עד כמה אפשר לעסוק בשואה בצורה פרטית, להחיל את הפרטי בתוך הקולקטיביזם? את השאלה הגדולה הזו שואל לא מעט האמן והמעצב הגרפי יוסי למל, בן להורים ניצולי שואה. "עד גיל 30 כמעט לא עסקתי בשואה", הוא אומר. "אבא דיבר מעט על מה שהוא עבר, הוא הגיע עם אביו לאושוויץ־בירקנאו ונבחר לניסויים אצל ד"ר מנגלה. מבין אנשי הקהילה שלו בבנדין נבחרו 11 צעירים, ומי שביצע את הניסויים בפועל היה עוזרו של מנגלה, ד"ר באומקטר. הוא עבר שם גיהינום נוראי ושנים לא היה מסוגל בכלל לדבר על כך. היום אני יודע שעשו בהם ניסויים באמצעות הזרקת צהבת B, לחלק גם עשו ביופסיות בכבד בלי הרדמה בכלל. את הניסויים הוא עבר במחנה אושוויץ 1, המחנה של הפונקציונרים וכן של אלו שנערכו בהם ניסויים. הוא גם היה נער שליח שהעביר הודעות למנגלה. לדבריו, בכל פעם שהוא היה רואה את מנגלה הוא היה בורח. היום הוא בן 92 ושנים הוא שתק על הגיהינום הנוראי שהוא עבר שם. אמא שלי שגם חוותה את השואה בעיר בנדין, במסגרת חסידות ראדומסק, דווקא כן סיפרה".
כשהחליט לגשת לפצע הפתוח, החל לערוך מסעות לפולין: אחד בעקבות אביו, אחד בעקבות אמו ואחד בעקבות סבו, אביה של אמו, שעבר ממקום למקום בעקבות הרבי מראדומסק. בכל אחד מהמסעות הוא יצר מיצגים גרפיים ענקיים העוסקים בחורבן הפרטי שחוותה משפחתו, תוך רצון להמחיש למבקרים את האסון שחווה העם היהודי. "מבחינתי, אני כלי לזיכרון, צינור להעברת הזיכרון של השואה לדורות הבאים, אני לא מוכר את המיצגים האלו ולא מתפרנס מהם".
"לעורר גחלים לוחשות"
למל, בן 61, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, ידוע בעיקר בזכות עיצוב הכרזות הפוליטיות שהוא יוצר, שבהן רבות שעוסקות בסכסוך הישראלי־פלשתיני. הוא מספר כי המסע הראשון שצילם וערך היה בעקבות ילדותו של אביו בבנדין שבדרום פולין ועד להגעתו למחנה ההשמדה. "אני הצטלמתי במקומו", הוא מתאר. "צילמתי את עצמי מגולח ולבוש במדי אסיר בבלוקים של אושוויץ במינוס 23 מעלות וגם ביער. בזמן הצילום שוחחתי בטלפון עם אבי. זאת חוויה מהממת בנוראיות שלה".
למל מגלם את האדמו"ר בראדומסק
במיצג שהקדיש לסבו ולמשפחתו, צילם למל את בית הכנסת שבו נהג סבו להתפלל, ובו דמותו המשוכפלת שוב ושוב. באופן דומה הוא צילם גם את אביו עם חבריו, בבלוק מספר 19 במחנה ההשמדה. כך מיטיב למל לתאר את האנשים שהיו ואינם עוד ואת החוסר הגדול. "כבר כמעט שאין יהודים בפולין, אלו רק פירורים", מסביר למל, "לכן יצרתי מיצג שבו אני מצולם בבית הכנסת ומשוכפל עד שהמקום מלא בדמויות שלי. עשיתי גם מיצג גדול עם המספר המקועקע שניתן לאבי במחנה ההשמדה". המיצג יוצא הדופן הזה הוצג על פני קומה שלמה במוזיאון לאמנות ועיצוב בהמבורג ועורר עניין רב בקרב האוכלוסייה הגרמנית. "על קטלוג המיצג שכלל כרזת ענק של המספר הסידורי במחנות של אבא שלי, כרזה של 6 מספרים על פני 6 מטרים, חתם אז שר החוץ הגרמני יושקה פישר. אני לקחתי את הקטלוג החתום לאבא שלי שאמר לי: 'עזוב, יש לי כבר חתימה של הגרמנים על יד שמאל, אני לא צריך מהם עוד אחת'".
גם את משפחתו שלו רתם למל לעבודות הזיכרון שלו. את בתו הצעירה צילם למל שש פעמים, כמספר אחיותיה של אמו, בתיה גרפינקל־למל. "אמא השתייכה לחסידות ראדומסק, החסידות הגדולה ביותר בדרום פולין. היו בה 50 אלף חסידים ויותר מ־36 ישיבות. האדמו"ר עבר ליד בנדין ואמי ומשפחתה עברו לגור שם. לאחר מכן הוריי התחתנו".
הוריו של למל שרדו את השואה, אך האדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, שבחר להישאר עם חסידיו, עונה קשות, הוברח לוורשה, שם נרצח ביריות ב־1942. עם האדמו"ר נרצחו גם קרובי משפחתו, וחוץ מכמה שרידים החסידות נמחתה כליל. רצח של ענף שלם בחסידות הוביל את יוסי לצאת למסע שלישי לפולין, שבו הציג את תחנות חייו של האדמו"ר.
למל מספר שהמסע הזה חשוב לו ברמה האישית והלאומית גם כן. "רציתי לאחות את הקרע ולהחזיר להיסטוריה שלנו חלק שלם שאבד, שאנחנו לא מתעסקים בו בגלל הטראומה הלאומית שעברנו. בכל מקום בארץ שבו אני נותן את ההרצאה, אנשים שרחוקים לגמרי מעולם החסידות מספרים פתאום על החיבור שלהם לשואה. אני לא מתכוון לקשר דתי אלא לקשר עצמו, להבנה שאנחנו חלק מעם שלם. אני לא עוסק כאן בחיבור אל הדת אלא בחיבור של הזהות היהודית שנקרעה בכוח, בשואה. בימים של קום המדינה בכלל לא עסקו בשואה. משפט אייכמן פתח שער, אבל כאמן אני מרגיש שלא עיבדנו את הטרגדיה הזו. זו השליחות שלי להפגיש את הציבור עם אבותיו".
יוסי למל // צילום: יהושע יוסף
סיפוריו הקטועים של אביו השפיעו עמוקות על למל, שהשתמש בהם כחומרי יצירה גם בעבודותיו האחרות, שעסקו בסכסוך הישראלי־פלשתיני. "ביצירות שלי מתבטאים הפחדים והאימה שקלטתי בתת־מודע".
איך מגיבים ישראלים למיצגים שלך?
"אישה חילונית לגמרי אמרה לי: 'אתה יודע, אני נינה של החזון איש'. והיא לא לבד; יש צימאון אמיתי לא רק לעסוק בשואה אלא להיזכר בעולם היהודי של 2,000 השנים האחרונות. אני יוצר במיצגים גרפיים, פוליטיים, עשיתי כרזות לאמנסטי אינטרנשיונל, לגרין פיס, הצגתי תערוכות במקומות רבים בעולם. אני רואה ביצירה שלי שליחות.
"למשל, בכל הנוגע לגרין פיס, זה חשוב לי כאמן, כדור הארץ הוא משהו שקיבלנו במתנה, אנחנו חייבים לשמור על הקיימות שלו. כאדם שמגיע מבית שבו האמא דתייה והאבא הוא חילוני שכועס על הבורא, האמנות היא דרך חיבור אל הקודש, הבריאה כולה קדושה, כדור הארץ קדוש ואנחנו לצערי מחללים אותו. יש לי המון עבודות על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, על פליטים, אבל כאן עיקר העבודה מבחינתי זה לעורר את הגחלים הלוחשות של החיבור שלנו לעם שלנו, להיסטוריה שלנו".
את המיצגים יוצר למל בזמנו החופשי. שגרת יומו עוברת דרך ניהול משרד הפרסום "למל כהן" ומתן הרצאות במכון הטכנולוגי בחולון.
איש פרסום עוסק במסרים קצרים וקליטים, ובאמנות יש ממד של השתהות. איך אתה מגשר בין התחומים האלו?
"בפרסום אתה צריך להעביר מסר בעיצוב קצר, בשם קצר, לבנות מותג. מבחינה זו, גם בפרסום יש חשיבה וזו גם עבודה אמנותית רבה. אך ברור שאמנות זה רובד עמוק יותר. אני רואה במיצגים שלי שעוסקים בשואה את השיא שלי. בשביל זה נוצרתי וזה מה שנועדתי לעשות, להיות צינור לזיכרון הזה".