שמיים פתוחים

שבועיים של דיאטה נטולת פחמימות וסוכרים, ואני מצליחה להשתחל לשמלת הדיילת שלי, מידה 38, ששמרתי למזכרת מלפני 20 שנה. אמנם, אני מרגישה בתוכה כמו קים קרדשיאן על סטרואידים, אבל ביממה הקרובה אני עומדת להעמיד במבחן כל כך הרבה אספקטים שקשורים להשלכות הזמן, שלא יזיק לי להרגיש סביר לפחות בגזרה הזו. מתאפרת בקפידה, מורחת לק ועולה על נעלי סטילטו שחורות. בשלב הזה אני שאננה מספיק כדי להאמין שאשרוד איתן בגבורה כדיילת בטיסה של 12 שעות. 

מחכה בצד המדרכה עם מזוודה גדולה וטרולי שחור למטוס. כשמגיעה המונית שאוספת את הצוות, יושבים בה כבר הטייס ולצידו דיילת צעירה, ואני מקבלת דז'ה וו מטורף לדיילת הרווקה, הצעירה וחסרת הדאגות שהייתי בשנות ה־90, כשאספו אותי במשך חמש שנים מדירת החדר השכורה בשינקין. זה היה בגיל הנפלא של לימודים לתואר ראשון, שהבת שלי נושקת לו עכשיו.

כבר כמה שנים שאל על מגייסת לשירותיה דיילים ודיילות אוויר מבוגרים, לצד הצעירים. ולא סתם מבוגרים: גיל המקסימום לקבלה הוא 63, קצת לפני גיל הפרישה. לפני כשנה הצטרפה לחבורה הזו חברתי ואשתו לשעבר של אחי, שהפכה לדיילת מן המניין אחרי שחגגה יום הולדת 60 והולדת נכד שלישי. פתאום מילאו את הפיד שלי בפייסבוק תמונות שלה מרחבי העולם, ותמונות דומות של חברים נוספים, בני 45 ו־50 פלוס, שהפכו אף הם לדיילים חדשים, עם כיתובים כמו "סתם יום של חול מול הדסון כחול" או "עוד יום במשרד" - המשפט החביב ביותר על הדיילים המבוגרים, שכבר ידעו כמה עשורים של עבודה במשרד אפרורי.

כשהקנאה ממש השתלטה עלי, החלטתי להתעמת עם השאלות שמלוות אותי ואת רבים מחבריי, הדיילים לשעבר: האם אפשר לחזור לשרת נוסעים, להגיש צ'יקן או ביף ולנקות שירותים במטוס, אחרי שכבר אחזנו בתפקידים בכירים במשך שני עשורים? איך מתמודדים עם קבלת הוראות מהכלכל הראשי בטיסה, שעשוי להיות בסביבות הגיל של ילדינו? האם בכלל אפשר בגילנו לעמוד על הרגליים 12 שעות, לדחוף עגלות ולהתרוצץ בקבינה? האם זה לא מדכא לעבוד במחיצת דיילות צעירות, חטובות ויפות, שמהוות תזכורת יומיומית לנעורינו שחלפו? ואיך ירגישו הנוסעים, כשיקבלו שירות דווקא מדיילים ומדיילות מבוגרים?

השאלות האלו מתחדדות עוד יותר כשמדובר בדיילות מבוגרות ובדיילים מבוגרים שלא עשו את זה בעבר, ואפילו לא יודעים באמת למה הם נכנסים ובמה כרוכה העבודה, מעבר לזוהר של השהייה בחו"ל. ואיך מסתדרים עם זה הבעלים או הנשים, שממשיכים ללכת למשרד אפרורי (או שפרשו לגמלאות), בעוד בני זוגם חוגגים במלונות ובמסעדות יוקרה ביעדים מרוחקים? 

בחדר התדריכים של אל על בנתב"ג אני הופכת לדיילת מן המניין, כשאני קושרת צעיף של החברה לצווארי ו"ניים טאג" מוזהב עם שמי, שלידו נכתב "חניכה". עדי טרכטמן, הדייל הראשי של החברה, שמוצמד אלי כ"חונך" ויהיה הכלכל השני בטיסה, רומז לי בלי מילים שיש גבול למידת הסיכון והמבוכה שהחברה מוכנה לקחת על עצמה.

זאת טיסת יום לניו יורק, שנחשבת לאחת הקשות ביותר - לא רק בגלל אורכה, יש גם ארוכות יותר - אלא בעיקר בגלל העובדה שהנוסעים מגיעים אליה בשיא ערנותם. הנחמה היא המטוס, הדרימליינר (בואינג 787) החדש והיוקרתי, שבו המושבים נוחים יותר, ולכל נוסע מערכת בידור משוכללת, שאמורה להעסיק אותו ולהשכיח ממנו את הסיבות לקרוא לדיילים או להסתובב במעברים.

צוות הדיילות והדיילים כולל ארבעה דיילים ודיילות בתחילת שנות העשרים לחייהם, שלוש דיילות מבוגרות חדשות ודייל מבוגר חדש. בין הצעירים אני פוגשת את הגר ומוניק, יפהפיות בלונדיניות, דקות גזרה וחלקות פנים, עם חיוך לבן מנצנץ, כמו בפרסומות. כשיקרינו את סרטון הבטיחות בטיסה, אגלה שאחת מהן באמת מככבת בו.

אנחנו מצוּותים לאזורי עבודה, ואני מתקשה להתעלם מהעובדה שהצעירים שובצו לעבוד במחלקת עסקים ובמחלקת הפרימיום היוקרתיות יותר, והמבוגרים במחלקת התיירים. לפני שאני נעלבת בשם המבוגרים, הם מסבירים לי שהשיבוץ נעשה רק לפי שנות הוותק של הדיילים בחברה ("סניוריטי"), ובמקרה יצא שהמבוגרים הם עובדים חדשים בחברה, והצעירים ותיקים מהם.

מגיעים למטוס, והבורדינג מתחיל. אני מחכה לנוסעים בקבינה בהתרגשות. אחרי חצי שעה, כששרירי החיוך שלי (חיוך אמיתי, נשבעת!) מתחילים לכאוב, ואחרי התבדחויות וסמול טוק עם הנוסעים, אני מבינה שגם אם אני לא נראית כמו הדיילת מלפני 20 שנה, אני לגמרי מרגישה כמוה, ואפילו נהנית יותר ממנה לפטפט עם הנוסעים.

אני מחפשת על פניהם סימני שאלה הקשורים לגילי, אבל לא מוצאת כאלה. בשלב הזה אפילו נעלי הסטילטו לא מציקות לי, אני בעננים. עכשיו אני מצפה בקוצר רוח לראות איך גופי המתפקע בשמלה הצרה יעמוד בדחיפת עגלות האוכל וההגשה לנוסעים, ולאחר מכן באיסוף המגשים המלוכלכים. ועד אז - הדקו חגורות, אנחנו ממריאים. 

במטבח האחורי פרנק מולי (47) מתחיל לחמם את המנות לארוחת הצהריים. עד לפני שנה וחצי הוא עבד בחברת הייטק - תחילה כרואה חשבון, אחר כך בתמיכה טכנית למערכות פיננסיות. תפקידו האחרון היה מנהל פרויקט וראש צוות בחברה בת של איביי.

הוא נשוי ואב לשני ילדים, בני 10 ו־8. עלה מפריז לפני תשע שנים, ומאז מתגורר עם המשפחה בעתלית. "לפני שנתיים הרגשתי שאני כבר לא נהנה בעבודה, שההייטק כבר לא מושך אותי. להיות דייל היה עבורי סוג של חלום ילדות ורציתי גם תפקיד שמייצג את מדינת ישראל, אז אל על היתה הבחירה שלי".

רוית רדיאן (54), נטע שור (49) ולימור פורל (50) כבר מתחילות להכין את עגלת המשקאות. שלושתן עובדות בחברה כחצי שנה, אחרי שעשו הסבה מקצועית מתפקידי ניהול. רוית, גרושה ואם לשלושה בנים (בני 27, 23 ו־19) מהוד השרון, בעלת תואר שני בהתנהגות ארגונית, עבדה בתחום משאבי האנוש וההדרכה, תחילה בצה"ל ואחר כך בחברת ייעוץ. בעשר השנים האחרונות הפכה לעצמאית ועסקה באימון עסקי.

נטע, נשואה ואם לשניים (בני 27 ו־22) מנתניה, עבדה כאחראית ניהול ותפעול של צוות בית מרקחת בעיר. ולימור, גרושה ואם לשלושה (בני 24, 20 ו־16) מפרדס חנה, היא בעלת תואר ראשון בסיעוד. במשך שנתיים עבדה בטיפול נמרץ לב ילדים בביה"ח שניידר, אחר כך עבדה כלוביסטית רפואית ומשווקת תרופות וניהלה צוות של שישה עובדים. כמו פרנק, גם הן הורגלו למשכורות גבוהות פי שניים ושלושה מהמשכורת שלהן כדיילות. אבל לא תשמעו מהן שום חרטות. 

"עסקתי בתחום מתגמל מאוד מבחינת תנאים, משכורות, רכב, טלפון ונסיעות לחו"ל", אומרת לימור, "ולמרות זאת, עייפתי. הרגשתי צורך לעשות ריסטארט ולהתחיל מהתחלה, כמו בני 20 שמסיימים את הצבא. זה היה מרגש ומפחיד גם יחד, כי יש לי ילדים ויש לי משכנתא. אבל בגלל שהילדים גדולים, הצרכים שלי נמוכים יותר מבחינת הוצאות, והרגשתי שאני מוכנה לשלם את המחיר של ההליכה אל הלא נודע.

"שקלתי כמה אפשרויות. למדתי להיות מדריכת יוגה בקורס בווינגייט, ולמדתי להיות מאפרת, ובין שאר הדברים שבדקתי, צצה פתאום המודעה של אל על. ככל שהתקדמתי במיונים, כך גבר בי החשק לנסות". המיונים, אגב, כוללים שלושה שלבים - מבחני מחשב, מרכז הערכה וראיון אישי באנגלית ובעברית.

נטע הגיעה לאל על בעקבות בתה, שהיתה דיילת בחברה מגיל 23 עד 26 ועברה לגור בצ'כיה לאחר שבן זוגה החל ללמוד שם רפואה. "היא זו ששכנעה אותי לבוא לעבוד כאן, לשרת אנשים שעומדים בתור כדי לצאת לחופש ולא כדי לקנות תרופות. בעלי, עודד, שעוסק בתיווך נדל"ן, אמר לי שזה הזמן לשינוי ואפשר לי לקחת סיכון ולעזוב את אזור הנוחות.

"הקורס היה אינטנסיבי ומאתגר מאוד, והייתי המבוגרת היחידה בו. היו שם רק צעירים, חלקם יותר צעירים מהבת שלי. למרות זאת, היתה חוויה חברתית מהממת.

"גם כשהתחלתי לטוס ולעבוד לצד הצעירים הרגשתי את החיבור לרוח הנעורים, שקצת נרדמה בנו כמבוגרים. כשהתחלתי לעבוד ולשהות פתאום ביעדים שונים בעולם, זה היה הלם. יום אחד הייתי פה ויום אחד שם, והתחושה היא שאת כל הזמן בחופש וחיה על מזוודה".

רוית הגיעה לתפקיד בעקבות אחות של חברה, שחזרה להיות דיילת בגיל 50. "בשנות העשרים שלי הייתי בעניין של קריירה, ולא עלה על דעתי להיות דיילת. בשנים האחרונות ערכתי הרבה כנסים גדולים לנשים שעוסקות באימון עסקי, וזה היה אינטנסיבי מאוד.

"אמנם נהניתי, אבל בשלב מסוים העבודה הפסיקה להצדיק את כמות האנרגיה העצומה שהשקעתי בה. הרגשתי רוויה מהמרוץ להוכיח, להראות, להשיג. כדיילת אני מתרוצצת לפעמים במשך כל הטיסה, אבל כשהטיסה נגמרת, יש לי שקט בראש. בימים שבהם אני פנויה ונמצאת בארץ, אני עושה גם אימון עסקי".

שלב א': זהירות עם המיץ

העגלות עם המשקאות מוכנות ליציאה, ואני אוחזת באחת מהן ודוחפת אותה במעבר עם נטע. מגישה שקדים וקרקרים ומוזגת מיצים, לא שופכת כלום על אף אחד, וממשיכה להיות מופתעת כמה טבעי זה בא לי. כשההגשה מסתיימת, עדי מחכה לי במטבח בעיניים בוחנות ועם שקית אשפה מוכנה, ואני עוברת לאסוף את האשפה.

עכשיו מגיע תורן של עגלות הארוחה לצאת. גם השלב הזה עובר בשלום, וכל הנוסעים מקבלים את ארוחת הצהריים. אני חוזרת למטבח בציפייה דרוכה לשלב הבא: תה או קפה. השלב שיעניק לי הערכת מצב עדכנית באשר למפרקי ידיי וליכולתם לעמוד במעמסת האחיזה של קנקן קפה כבד לאורך המעבר ומזיגתו לכוסות, המונחות על המגש שאני אוחזת בידי השמאלית. 

עדי מראה סימני מצוקה בולטים סביב תאוות העבודה שלי. זה מה שחסר לו עכשיו, שעיתונאית מחופשת לדיילת תשפוך לו קפה רותח על הנוסעים. לבסוף הוא מתרצה, אבל מרשה לי להגיש רק לנוסעי השורות האחרונות, הקרובות למטבח האחורי שממנו הוא משקיף עלי. בזווית העין אני קולטת את מבטו המודאג ואת ידיו, הנמצאות בכוננות של מגבונים לחים וקוביות קרח. 

השלב האחרון הוא המאתגר ביותר: איסוף המגשים המלוכלכים ודחיסתם לתוך העגלה, ארבעה בשורה. הוא מאתגר במיוחד כשהוא מתבצע על עקבים דקים בגובה עשרה סנטימטרים, וכשאני נדרשת להתכופף כל הזמן כדי להכניס את המגשים המלוכלכים אל תחתית העגלה. אני מגלה שיש תמורה לכל תרגילי הסקווטים והכריעה שעשיתי בשיעורי הפילאטיס, וצולחת גם את החלק הזה בשלום (לא כולל הנזיפות של נטע שהמגשים בצד שלה נופלים עליה, כי אני דוחפת את המגשים שלי עמוק מדי ולא עוצרת באמצע).

כשהנוסעים שבעים ומרוצים, הדיילים מתחלקים למשמרות מנוחה - הכוללות לינה על מזרנים בתא קטן שנראה כמו כספת בתוך אחד מקירות המטוס. אני שואלת את הדיילים המבוגרים איך הגיבו המשפחות להחלטתם לעזוב הכל לטובת קריירה חדשה באוויר. לימור אומרת שהילדים שלה התנגדו. "מבחינתם זאת עבודה מאוד קשה, והם לא הבינו למה אני רוצה בזה. הם גם רצו שאהיה יותר בבית בשבילם".

רוית: "אחד מהילדים שלי התנגד, כי אני כאילו 'יורדת ברמה'. אמרתי לו שאני כבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, יש לי רזומה מפואר, אני את שלי עשיתי".

נטע: "הבן שלי דווקא גאה בי, ואפילו משכנע את אמא של חבר שלו להצטרף. חמש חברות שלי מתחילות מיונים בעקבותיי". 

פרנק: "אשתי לא האמינה שאתקבל לעבודה, אבל היא תומכת מאוד, למרות שלפעמים היא נשארת לבד עם הילדים לכמה ימים. גם הילדים התרגלו. הם מזמינים מתנות, ופעם גם הוזמנתי להרצות במדים בפני הכיתה של בני על העבודה, והבן שלי היה גאה בי מאוד.

"יש ימים שלמים שאני פנוי ונמצא בבית ועם הילדים, וכשאני טס לכמה ימים בחו"ל, זה מוסיף עניין וגעגוע. בעיקר חזרתי להיות אדם שמח, וזה כשלעצמו משפיע לטובה על הזוגיות".

נטע: "אני משתדלת לא לטוס שבוע אחרי שבוע לטיסות שיש בהן שהייה ארוכה בחו"ל, כדי לא להיעדר מהבית זמן ממושך. אני לא רוצה שהעבודה תפגע לי בזוגיות. עד עכשיו זה עשה לנו רק טוב - זה גורם לנו להתגעגע וזה חידש את החברות בינינו". 

לא קשה לשרת נוסעים אחרי תפקידי ניהול?

לימור: "אני לא קוראת לזה לשרת, אלא לארח. אינטראקציה עם אנשים היא אחת החוזקות שלי, ואני נהנית מזה. החששות שלי היו יותר כלכליים, כי מבחינת שכר, ירדתי לפחות בחצי. אבל גיליתי שכשטוב לי, אני פחות עסוקה בקניות ובבזבוזים. בעבר הייתי קונה המון, כפיצוי על כך שכבר לא נהניתי בעבודה".

פרנק: "אני לא מרגיש שנתינת שירות מפחיתה מערכי. בעבר נתתי שירות על ידי כתיבת דו"חות, ועכשיו אני נותן שירות לנוסעים. באתי עם גישה ללמוד ולהסתכל על כולם בגובה העיניים".

אתם מבלים בחו"ל עם הדיילים הצעירים? 

נטע: "אני לא יוצאת איתם למסיבות לילה ולמועדונים, כי אני בסטטוס אחר. אבל יוצא שמטיילים יחד, אוכלים יחד במסעדות, ואפילו עושים שופינג יחד". 

לימור: "אני מנהלת שיחות נפש עם בנות צעירות. לפעמים אני מייעצת להן, ולפעמים הן מייעצות לי".

רוית: "יש יעדים שבהם כל הצוות יוצא יחד בערב. למשל, כשהייתי בציריך, יצאתי עם דיילים ודיילות בני 22. אני מזכירה לעצמי שאני לא אמא שלהם, אז גם אם יש משהו שאני רוצה לומר, אני נושכת את הלשון".

פרנק: "בארץ אני מבלה עם אשתי ועם החברים, ובחו"ל עם החברים לעבודה. לפעמים אנחנו שוכרים רכב ומטיילים ביחד. לפעמים אני יוזם טיולים ושואל בקבוצת הפייסבוק של הדיילים מי רוצה להצטרף". 

שלב ב': קבלו מגבות לחות

הזמן עובר מהר כשנהנים, וכבר הגיעה השעה להעיר את הנוסעים לארוחת בוקר. אנחנו מחלקים להם מגבות לחות, ובהמשך מגישים ארוחה חלבית. למרות מרחק השנים אני כבר מרגישה דיילת מן המניין, ומה שמפתיע אותי במיוחד הוא שאני לא עייפה, ואפילו ממש נהנית. החשש שמא פיתחתי בעשורים שחלפו חוסר סבלנות כלפי גחמות של בני האדם התבדה, וכמוהו גם החשש מקושי פיזי לעמוד על הרגליים במשך חצי יממה, לדחוף עגלות, להגיש כוסות מים ולאסוף אשפה.

"עצם העלייה על מדים מביאה איתה פרסונה", אומר עדי טרכטמן, "כדי לחזור שוב למשבצת הזאת בגיל מבוגר צריך לוותר על האגו ולהיכנס למקום שבו אתה שווה בין שווים. ניסיון החיים של דיילים מבוגרים מתורגם ביתר קלות ליכולת להכיל את הזולת, להיות אמפתי וסבלני, ולהעניק שירות מיטבי למגוון אוכלוסיות. אפשר לעשות את זה וליהנות מזה רק אם יש בך אהבת אדם אמיתית, ובניגוד לקריירה בחוץ - כאן הפידבקים הם מיידיים".

"כדי להיות דייל בגיל כזה צריך לוותר על האגו". עם עדי טרכטמן, הדייל הראשי של החברה // צילומים: אפרת אשל

בהכנות לקראת הנחיתה, מתכננים הדיילים את שלושת הימים הבאים, עד לטיסה חזרה. לצד שופינג, פגישות עם חברים מקומיים ומסעדות, הצעירים מושכים לכיוון סופ"ש בדיסניוורלד, בעוד פרנק מנסה לגייס ללא הצלחה שותפים לנסיעה לממפיס, טנסי, לביקור באחוזה של אלביס פרסלי. 

אחרי מעבר זריז בביקורת הגבולות בניוארק והסעה למנהטן, הם מתפזרים בצורה אקראית בין שני בתי מלון - האחד מרכזי יותר, והשני צפוני יותר, סמוך לסנטרל פארק. בשניהם יעמוד לרשותם "חדר צוות" עם פינת קפה, ספות וטלוויזיה. זה מקום מפגש לכל דיילי החברה השוהים במלון באותה עת, וחלקם יורדים אליו בשעת לילה מאוחרת בפיג'מות ומנהלים שיחות כמעט אנונימיות מלב אל לב.

באל על אומרים כי בשלוש השנים האחרונות נקלטו בחברה יותר מ־100 דיילים בני יותר מ־50. "אנחנו שמחים להעסיק דיילים מכל קבוצות הגיל, ומקבלים אותם לעבודה על סמך יכולתם לספק שירות איכותי", אומר עדי טרכטמן, "יש שביעות רצון הדדית בינינו לבין הדיילים המבוגרים, שמגיעים לעבודה בשלים, עם יכולת לראות דברים בפרופורציה, להכיל מצבים ולתת שירות ברמה גבוהה. 

"לעיתים נדירות מאוד קורה שהציפיות שלנו מהם או שלהם מאיתנו פחות תואמות. זה אירוע נדיר בכל קבוצות הגיל, והוא נדיר עוד יותר בקרב אלה שבאו לעבוד כדיילים מבחירה מושכלת בגיל מבוגר יותר". 

גם ישראייר וארקיע הצטרפו לטרנד העסקת דיילים מבוגרים, אם כי החברות מתמקדות ביעדים קצרים, שאינם משלבים שהייה בחו"ל. בישראייר נקלטו בשלוש השנים האחרונות כ־20 דיילי אוויר בני 50 ומעלה, ועוד כ־15 בני 50-40. בחברה מציינים כי הם מעודדים קליטת דיילים מבוגרים בזכות שיקול הדעת שלהם והמחויבות הגבוהה לתפקיד. בארקיע אומרים כי אין בחברה הגבלת גיל בגיוס דיילי אוויר, ולאחרונה התקבלו לקורס שלושה דיילים בני 49, 50 ו־54.

שלב ג': ניו יורק, ניו יורק

בחדר הצוות במלון בניו יורק אני פוגשת את אשתו לשעבר של אחי, ענת סלטון־פרנקה (61), שעובדת באל על זה שנה, ואת רינה נייק בורנשטיין (63), שעובדת בחברה כשנתיים.

ענת גרה במושב כפר מרדכי שבשפלה, נשואה בשנית, אם לשלושה (בני 32, 34 ו־23) וסבתא לשלושה. "בעשורים האחרונים גרתי במושב בניה", היא מספרת, "עבדתי כמנהלת ספרייה במושב והפעלתי צהרון משפחתי. לפני שנה וחודשיים נאלצנו לעזוב את ביתנו השכור במושב לאחר 25 שנה, ולכן למעשה סיימתי את עיסוקיי שם. שקלתי באיזה תחום לעסוק, ומפגש מקרי עם מכרה שהיא מנהלת שירות בטיסה, שיצאה לגמלאות, שינה את חיי. היא אמרה לי שאני מאוד מתאימה להיות דיילת, ושהעובדה שאני בת 60 תהיה יתרון.

"הגשתי מועמדות, עברתי את המיונים, התקבלתי וסיימתי את הקורס. הופתעתי מאוד מהפתיחות. אין הרבה מקומות עבודה שבהם מקבלים אותך בזרועות פתוחות דווקא בזכות הגיל המבוגר". 

רינה גרה בקריית אתא, נשואה ואם לשלושה (בני 34, 31, 25) וסבתא לנכדה בת כשנה. במשך 20 שנה עבדה בבית החולים רמב"ם כאחות בחדר המיון ובמחלקה האונקולוגית, ועוד 20 שנה כאחות בסניף מכבי בקריית מוצקין.

"בגיל 62 אפשר לפרוש, ואני ראיתי בזה חלון הזדמנויות לעשות משהו אחר. הייתי בדיוק בת 62 כשנכנסתי לעמוד הדרושים באתר אל על, מילאתי שאלון וזומנתי. הכל זרם, עברתי את המיונים והתחלתי את הקורס".

המשפחות שלהן הגיבו בהתלהבות כששמעו על המפנה התעסוקתי המפתיע.

ענת: "כולם הבינו שזה תפור עלי, ואמרו לי שלנוסעים יהיה כיף. גם בעלי פרגן. אנחנו כבר לא ילדים, ולכל אחד יש עיסוקים ותחומי עניין ופנאי משלו, והוא לא תלוי בי לקיומו". 

רינה: "בעלי הוא מהנדס, פנסיונר של בתי הזיקוק, וכששני אנשים פורשים מעבודה ונמצאים פתאום 24 שעות בבית, זה לא קל. לכן אני חושבת שזה עושה טוב לזוגיות. בעלי מאוד גאה בי, והאמת היא שגם אני גאה בעצמי. הבת שלי סטודנטית, וגם היא כבר עברה מיונים, וייתכן שבקיץ הבא תעשה קורס ותתחיל לעבוד".

לא היה קשה להתחיל קורס מאומץ של חודשיים בגיל כזה?

רינה: "היה מאוד מלחיץ ואינטנסיבי. בגלל שאני גרה רחוק, שכרתי חדר בגבעתיים למשך חודשיים כדי לתת את כל כולי לעניין הזה. לא ערער אותי בכלל שכולם צעירים, האווירה היתה טובה, והקשרים בין כולם היו נפלאים". 

ענת: "גם לי היה מאוד קשה ומלחיץ, במיוחד בגלל שתמיד סבלתי מהפרעות קשב וריכוז ומקושי ללמוד. אבל זה היה לי חשוב והשקעתי מאמצים רבים כדי להתגבר על הקשיים ועל החששות. היה לי סיפוק גדול שהצלחתי". 

איך אתן עומדות בזה מבחינה פיזית?

ענת: "הייתי בעבר רקדנית, ויש לי גוף אתלטי וחזק. לא כל אחד יכול לעשות את העבודה הזאת, כי מדובר בעמידה ממושכת על הרגליים, התרוצצות בקבינה בין הנוסעים, יציאה עם עגלה לחלוקת ארוחות באמצע הלילה וניקוי שירותים. אני במהותי אדם פעלתן, אז זה לא זר לי". 

רינה: "אני חזקה, אני אנרגטית, וכשאני מסיימת טיסה אני מרגישה מצוין. החלטתי עם הגוף שלי שאני לא מתייחסת לג'ט־לגים וממשיכה כרגיל, וזה מצליח. הדבר היחיד שמכביד עלי הוא המרחק משדה התעופה, כי אני גרה בצפון. בהלוך אני נוסעת ברכבת עד לנקודה של הפיק־אפ, ובחזור אני מגיעה למיטה שעתיים וחצי אחרי כל האחרים".

איפה הגיל משחק לטובתכן? 

ענת: "במשובים שאני מקבלת תמיד מזכירים את יתרון הגיל, שבא לידי ביטוי באורך רוח, שלווה, מוסר עבודה גבוה והיעדר אגו. אני לא נעלבת ולא לוקחת דברים באופן אישי. זה מאפשר לי הכלה, אמפתיה וסלחנות. בהרבה טיסות אני נפרדת מנוסעים בחיבוקים". 

רינה: "אני מביאה איתי לטיסה את ניסיון החיים שלי ואת אהבת השירות שיש בי. היכולת שלי להכיל אנשים גדולה יותר מזו של צעירים, שלא חוו הרבה. כמו בתפקידי הקודם כאחות, גם כדיילת יש לי יכולת להשפיע, אפילו לכמה שעות, על מצב הרוח של אנשים. אם נופלת בחלקי הזכות לגרום אפילו לאדם אחד ביום להרגיש מאושר יותר - זה עושה אותי מאושרת".

אילו תגובות אתן מקבלות מהנוסעים?

רינה: "מעולם לא העירו לי על הגיל, אבל אומרים לי כל הזמן שאני בטח ותיקה מאוד. יצא לי לפגוש בטיסות מטופלים שלי מהמרפאה, והתגובה שלהם היתה תמיד מצחיקה, הם לא הצליחו לחבר בין הפנים שלי לבין התפקיד החדש. היו גם כמה מקרים שבהם הניסיון המקצועי שלי עזר לי - למשל, במקרים של התעלפויות או הקאות". 

ענת: "הרבה פעמים הם פונים אלי בבקשות מיוחדות, כי הם חושבים שאני מנהלת השירות בטיסה. אני משוויצה שאני רק דיילת, ושאני עובדת באל על רק שנה. הם תמיד בהלם מזה. לא היו לי היתקלויות לא נעימות עם נוסעים, לא חוויתי את הצדדים המכוערים של הנוסעים שנחשפו בתקשורת. לעומת זאת, בטיסה שלי לניו יורק היתה נוסעת מבוגרת שבכתה הרבה. היא סיפרה לי שהיא טסה להלוויה של אחותה בניו יורק, ובזמן המנוחה שלי ישבתי לידה ושוחחנו. בסוף החלפנו מספרי טלפון. שוחחתי גם עם בתה בארץ, וקבעתי איתה שניפגש ברמת גן כשתחזור.

"במקרה אחר טסה איתנו מלוס אנג'לס נוסעת שהגיעה להלוויה של כמה מבני משפחתה, שנספו בתאונה בארץ. הלב נשבר. ביקשתי להעביר אותה למקום שקט יותר, ובמהלך הטיסה בדקתי שהיא בסדר. כמה ימים אחרי הטיסה הרגשתי צורך לנסוע לנחם אותה ואת משפחתה בשבעה, וקיבלתי אישור מהחברה להגיע במדים של אל על". 

שלב ד': קדימה שופינג

אני שואלת אותן איך הן מסתדרות עם הדיילים הצעירים.

רינה: "אני מסתדרת עם כולם, גם עם הצעירים. כשאנחנו בשהיות ארוכות אני מבלה עם הצוות, שוכרים רכב ויוצאים למסעדות יחד. לצעירים אני בעיקר מקשיבה ושותקת. האינסטגרם והפייסבוק פחות קשורים לעולם שלי, אבל אני מתלהבת בשבילם, וגם מקשיבה לסיפורים על בעיות עם החבר או עם האקסים. אני לא נותנת עצות אלא אם כן מבקשים ממני, ולא מבקשים. אני גם לא משתפת אותם בחיים שלי, כי זה לא אמור לעניין אותם. הכל מאוד נחמד, אבל לא מגיע לשיחות עמוקות. מתרכזים ברגע, בעבודה ובבילוי". 

ענת: "הם יוצאים לברים על גגות ותמיד מציעים לי לבוא, אבל אני לא שותה אלכוהול, אז אני פחות בעניין. ביום הולדתי ה־61 הייתי בשהייה בהונג קונג, ושמונת הדיילים הצעירים שהיו בצוות, ועוד דייל מבוגר, הזמינו אותי למסעדה כדי לחגוג לי. הם התעקשו לשלם עלי, למרות שהרגשתי מאוד לא נוח, כי הם ילדים. אז נתתי להם לשלם, אבל אחר כך לקחתי אותם לחנות שוקולדים ואמרתי לכל אחד שיבחר לעצמו פרס, ואני מזמינה. היה מאוד מצחיק וכיפי.

"יוצא שמבלים בחו"ל גם עם הצעירים". בדרך למטוס, מימין: סמדר סלטון, פרנק מולי (47), נטע שור (49) ורוית רדיאן (54)

"לפעמים אני מנסה לשדך בין בנים של חברות שלי לבין דיילות, אבל למטרת חתונה בלבד, לא לסטוצים.

"היו גם פעמים שהתפתחו שיחות עמוקות יותר. כבר גרמתי לשתי דיילות שהתכוונו לוותר על לימודים ולא האמינו בעצמן, להירשם לקורס פסיכומטרי".

אף אחד מהדיילים שהתראיינו לכתבה לא היה ב"טיסת החרדים", שגרמה לאל על מבוכה רבה ואילצה את החברה לפרסם התנצלות פומבית ולפצות את הנוסעים. כל ניסיון לחלץ התייחסות כלשהי לפרשה נהדף באלגנטיות. "זה מצב מורכב שאין לי פרטים לגביו, וקטונתי מלהביע דעה", אומרת רוית, ותשובות דומות מספקים כל השאר. 

למרות האידיליה שמתארים הדיילים המבוגרים בטיסה, מצאנו גם כאלה שהתקשו להסתגל למסגרת, לקבל הוראות ממנהלי שירות צעירים מהם, להתמודד עם גחמות של נוסעים או לדלג בין יעדים על הגלובוס. 

"התחלתי לעבוד בחברה כדיילת אוויר בגיל 48, אחרי שעבדתי שנים כמפקחת בתחום הביטוח", מספרת י' מחולון, היום בת 51, שפרשה מאל על מרצונה כעבור שנה וחצי. "בגדול אהבתי את העבודה והסתדרתי עם כל האספקטים שלה, אבל הגוף שלי לא הצליח להסתגל. חייתי כל הזמן עם ג'ט־לג נוראי, מבחורה מלאת אנרגיה הפכתי לעייפה תמידית, והשתגעתי מזה שאני פוקחת עיניים בכל פעם במקום אחר וצריכה להיזכר איפה אני. 

"השהיות בחו"ל היו מהנות, אבל פעמים רבות החמצתי בגללן אירועים חברתיים ומשפחתיים חשובים, כשכולם חוגגים בלעדיי בארץ בזמן שאני שוהה לבד באיזה מלון בקצה השני של העולם, בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות. הרגשתי שהעולם החברתי שלי נכחד.

"בקיץ בשנה שעברה עזבתי, וחזרתי לעבוד בתחום הביטוח. האם אני מתגעגעת? כן. החזרה לעבודה האפרורית השכיחה ממני את כל הקשיים שחוויתי כדיילת".

גם מ', משוהם, בת 50, נשואה פלוס שניים, החליטה לפרוש מהעבודה אחרי שלוש שנים. "התחלתי לעבוד בחברה בגיל 46, אחרי שבמשך שנים עבדתי כמנהלת פרויקטים בעבודה אינטנסיבית. חיפשתי משהו שיעיף אותי, שירגש אותי, שייתן לי חופש. 

"כדיילת חדשה הרגשתי כל הזמן שאני עומדת למבחן. לקח לי זמן להסתגל לסביבת העבודה החדשה ולקבל ביטחון. בשנה השנייה באמת עפתי על העבודה, נהניתי מאוד, אהבתי לשהות ביעדים שונים בעולם, ונהניתי מהאפשרות להתנתק מהמחויבויות וממטלות היומיום ולהיות לבד מדי פעם. 

"אבל בשנה השלישית התחלתי להרגיש שבמקום להתקדם בחיים, אני הולכת אחורה. דווקא כשקודמתי לשרת נוסעים במחלקת עסקים, שם השירות אישי יותר ויושבים חברי מועדון זהב ופרימיום, הרגשתי יותר כמו מלצרית.

"התחלתי גם להרגיש ריקנות בשהיות בחו"ל, כי חזרתי ליעדים שכבר הייתי בהם, וכמה כבר אפשר להיות בעוד זארה, ועוד קניון, ועוד מוזיאון, אחרי שכבר חרשת את כולם?

"הפרידות מהמשפחה התחילו להכביד עלי ועל הילדים. הרגשתי שאני לא עושה שום דבר משמעותי עם עצמי. בתום שלוש שנים החלטתי לעזוב, וחזרתי לעסוק בתחום שעסקתי בו בעבר".

smadarsbz@walla.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו