ההחלטות הדרמטיות של טראמפ: קריאת תיגר על מוסכמות - ולא נטישת המאבק

מבט ראשוני על הימים הסוערים ורוויי המתח והמשברים, הפוקדים כעת את הבית הלבן, מעיד, לכאורה, על רוח תזזית האופפת את המשרד הסגלגל, ומותירה אחריה שובל של אי ודאות ותהיות לגבי שיקול דעתו של הקברניט האמריקני.

ואכן, החלטתו של טראמפ להתחיל לאלתר בתהליך ההתנתקות מאדמת סוריה ולהיערך ליציאה מדורגת מאפגניסטן מצד אחד, ותביעתו הנחרצת לכלול במסגרת התקציב הקצאה בסך 5.7 מיליארד דולר כדי לממן את בנייתה של החומה בגבול עם מקסיקו מצד אחר, נתפסו בקרב משקיפים רבים כביטויים לדפוס התנהלות קפריזי ונמהר. 

מה גם שההחלטה על נסיגתם של 2,000 החיילים והיועצים מסוריה גררה בעקבותיה את התפטרותו של מזכיר ההגנה, הגנרל (בדימוס) ג'יימס מאטיס, ואילו הדרישה למימון החומה הביאה בעקבותיה לשיתוקה החלקי של פעילות הממשל הפדרלי (בעקבות סירובו של הסנאט לאשר הקצבה זו).

ואולם ניתוח מעמיק יותר של מהותן של הכרעות אלה מוכיח שחוט של שיטתיות ורציפות מחבר ומגשר בין החזית הסורית, הזירה האפגנית והגבול האמריקני־מקסיקני. בכל המכלולים הללו נגזרו צעדיו של הנשיא באופן ישיר מעמדותיו הבסיסיות, שהתגבשו והוצגו בפני הציבור האמריקני עוד בתקופת מערכת הבחירות.

כך, למשל, "החלטת הנסיגה" מסוריה ומאפגניסטן היא שיקוף מזוקק של רתיעתו העמוקה והמתמשכת מכל סוג של מעורבות מעבר לים שאינה מעוגנת באיום ישיר ומוחשי על המולדת האמריקנית. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שבשני אזורי הלוחמה הללו מדובר בפעילות המתנהלת במסגרת בינלאומית רחבה (הקואליציה המערבית והבין־ערבית בסוריה, וכוחות נאט"ו באפגניסטן).

ואמנם, לא זו בלבד שטראמפ הציב מלכתחילה על דגלו את החזון של צמצום המחויבות האמריקנית הגלובלית תוך נכונות להשלים עם הפרתו של מאזן הכוחות באזורים בעלי חשיבות משנית, אלא שהוא ביקר דרך קבע את העיקרון של ביטחון קיבוצי ושל פעולה במעטפת של בריתות הגנה רב־צדדיות. 

על רקע התנגדות זו לתפיסה שלפיה מחויבת ארה"ב להעניק מטריית הגנה גורפת לבעלות בריתה כדי להרתיע כל תוקפנות אפשר, אפוא, להבין לא רק את ההחלטה להתנתק מסוריה ומאפגניסטן, אלא גם את החלטתו של מזכיר ההגנה לפרוש מתפקידו. 

 

הליכה על הסף

אחרי ככלות הכל, מאטיס הוא נציג מובהק של הפרדיגמה האסטרטגית־מסורתית, הרואה בשימורה של מערכת הבריתות הנוכחית, שבמרכזה נאט"ו, אינטרס ביטחוני עליון גם לאחר שהמלחמה הקרה נמוגה זה מכבר אל תהום הנשייה. זאת, בניגוד להתייחסותו של הבית הלבן למארג שותפויות זה כאל אנכרוניזם, כמו גם לגישתו המפויסת כלפי הקרמלין. 

מאטיס הוא נציג מובהק של הפרדיגמה האסטרטגית־מסורתית // צילום: רויטרס

עם כל זאת, אין להסיק מגישה ניאו־בדלנית זו שטראמפ גמר אומר להסתגר כמעט לחלוטין בתוככי המרחב האמריקני. נהפוך הוא, הן כלפי נציגיו של ציר הרשע והן כלפי ידידים ושותפים לדרך, הפגין הממשל הנוכחי לא אחת את נכונותו להתגייס בעת הצורך כדי להרתיע ולאכוף, או כדי להפגין תמיכה וגיבוי.

כך, למשל, נקטה וושינגטון זה לא מכבר קו קשוח במיוחד ("הליכה על הסף") כלפי צפון קוריאה על רקע התנהלותה המסוכנת במישור הגרעיני, וכך היא ממשיכה גם היום להפעיל על איראן משטר של סנקציות כלכליות מסלימות. 

 

קריאת תיגר על מוסכמות בינ"ל

לעומת זאת, בהקשר הישראלי לא היססה ארה"ב לקדם מהלכים פורצי דרך ומגבירי אמון (כולל ההכרה בירושלים כבירת ישראל), וזאת תוך נכונות לקרוא תיגר על מוסכמות בינלאומיות מושרשות. לפיכך אין זה סביר להניח, שתשאיר את ישראל בודדה בצריח אל מול איום איראני ישיר ומתגבר. 

אותם דברים אמורים גם בזיקה לסוגיית החומה, שכן דרישתו של טראמפ לבנות חיץ פיזי בגבול עם מקסיקו היא נדבך מרכזי בהשקפת עולמו, ומהווה ביטוי למאבקו חסר הפשרות בהגירה הבלתי חוקית.

בהקשר זה נכונותו לשלם מחירים אפשריים, הכרוכים בשיתוקה החלקי של פעילות הממשל, קשורה לרובד הטקטי של דרך ניהול המשבר על ידיו, ולא לרמה האסטרטגית של תפיסותיו היסודיות שלא השתנו כהוא זה מאז הושבע לנשיא. 

לא נותר אלא להמתין ולראות אם דו הקרב הנוכחי על גבעת הקפיטול יסתיים באותה דרך, שבה הגיעה לקיצה השבתת הממשל הפדרלי לפני 23 שנים. כזכור, סלל משבר זה את דרכו של הנשיא קלינטון לתקופת כהונה שנייה בבית הלבן.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו