תעשו ניסוי קטן: זרקו את המילה "פורטנייט" ליד קבוצת הורים - וחכו לתגובות. על מנת לחסוך מכם את הטרחה עשינו זאת בעצמנו, והתגובות נעו בין ייאוש לרגשות אשם. הילדים מתקשים לעזוב את המשחק ואת המסך, וההורים מתוסכלים.
גם הורים לילדים קטנים יותר, גם לתינוקות, מוצאים את עצמם נעים בין הרצון ל"שקט" אחרי העבודה או בבוקר לבין הרצון לבלות זמן איכות עם ילדיהם והידיעה שהמסכים אינם בריאים לילדים שלהם. מצד שני, שירים את היד המבוגר שלא עסוק בסלולרי שלו במהלך היום, גולש באתרים וברשתות החברתיות, או צופה בטלוויזיה ברוב ימות השבוע.
הילה, אמא לילד בן שנתיים וחצי ולתינוקת בת חודש, טוענת שהבן שלה נמצא מול מסכים בממוצע בין שעה לשעה וחצי ביום. הסיבה? נוחות. "אני שמה את הילד מול המסכים בעיקר כשיש צורך 'טכני' בכך", היא מסבירה, "כלומר כשאני צריכה לתת תשומת לב לתינוקת הקטנה, להתארגן או לארגן את הבית".
טל, אמא לשלושה ילדים בני 6, 3 ושלושה חודשים, טוענת שבימות השבוע הילדים הבוגרים שלה צופים במסכים כשעתיים ובסופי השבוע אף יותר מכך. "הילדים שלי קמים בחמש בבוקר ולכן הם רואים טלוויזיה עוד לפני שהתעוררתי, ולאחר מכן כשאני מתארגנת לעבודה", היא אומרת, "בשעות הערב הם רואים עוד כחצי שעה, ולפעמים הם צופים בטלוויזיה גם בזמן האוכל".
"המסך לא מחייך חזרה"
הצפייה במסכים השונים היא מהנה, אבל השאלה היא עד כמה היא באמת מזיקה לילדים שלנו, כמה שעות מותר לילדים להיות מול המסכים, ואיך מתמודדים עם הילדים שרוצים את המסכים ועם ההורים שזה נוח להם? על פי המומחים, עד גיל שנתיים מומלץ להיות ללא חשיפה למסכים, שכן השנים הללו קריטיות להתפתחות הנפש. בגילי 7-3 בין חצי שעה לשעה ביום, בגילי 11-8 משעה עד שעה וחצי ביום, בגיל 15-12 לא יותר משעה וחצי ביום ומגיל 16 ומעלה לא יותר משעתיים ביום.
ד"ר עידית פוזנר, מומחית לנוירולוגיית ילדים כללית במחוז שרון שומרון, מסבירה כי "ההתעסקות במסכים מפתחת אצל בני האדם תלות נוירולוגית, ולכל גיל יש נזק שההתמכרות גורמת לו. זה סוג של תענוג שהמוח לומד שהוא צריך ומתקשה לוותר עליו. בגיל מבוגר יותר אנחנו יודעים שהילדים חשופים לדיכאון או פחות מסוגלים לפתח רגשות כמו אמפתיה. הם הופכים לתלויים בלייקים, וגם זה סוג של התמכרות. ברור שהמסכים הם חלק מחיינו, אבל צריך להיות מודעים לכך שמשלמים מחיר".
צילום: gettyimages
לדברי ד"ר פוזנר, "לא מעט נזקים נגרמים מהצפייה הממושכת במסכים. למשל הישיבה הממושכת מגבירה את הסיכון להשמנה, מאחר שלא שמים לב למה וכמה אוכלים, ולכן גם לא מפתחים שובע. דבר נוסף הוא בעיות שינה: המסכים מגבירים עוררות וריגוש ולילד קשה להירדם אחרי צפייה ממושכת". לדברי ד"ר פוזנר, תיתכן גם עלייה במחלות כרוניות, כמו לחץ דם וסוכרת. נוסף על כך, חשוב כמובן לשים דגש גם על התכנים, שכן ילדים ובני נוער עלולים להיחשף לתכנים מזיקים כמו אלימות ופורנוגרפיה, או לסרטים מצוירים תזזיתיים העלולים לגרום לפגיעה ביכולת הקשב והריכוז.
"לפני ששואלים כמה זמן הילדים נמצאים מול המסכים, חשוב לבדוק כמה ההורים פנויים לילדים בשגרת החיים העמוסה שלהם, כלומר כמה זמן הם עצמם מקדישים למסכים", אומרת ד"ר פוזנר, "ילדים קטנים זקוקים לתשומת לב, בעיקר בחלק של הקשר הראשוני והרגשות הראשוניים שהילד מפתח. החיבור צריך לזרום חופשי, וממה שאני רואה במרפאה, המסכים מפריעים לכך. אם להורים אין מודעות שהמסך מפריע לחיבור עם הילד שלהם, זה יכול לגרום להפרעה בקשר הראשוני עם ההורה".
על השלב הבא בהתפתחות היא מוסיפה כי "אני רואה ילדים שכל הזמן נמצאים מול המסך. הם נמשכים לריצוד וזה מפריע להם לפתח תקשורת נורמלית עם העולם. המסך הוא קבוע וסיסטמטי, בעוד התקשורת עם העולם מצריכה מהילד לפתח מערכות נוספות במוח על מנת שתתפתח תקשורת אנושית בין־אישית, כמו לשחק יחד ולחייך זה לזה. שימו לב שכשהתינוק מחייך למסך, המסך לא מחייך אליו חזרה".
"הפער בין הדורות מתרחב"
ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצן, מפתחת שיטת "Emotional Cognitive Coaching" לאימון הורים ומחברת הספרים "ההורה כמאמן", "המדריך לאימון הורים" ו"לשחרר באהבה", מתייחסת במאמרה לשינויים בין הדורות.
"פעם הילדים למדו ברחוב ובשכונה כישורי חיים כמו שיתוף פעולה, מנהיגות, חמלה, אמפתיה ואיך להיות חברים", אומרת ד"ר דנינו, "כיום, 'מגרש המשחקים' עובר לעולם הווירטואלי והרשתות החברתיות מחליפות את השיח האנושי. הילדים מסמסים יותר והאינטראקציה פנים אל פנים, שהיא מרכיב מהותי בהתפתחות האישית, מצטמצמת והולכת. באינטראקציה הווירטואלית הכל קורה מהר, אין זמן לחשוב וצריך להגיב מהר. אין יכולת לראות את הפנים ואת שפת הגוף של האחר על מנת להגיב אליו באופן מותאם. כשקורה משהו ברשת, הילדים לא מבינים מה לא בסדר באופן שבו הם מתנהלים, ולנו המבוגרים - המורים וההורים - קשה להסביר להם מה השתבש. נדמה כי הפער בין ההורים והילדים מתרחב והולך והתקשורת ביניהם מצטמצמת".
איך אפשר לעזור להורים שרוצים להפחית את זמן המסכים?
"המסך הוא לא דבר רע, אם אנחנו יודעים להשתמש בו באופן מושכל שלא מונע מהילדים לחוות את העולם שמחוץ לו. יש הרבה דברים טובים בטכנולוגיה המתקדמת, ולהגיד שאסור לגעת במסכים לחלוטין זה לא נכון, אבל כמו בכל דבר - צריך לדעת איך לצרוך. אם ההורים רק יתנגדו למסכים, משהו בשיח ילך לאיבוד. כמו כן, כמובן גם ההורים צריכים לדעת לשים את הטלפון בצד, כי הם משמשים מודל לחיקוי. לפעמים הילדים הם אלה שאומרים 'אמא, אבא, מספיק עם הטלפון, תקשיבו לי'. בשיטה שפיתחתי אנחנו מלמדים את ההורים לחיות בסיטואציה, להיות עם הילד ולשים את הטלפון עמוק בתיק, כי אפילו שיחת טלפון אחת לוקחת את הסיטואציה למקום אחר לגמרי".
לד"ר פוזנר שתי חלופות שמתאימות למשפחה הישראלית. "הדבר הכי פשוט לעשות הוא לטייל בחוץ", היא אומרת, "להחליט שעושים משהו כיפי כמו לצאת להליכה, שיש לה יתרונות רבים והיא זמן מצוין לפתח שיחה. חלופה שנייה היא סיפור לפני השינה. ילדים קטנים צופים במסכים עם ההורים ואף נרדמים ליד הטלוויזיה, שזה מאוד לא בריא. יש מחקרים שטוענים שהקראת סיפור לפני השינה היא מצוינת לילדים, ובארה"ב כל רופאי הילדים התבקשו כחלק מתוכנית ההבראה להמליץ להורים על הקראת סיפור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו