שרי הקבינט, שהגיעו ביום שלישי לסיור בפיקוד הצפון, היו הראשונים לשמוע כי נמצאה מנהרה חמישית של חיזבאללה. המידע פורסם לציבור יותר מיממה לאחר מכן, עם דיווח לקוני כי המנהרה הושמדה, וכי המאמץ להשמדת המנהרות נמצא בשלבי סיום.
החלק החשוב בסקירה לשרים לא היה המידע, אלא משמעותו והשלכותיו. לבושים בתלבושת האחידה של מעיל יוניקלו שחור (חוץ מאיילת שקד, שלא נערכה כראוי לקור בצפון אבל צ'ופרה במעיל צבאי מדוגם באדיבות בנות לשכת אלוף פיקוד הצפון), הם שמעו כי נשללה מחיזבאללה יכולת ייחודית, אסטרטגית, שנועדה לאפשר לו לנצח תודעתית את המערכה הבאה כבר במהלך הפתיחה שלה, באמצעות כיבוש של יישובים או מוצבים והרג או חטיפה של ישראלים רבים. חיזבאללה, הובהר להם, לא יישב בשקט; הוא יחפש כעת דרכים אחרות להפתיע את ישראל במערכה הבאה.
לא ברור עד כמה המידע שנמסר לשרים טרד באמת את מנוחתם. הם אמנם הכירו את איום המנהרות ואישרו את המבצע לסיכולו, אבל באמצע השבוע - יממה לאחר ההחלטה על הקדמת הבחירות ויממה לפני פיזור הכנסת בפועל - סביר שהפוליטיקה העסיקה אותם יותר. מי שהיה שם התקשה שלא להבחין ב"משחק הכיסאות" הלא מוכרז, שבמסגרתו התחרו השרים מי יישב הכי קרוב לנתניהו בסקירות ומי יעמוד לצידו בצילומים.
ההתנהלות הזאת נבלעה קצת בלהט הסערה הפוליטית, אבל היתה בה גם נורת אזהרה: כבכל מערכת בחירות, צה"ל נדרך לקראת האפשרות שיהפכו אותו לכלי משחק פוליטי. סיורים בשטח וצילומים לצד חיילים תמיד מצטלמים טוב, ותירוצים יש למכביר - המצב הרי נפיץ תמיד בכל הגזרות. בתקופה שבה גם מתחלף רמטכ"ל (בעוד 18 יום) האתגר הזה יהיה גדול מתמיד, בוודאי כאשר אובייקטיבית יש לא מעט סיבות לכאבי ראש ביטחוניים שמחייבים חיכוך עם הדרג המדיני.
קצת שיגעון לא מזיק
שעות אחדות לאחר סיור הקבינט בצפון תקף צה"ל בדמשק. סביר שבחודשים הקרובים יהיו מי שיקשרו גם תקיפות כאלה לבחירות, אז חובה להבהיר: התהליך מתבצע מלמטה למעלה. המידע (במקרה הזה על העברת נשק שצפויה לחיזבאללה) מגיע מגופי המודיעין, בדרך כלל מאמ"ן. לעיתים קרובות הוא מתקבל בזמן אמת, מה שמחייב פעולה מהירה.
המידע מועלה לרמטכ"ל, שמאשר להפוך אותו לתוכנית מבצע. זה ריטואל שצה"ל משופשף בו היטב, ובוצע מאות פעמים. במקביל מועברים הפרטים לאישור הדרג המדיני, שניתן כמעט תמיד. מדובר בטנגו צמוד, אינטימי, בין הצמרת הצבאית והמדינית; בלי ציניות פוליטית.
הציבור הישראלי מכיר רק את הקצה של הפעילות הזאת. לו הכיר את כולה, היה מפסיק לטעון כי צה"ל "צמחוני" בהפעלת כוח. בניגוד לתחושות בארץ, הצד שסופג - איראן, סוריה, חיזבאללה - סבור דווקא שישראל "משוגעת". פטרונו הרוסי טוען בחודשים האחרונים שדרוש "לרסן את התוקפנות הישראלית".
כל המרכיבים האלה היו גם ברקע של התקיפה השבוע. העברת הנשק כחלק מהניסיונות האיראניים להתבסס באזור ולחמש את חיזבאללה, החשאיות שהפכה למתקפה גלויה, האדישות של הציבור הישראלי שחוץ מרעש כתוצאה משיגור טיל יירוט לעבר טק"ק סורי לא ממש הוטרד מ"עוד" תקיפה ישראלית, העצבנות הסורית־איראנית, והעוינות הרוסית.
אלא שזאת לא היתה "עוד" תקיפה. הפרטים הטכניים - המטרה, אופן התקיפה - היו אולי שגרתיים (עד כמה שתקיפה כזאת יכולה להיות שגרתית), אבל כל היתר חריג. ישראל הבהירה בה, באופן חד וגלוי, כי התכוונה ברצינות כשאמרה שתפעל לשמור על ביטחונה ללא קשר לשום גורם זר.
המסר הזה נועד לשלל אוזניים. לא רק המתבקשות בטהרן, דמשק וביירות, אלא בעיקר אלה שבמוסקבה ובוושינגטון. החלטת הנשיא טראמפ להסיג את הכוחות האמריקניים מסוריה התקבלה בישראל לא רק בהפתעה, אלא גם באכזבה ובדאגה; האמריקנים אמנם לא שמרו על ביטחוננו באופן ישיר, אבל נוכחותם ציננה את ההתלהבות של הציר האיראני־סורי ובעיקר איזנה את הדורסנות הרוסית הגלויה.
התחושה בירושלים היתה ש"נשארנו לבד". לא סוף העולם, אבל בהחלט סיטואציה סבוכה ונפיצה בהרבה. רוסיה כבר מזמן לא מרוצה מהתקיפות הישראליות. לא כי היא בעד איראן, אלא כי היא רוצה שקט כדי ליהנות מפירות שיקומה הכלכלי של סוריה. בעיניה, האקסיומה פשוטה: המשך התקיפות = בלאגן = פחות כסף.
מאז הפלת המטוס הרוסי בספטמבר השקיעה ישראל מאמץ רב בשיפור היחסים עם רוסיה. אף אחת מהמשלחות הישראליות שפקדו בחודשים האחרונים את מוסקבה לא נהנתה מיחס של שותף. חצי הכוס המלאה היא שרוסיה נשמרת שלא לפרק את מנגנון ההידברות; חצייה הריק הוא שמרחב הפעולה של ישראל הצטמצם מאוד.
גם השבוע לא חסכו הרוסים את ביקורתם מישראל. חלק מזה נועד לצורכי השומע: בסוריה, שתמהה למה רוסיה לא מגינה עליה ואוסרת על ישראל לתקוף, ובישראל, שלטעמם של הרוסים מגזימה באיום ובכוח שהיא מפעילה מולו. את הדבר הפשוט והמתבקש מכל אלה - להפסיק את הפעילות האיראנית בסוריה שהיא מקור כל הרע - רוסיה נמנעת מלעשות. המטרה המשנית שהותקפה, של ניסיון התבססות של חיזבאללה בגולן הסורי, נועדה לאותת למוסקבה שאפילו התחייבותה שלא יהיו איראנים (או שלוחיהם) במרחק 80 ק"מ מהגבול אינה ממומשת בפועל.
התכתשות, לא מלחמה
בהערכתו ל־2019 קובע אמ"ן כי הסבירות למלחמה יזומה נותרה נמוכה. לסוריה אין עניין בכך, וגם לא לאיראן או לחיזבאללה, בטח אחרי סיכול פרויקט המנהרות. אבל הנפיצות באזור צפויה לגדול משמעותית, ועלולה לגרור את הצדדים להתכתשות לא רצויה.
ההיתכנות לכך תגבר אם יבחר חיזבאללה להאיץ את ביצוע פרויקט דיוק הרקטות שלו על אדמת לבנון. ישראל תפעל מן הסתם מדינית־הסברתית־תודעתית, כפי שעשתה בחודשים האחרונים, אבל עשויה להידרש גם למהלך צבאי, שסיכוי גבוה להסלמה בצידו. זה תרחיש סביר, שמוכר היטב לשרי הקבינט; נדרשת לו הכנה צבאית (שמתבצעת באופן שוטף), אבל גם מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית בישראל.
יש לכך שלל נגזרות, שתיים מהן חשובות במיוחד בתקופה זו. הראשונה - הצורך להפוך עולמות כדי להגיע להבנות עם רוסיה, והשנייה - בניית אמון בציבור הישראלי, אתגר מורכב במיוחד בתקופת בחירות שבה כל אמירה נתפסת כחלק מקמפיין. המפתח להצלחה בשתי החזיתות הוא בתהליך נקי וענייני: להשאיר את צה"ל ואת קבלת ההחלטות, מחוץ לקלחת הבחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו