו למבצר ספרותי שהרוח תעבור בסדקיו, שהגשם יצמיח שיחי טרשים בינות לאבני קירותיו, ונאהב להביט בו מרחוק ולהיזכר בקרבות שהתנהלו על חומותיו.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו